 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ספטמבר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 9/2008
 הטרור של החינוך הסביבתי
הפירפור בבטן כבר התחיל מלפני שבוע וחצי, בבוא הבשורה שאצטרך להדריך ילדודס בכיתה א' מאחד המושבים בעמק יזרעאל. עד כאן זה בסך הכל נשמע בסדר (צוציקים-מושבניקים זה דווקא יכול להיות ממש כיף), אבל הטרור האמיתי התחיל כאשר הצמידו לטיול הנ"ל את הכותרת המבעיתה של "סביבה קרובה".
הרעיון הוא דווקא מעולה. לקחת בתי ספר באזור הדרכה שלנו, ובמקום לנסוע למקום מרוחק, אז להתחיל את הטיול ממש מהישוב שלהם ולצאת החוצה, לשטח הפתוח. בצורה הזאת הילדים יתחברו למקום שבו הם חיים, וזה יגרום להם לשמור עליו מפני פגיעה הרסנית יותר או פחות (ולצורך העניין, מספיק להזכיר את המילים "בנייה","ביוב" ו"אתרי פסולת אקראים"). הבעיה מתחילה בכך שהביצוע הוא קצת פחות טוב, ולפעמים הוא ממש גרוע כאשר אתה נאלץ למצוא את עצמך עם מורה בטטה וגרוע מזה, בתוך נעליים של מדריכה-חיילת (!!)
לפני הכל, כדי למנוע התקלות שווא, אדגיש שיש לי המון הערכה וכבוד וכלפי המדריכות-חיילות של המסלולים הירוקים (החברה להגנת הטבע, רשות הטבע והגנים ונאות קדומים). עם זאת, בצורה שכנראה לא אצליח להבין לעולם, נוצר ה"טיפוס" של המדריכה-חיילת. ניתן לצייר את דמותה בכללי, בתור מישהי חייכנית, אוהבת ילדים קטנים ויודעת לעשות הפעלות חברתיות עם איזה מסר שעומד מאחוריהן - וכאן בדיוק מתחילה הבעיה, כי ברגע שאני נדרש לפעול לפי התפיסה המנחה הזאת (שגם היא לא תמיד נכונה כלפי המדריכות-חיילות שלעצמן), השניות שחולפות במהלך הפעילות יכולות להיות עבורי כעינוי סיני מתמשך.
רעבק אני יודע להדריך, לא להיות מפעיל חברתי.
השיבוץ כבר ניתן, וככל שהתקרבו הימים להדרכה המתוכננת, כך התחלתי להרגיש קוצר נשימה, נימול בכל חלקי הגוף ובעיקר רעד בלתי נשלט נוכח הזוועה שאני עתיד לעבור בצורה של להעביר איתם שלוש וחצי שעות, על מסלול של פחות מקילומטר !!(!).משמע הדבר שכאן יותר מכל צריך לעשות הפעלות מהסוג המזעזע ביותר, ואם תרצו דוגמה אז תנסו בעצמכם לקרוא את הסיפור של "ג'וני זרעוני" ותרגישו איך עוד רגע מביאים עז בשביל לזבוח בה כקורבן לאותם ילדי כיתה א'. (סתם סיפור מפגר בנושא הפצת זרעים אצל צמחים. אבל ממש סיפור מפגר!! ולמען הסר ספק, אין לו שום קשר לפרו ורובו אצל המין האנושי. סתם ביזבוז נייר..)
אם אחפש נחמה בעניין, אז לפחות אמצא אותה בצורת הטרמפ שקיבלתי הלוך וחזור, בלי לתפוס אוטובוס אחד (!) לאותו בית ספר. בנוסף לכך, אחרי שבוע שאני נאלץ בעל כורחי לחיות על הפיצה הצ'רקסית מכפר-כמא, הפעלתי לחצי שיכנוע אדירים על המדריכה השנייה שנלך לאכול חומוס בשביל למנוע מימני הרעלה בטרם עת מגבינה צ'רקסית - כאשר כל זה היה יכול להמנע, אם ההגה של האוטו היה בידיי.. (וכמובן שהייתי קרוב "לנאום-קצו-כל-הקיצים" שנותר עוד חודשיים להפעילו - שאם אמות בצבא, אז זה יהיה על מצפונה שלא אכלתי חומוס אחרי אותו יום של עינויי תופת! אכן רשע מצידי  )
הביקור בעפולה (או "עיר האורות", כפי שהנ"ל נוהגת לקרוא לו) הסתכם בכך שלאחר החומוס המיוחל, בקושי הצלחתי לזוז ובעיקר קיוויתי שאיזה ברק תועה יפגע בי ויחסוך עבורי את הצורך לתפוס אוטובוס למרכז. אבל כדרכם של ברקים תועים, הם לא באמת רוצים לעזור לך, ובמקום זה יעדיפו לצחוק עלייך מלמעלה בעודך סובל פעמיים - מלהנמק במשך שעתיים בחוסר תנועה באוטובוס, וגרוע מזה, להגיע לתל-אביב.
אחרי שנה שלמה ש"ה-עיר" הגדולה שלנו הייתה עפולה, תמיד החזרה למרכז הובילה בעקבותיה תהיות שסבו סביב השאלה למה אני פוגע בעצמי?
טוב, אז אולי זאת כותרת מעט מוגזמת, אבל באמת שכבר הרבה יותר קשה להרגיש איזה תחושת שותפות גורל עם חבר'ה מתל-אביב לעומת אנשי כפר תבור (שחיבתי המעטה כלפיהם היא דבר ידוע, לפחות כלפי רובם). שנה שלמה שעבורי להכנס לכפר ערבי זה עניין שבשגרה, בעוד שעבור ידידי ומכרי מהמרכז מדובר בעניין שלא פחות מ"התאבדות".
בשיחות עם אנשים מהמרכז, בין אם במפגש מקרי או בהדרכות, קשה להם לפעמים לתפוס שערבים זה משהו מעט יותר אנושי מעבר לחומוס, קפה ופיגועים. אחרת, בהחלט קשה לי להסביר את העובדה שאחד מהאנשים שישבתי איתם לילות ארוכים ושפכתי לפניהם ת'לב בשנה האחרונה, הוא בדואי מהכפר השכן. (ושבמקרה הוא השומר לילה שלנו, ואח שלו נהרג במהלך שירותו בצה"ל.)
היא עדיין בטירונות, כאשר הסיכוי לראותה קיים (אולי) בשבת הבאה. הטירונות האומנם עוד לא תסתיים, אבל החיילות יסגרו שבת בבסיס וכך אוכל גם לראות את חברתי לקומונה (שכבר מעל לחודש לא ראיתי, מאז שעזבה לניקוי ראש בערבה לפני הגיוס), גם לראות את שאר המדריכות-חיילות שלנו, ולא פחות גם לזכות לפגוש אותה שוב (נו, אחת מחיילות החדשות של הביס"ש).
אתמול, לאחר שבוע של התנמקות מחוסר קבלת אות חיים מימנה, קיבלתי הודעה קצרה. האומנם היא הייתה כתובה בסלולרי, ונכון שהיא גם לא הייתה מעל שני משפטים, אבל עצם העניין שזה היה מימנה (!!!!) פשוט עשה לי טוב. מצד שני, חבל שהייתי כל כך עייף ולא הצלחתי להשאר מספיק ער בשביל לכתוב לה בחזרה משהו נורמלי, ונרדמתי עם הודעה מטופשת ורגשנית מהסוג שלא רציתי באמת לכתוב.
השעון דופק, ועוד פחות מחודשיים גיוס.
הגיע הזמן לארוז תרמיל ולעוף כבר לאיזה טיול בחו"ל.
(ואולי נמצא שותפה בדמות שינשינית בדימוס מהחבר'ה בגולן, אינשללה )
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
