 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 10/2008
 הטיפוס במעלה החרמון
במפה זה נראה פשוט למדי, כולה טיפוס לאורך שבעה קילומטרים עד לאחת מפסגות החרמון שרצינו לישון בה. האומנם קווי הגובה דילגו בצפיפות רבה אחד לשני, אבל את אותו פרט "שולי" החלטנו לזרק בחלק האחורי של הראש והרשנו לעצמו להתעלם מהעניין בצורה מעט יהירה, ואולי אפילו מעט יהירה מדי. בכל מקרה, זה לא הפריע לשלוותנו, עד שהגענו יחסית מאוחר מדי לנקודת יציאה שלנו, והתחלנו בטיפוס עם המשקל המעיק במעלה נחל חלקלק ואפוף צמחייה (ולמביני עניין, אזכיר ששמו היה נחל גובתה). לבסוף החושך ניצח, ומקץ שעה וחצי טיפוס מסיבי כמעט ללא הפסקות, שבהן עלינו מעל לארבע מאות מטר גובה שהיו לאורך שניים וחצי קילומטר הארוכים ביותר בחיי עם חסך קשה במשב רוח רענן ורמת לחות שאפילו תל אביב לא תתבייש בה, חתכנו באחד הואדיות והלכנו לישון בנקודה נמוכה ממה שתיכננו.
החרמון במצב מושלג - דרך אגב, והרוב גם שייך לידידנו הסורים..
נזכרתי באירוע הזה במהלך ההליכה שחזרתי היום מחבר, כשהשמש צצה לפתע והטרידה אותי עם קרניה שהוסתרו הייטב רוב הזמן מאחורי ענן גדול ואקראי. בבוקר קיבלנו טרמפ מאמא לאחד מהצמתים ליד הישוב, ויצאנו לטיול לא ארוך בחזרה הביתה. כל כך טיילתי הרבה בצפון, ועכשיו הנוף שגדלתי בו מכיתה א' ועד סוף התיכון נהפך למעט זר עבורי. התחושה של להיות כאן נהייתה למעיקה, וגם המון קשרים עם חברים נותקו במהלך השנה ולמעט אותו אחד שטיילתי איתו היום, כבר קשה לי לעבור על הרשימת אנשי קשר בסלולרי ולמצוא מכר ותיק שארגיש מספיק בנוח להתקשר אליו סתם ככה ולהטריד את מונחתו בביקור מצידי. זה כנראה העונש על כך שהרשתי לעצמי להשאיר כמה שיותר מחיי בצפון, ודווקא עכשיו שבקרוב האלץ לשוב לבית הורי במרכז, לפתע כבר קשה לי למצוא מקום לשיחה.
בתוך כל הרשימת אנשים, יש גם שם של מישהי שעד כמה שארצה להתקשר אליה, אין לי את האומץ לעשות זאת. היא הייתה ידידה ממש טובה, ורק בגלל החוסר זהירות והאגואיסטיות שלי היא נעלבה מימני עד כדי כך, שאפילו מעט אומץ להסתכל לה בעיניים כבר אין לי. עד כמה שחשבתי שאני מבין את המהות של קשר ריגשי, נתתי לעצמי לוותר על כך ולהשתחרר מימנה עם התפיסה שמדובר בהחלטה לא נעימה וכואבת, אבל נכונה. זה לא שהעלבתי אותה במילים פוגעניות, אבל לאחר שהיא הציבה את השאלה המכרעת אם אנחנו בדרך לקשר רציני או שאני רוצה לקפל ולחתוך - באופן שנראה לי אז טבעי, קפצתי על האפשרות לחתוך. בדיעבד, כנראה שלא הייתי מנסה להכנס איתה לקשר רציני שיתכן ולא יכל לעבוד בכל מקרה, אבל בדיעבד היא גם לא הייתה נפגעת בגלל שהייתי חרא 
אני מודה, יש משהו בתחושה הזאת שאתה עוד רגע מתגייס שנותנת לך יותר חופש לעשות שטויות בלי לחשוב עליהן יותר מדי. העננת צבא הזאת שבשלוש שנים הקרובות תדרש לרצינות מסוג שלא נדרשת אליה קודם, יכולה די לחנוק אחד שמעדיף לחיות בין הטיולים ובלי לתכנן יותר מדי הלאה, כי בסופו של דבר כל הדרכים מגיעות לבית ספר שדה שלמרגלות הר תבור ..
בצורה לא מוסברת שכזאת, לפתע הצבא נראה משהו יותר טבעי להכנס אליו כעת מאשר מלפני חודשיים. לאחר כל כך הרבה שיחות עם אנשים בשנה האחרונה וגם תחושת הרוויה הזאת מהדרכת טיולים (שנתיים), עשו את שלהם. להגיד שיש לי איזה אהבה כלפי הצבא בתור אירגון, אז בהחלט לא (ובלי שום קשר לפוליטיקה שבין ערבים ליהודים - זה פשוט לא נראה לי הגיוני שקומץ של אנשים בדרג חברתי גבוה יגידו לעמים שלמים לחסל אחד את השני עד זוב דם, וזה עוד בלי להזכיר את הפגיעה הסביבתית שכלולה באריזה). אפילו העניין בלהיות דמות של גיבור עם רובה וסכין בין השיניים, זה לא משהו שקורץ לי (באופן אישי, נראה לי הרבה יותר מגניב לגדל חסה בגינה שחפרנו ליד הבית של הדרוזי). הסיבה היחידה שיכול לתת לי לתמריץ בלהגיע למועד הגיוס זה העניין שכנראה פשוט צריך לעשות את זה, ותוך כדי לנסות למצוא פיתרון לחיים יותר נורמלים. ההבנה לזה הגיעה כאשר הבנתי שלמרות מצב הכנרת, כנראה אי אפשר ביום אחד להפסיק לשאוב שם (למרות שהיום הזה יגיע לבד, ואז נאכל אותה) אז ככה, גם אי-אפשר פשוט להשאיר את המדים בבקו"ם ולהפיל את האחריות הזאת לאיזה "מישהו אחר" שיצוץ לפתע ויפתור את הכל.
כדי שאתחיל לתרגל עכשיו לדרוס חצבים עם האוטו של אבא, כי עוד כמה חודשים אצטרך בשיברון לב לדרוס אירוסים עם טנק 
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
