 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2012
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: |
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
 מצוק מהחיים
(וחלפו כבר כמעט שנתיים - ואני עדיין מטייל עם אותם מכנסיים.)
| |
 לחזור מעבר הירדן (טיולים שינשינים חלק ג' - רישומי סוף מסע)
(פוסט זה הוא המשך מסכם לחלק א' ולחלק ב' מהטיול שינשינים לירדן, נחל זרד / ואדי חסה)
סיימנו את הטיול במעבר הגבול הצפוני, ליד בית שאן - מאיפה שהתחלנו, של שייח' חוסיין. (האומנם השם חוסיין מופיע שם, אבל אין לזה שום קשר למלך, אלא לאיזה קבר שייח' באזור. ) זאת הייתה תחושה של הקלה גדולה להגיע לשם, אחרי שכל הטיול הזה נעשה עם המון לחץ מתוך חוסר הבנה של המצב. לא משנה כמה יכינו אותך, להיות בפעם הראשונה בארץ זרה ושכל הזמן בודקים אותך, יש בזה משהו שלוקח המון אנרגיה ממה שבאמת צריך לקרות בפועל.
עד כמה שהטיול הזה היה חוויה שאין מצב שאשכח, אפילו אם הכי ארצה, היה גם משהו שלילי לעניין. כך למשל, המון משקעים שהיו במהלך השנה האחרונה בקומונה שלנו, מצאו את המקום להתחיל לפרוץ החוצה. נוצרה תחושה של חוסר נוחות, משהו שכבר רוצים שיחלוף., והרי רובנו נסיים עוד חודשים ספורים, אז למה עוד להשקיע?
קשה לי עם המצב, ובמיוחד בכך שאני רואה במקום הרבה מעבר לבית. עד עכשיו מאוד שמחתי מזה שהשינשינית מקומונה שלנו, נשארת כאן בתור מדריכה-חיילת, אבל הטיול הרים המון משקעים וכעסים שהיו לי כלפיה וכך כבר אין בנינו כמעט שיחות כמו מלפני חודש. סוג של קשר אנמי ביותר, ובאמת שאין יותר באסה מזה... 
הטיול הזה ייצג עבורי גם משהו לקראת השלוש שנים הבאות שלי בשירות סדיר בצבא. כך ואם לא אגיע להיותמדריך טג"ח ואהיה בשיריון, אז אותה תמונה של בתים חצי מפורקים הולכת לחזור על עצמה שוב ושוב. ההבדל היחיד זה שאז אלבש מדים ואחזיק נשק, במקום סנדליים ותרמיל לטיול. גם כל הבדיקות הביטחונית שעשו עלינו, תרמה להזדהות עם התחושת החוסר אונים של הערבים-ישראלים, שבכל מקום בודקים אותם מכף רגל ועד ראש.
חלפו כבר שבוע וחצי מאז חזרתי מירדן, ואני עדיין חצי שם. כל נמלה על פיתה, כל רעש של מים זורמים וכל תמונה של מדבר, ישר מחזירים אותי להליכה שם.
כזה מקום אחר, ולמרות הכל גם קרוב יותר מכפי שנוטים לחשוב.
לאחר שחזרנו, קיבצתי בלילה את התמונות שמצאתי וישבתי שעה ארוכה בניסיון להרכיב רצף של חוויות. לבסוף אפילו יצא מזה הסרט שלנו
לילה טוב,
ואולי עוד חודשיים יהיה גם מה לספר על הקצ'קר..
| |
לחזור מעבר הירדן (טיולים שינשינים חלק ב')
(הקטע הנ"ל, הוא המשך לפוסט הזה.)
לאחר שהגענו לנחל זרד (או ואדי חסה בשמו המקומי והמוכר יותר), לא התקדמנו יותר מדי ועיקר זמננו הלך על ההלם הראשוני של לראות ואדי מדברי, שכל כך עשיר במים זורמים. כך העברנו מעל שעתיים בלעבור בין הבריכות הטבעיות, לסרוק את האזור הקרוב שהחלטנו לישון בו.
הבאנו איתנו מים מהארץ, 3 ליטר לאדם. את רוב המים סיימנו במהלך הנסיעה הארוכה במהלך היום, ולצורך הבישול לקחנו מים מהנחל. בסך הכל מים מעולים, אבל בשביל לשתות ישר (ולא משהו שכרוך בהרתחה), החלטנו שאם זה מים מנביעה שפורצת מהקיר סלע, אז נמלא ישר מימנה בלי חיטוי. במידה ולא נמצא כאלו (כמו בחלק הראשון שהלכנו - רק נביעות חמות שממש מגעיל לשתות מהן בגלל הריכוז הגבוה של התחמוצת ברזל) אז נשתה מהנחל עצמו ונשתמש בטבליות כלור לחיטוי.
כל הקטע של הבישול היה די סיוט לוהט - האוויר בלילה היה חם ופשוט עמד בלי כמעט שום משב רוח, ועכשיו תוסיפו לזה גם את החום מהמדורה ותקבלו לבסוף משהו ממש לא כיף 
קמנו למחרת שהיה כבר אור, אבל זווית השמש עדיין לא עברה את קו הרכס.
התחלנו להתארגן בעצלתיים, מרשים לעצמנו לקחת את הזמן כרצוננו. בסך הכל רוב האנשים עושים את המסלול הזה ביומיים, ואנחנו לקחנו לעצמנו שלושה ימים בשביל שיהיה ממש פאנן. אבל (!!) בעודנו מתארגנים, וגילנו תמונה האיומה של נחילי נמלים קטנות ומעצבנות נוהרות לתוך התרמילים שלנו, בניסיון לחסל את הפיתות.
אותו רגע ראשוני של גירוש הנמלים, היה למעשה רק יריית הפתיחה של מה שהולך להיות הטקס הקבוע שלנו בימים הקרובים - ניעור פיתות (עד שבסוף הטיול הייתה לנו יותר מחית פירורים מגעילה מאשר פיתות).
יצאנו לדרך, וכעבור כשני קמ' הגענו לאחד מנקודות השיא של הטיול הזה, ובצורתו המוחשית מפל הגיר (ככה קראו לזה בספר, וזה לא בא בקלות שיש כ"כ הרבה אבן חול נובית בהמשך הנחל..).
כאשר אתה בא מלמעלה, זה נראה כמו רמה שפשוט נשברת למצוק, ובמרכזה המים נשפכים לתוך קניון צר. משם צריך להקיף דרך המצוק, לרדת בזהירות-על, ואז להכנס לתוך קניון צר וממש אדיר, שסופו נגמר במפל שוצף בגובה של איזה שישה או שבעה מטרים. ולך? כל מה שנותר לעשות זה לזרוק את הבגדים, לקפוץ פנימה, ולשחזר את תמונת "יצורי צ'רנוביל" שעשו השינשינים, שני מחזורים מעלייך
בלילה השני שלנו, מצאנו מקום שהיה אפשר להתמקם לשינה, בצורה די מישורית וקרובה למים. התחלנו לבשל (ושוב בלילה שרבי), כשלפתע מישהו אומר "מזה? גחליליות?". אני מסתכל מהר אחורה, וחמישה פנסים מרצדים מתקדמים במהירות לכיווננו. המחשבה הראשונה שעוברת לך בראש, זה שבטח איזה כוח של הצבא באימון שם והלך עלייך. לאחר מכן, חמישה גברים חמושים ברובי צייד עוברים ליידך, וכל שנותר זה רק למלמל להם "סאלם עליכום" ולהמשיך לאכול.
למחרת בעודנו מעבירים את שעות הצהריים החמות ליד המים (כמו כל רגע אחר בטיול הזה שהיה ליד המים), עוברים לידנו קבוצה של שלושה ישראלים. זה היה די מגניב לראות פתאום שם ישראלים, ובמיוחד שבכלל לראות בנחל אנשים זה קצת נדיר. במהלך השיחה איתם, התברר שגם הם פגשו את הציידים האלה ואפילו שתו איתם קפה (חבר'ה ידידותיים, אה?). בנוסף, הם שאלו אותנו אם פגשנו את "מחמוד וחבורתו". השבנו בשלילה, ושאלנו מי אלה. "אהה.. כמה ילדים בדואים שמצאו רובה ומשחקים איתו בנחל.."
המשכנו בדרכנו, מנסים את כוחנו בניווט במפה עם קנה מידה מעבר לגודל שיצא לי להתעסק איתו בדרך כלל. בסך הכל הניווט היה די פשוט, אבל לקראת הסוף, שכל הליכה הפכה לקניון צר ותלול, זה היה קצת פחות פשוט, אבל יפה שבעתיים.
הגענו לסוף הואדי נותר לחכות למונית שלנו, ולבינתיים אכלנו עם החבר'ה האלה. לפתע הגיע קבוצה של ילדים שממש היו קרציות ופשוט ישבו לידנו ורצו שנצלם אותם. הם המשכו לנדנד אם יש לנו אוכל, וכשהצעתי להם מלפפון, הם כמעט התחילו לחטט לי בתרמיל (!!) לאחר מכאן, האבות שלהם התקרבו והם התחילו לברוח משם. התברר שהם רוצים להסיע אותנו, והיה קשה מאוד להסביר להם שירדו מאיתנו, כי כבר יש לנו מונית (מסקנה - לעולם אל תשלם לנהג מונית מראש).
נכנסו לתוך הכפר, מקווים שנצליח לצאת משם מתישהו. כל הילדים באו להגיד לנו שלום, וזה התחיל להיות די מטריד שהם ניסו להחזיק לנו את היד.. אבל הליכה נחושה, וניסיון לא ליצור איתם קשר עשו את שלהם והם ירדו מאיתנו באיזהשהוא שלב - יש לי מספיק ילדים מעצבנים שאני מדריך בארץ, אין לי צורך גם בירדנים כאלה.. (ובאמת שלא היו לי כ"כ הרבה רגעים מאושרים בחיים, כמו לראות לפתע את הנהג שלנו.)
בדרך חזרה לארץ, באנו להחתים דרכונים במעבר גבול. האיש שם לקח אותם ולא החזיר, רק הצביע על איזה חדר צדדי. הלכנו לבדוק, ושם המתין שוטר ענק שישב מאחורי שולחן עץ וידע רק להגיד Tax (מס), אבל אנחנו שלא קנינו כלום, היינו בטוחים שהוא רוצה שוחד. שאלנו אותו "שו טאקס?" (מה טקס?), אבל זה רק השיב בלגלגל עיניים בחוסר אונים למעלה ולהגיד שוב Tax (וחוץ מהמילה הזאת, הוא לא ידע שום מילה באנגלית - ורעבק, הוא פקיד בגבול !!) לבסוף נתנו לו כמה דינרים בשביל שיתן לנו בולים, שיתבררו בתור אשרות מעבר.
רק אחרי שעברנו את הגבול וחזרנו לארץ, פתאום כ"כ ידענו להעריך את המצב כאן - אבל מהטיול הזה רק נפתח התאבון לעוד ירדן
הקניון האדום, ולא זה שבעיר אילת
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
