כמה זמן שלא הלכתי על החוף של בצת, שלא לדבר על כך שלעשות את זה עם אנשים נוספים נהפך למשהו שרחוק מכל נחלותי. הלכתי שם, מתישהו מלפני כמה זמן, וזה היה לבד עם מצלמה בעקבות יום חורפי באיזה רגילה. אולי פסח, נדמה לי - ולפתע.. ואי ואי ואי. כמה אנשים, איזה הפגנה! מהסוג שפעם היו בוערות בי והצבא צינן כמעט לגמרי. 

לאחרונה שומעים הרבה מהקומונה, נוהל כזה של גלים. לפעמים יכול להיות מצב שאיזה כמעט חודשיים לא נפגשנו ואז נפגשים באותו חודש פעמיים-שלוש. תמיד להזכיר לך שייכות למעגל קטן ולא סגור, אבל ממש לא סגור, אך עדיין מעגל מאוד חזק ששולף אותך מהרדידות ומפיח בך המון צחוק וחומר למחשבה. לפעמים זה קצת לא נעים להרגיש את החוסר נוחות שאנשים מהצד יכולים לחוש כשאנחנו בהרכב מלא ולפתע ענני היסטוריה משוחזרים בצורות עדכניות שמעולם לא השתנו. איזה משפוחה. 

וזהו, שביזות יום א' אחרונה. הכומתה תרד, סופית (למרות שתמיד הייתי איש של כובע) ובסוף השבועיים הקרובים אצא לחפש"ש שיקרב אותי לתואר האבוד של אזרח מן המניין. ואוכל לחזור לכתוב לאט לאט, במעיין בית הבראה לכתיבה שיקומית שנעלמה בשלוש שנים האחרונות. ואחזור לצלם יותר, בהתלהבות שדעכה בשלוש שנים האחרונות. ואחזור לקוות שגם מחוץ למערכת, אחרי שאעזוב את עולם הטירונות שמהווה את מרכז עשייתי בשנה וארבע האחרונות, אוכל למצוא מישהו שארגיש שאני מצליח לעשות משהו משמעותי בשבילו - בלי מדים. הכי תכל'ס.

ואפילו שחיי האינטרנטים חוו יבוש עמוק יותר ממה שעמק החולה חווה, רק רציתי להצדיע למישהו שנתן לי אור מדי פעם בשירות, גם כשלגברת בהתחלה לא היה תרמיל והייתי יותר ילד אבוד ממפקד גיבור בצבא ההגנה. אולי עכשיו, בתור אוטוטו אזרח, יצא לנו לשבת מתישהו על פק"ל קפה. 

הברווזונים של הגברת בקיבוץ מלפני כחודש, במהלך מרדף אחריהם עם העדשה בגובה במבה וקצת.