הטירונים יצאנו מההשבעה שלהם, מבסוטים על הטקס הצבאי הראשון בדרכם הצבאית. מחוייכים מהרבעוש שקיבלו, מתחושת הלוחמים הניצבים מול קריאת ההשבעת אמונים של האומה, הם יצאו לביתם. לעומת זאת, אותו סגל שלימד את הלוחמים הצעירים את מהות הנשק והמדים, נשאר לנקות אחריהם. אין כאן תלונה, אפשר להבין את זה שעם כל הכבוד לעבודת הסגל, כנראה לא ההורים שלהם הגיעו לטקס (וטוב שכך).

עייפים ועצבניים על המערכת שתוקעת סיכות בבלון החמצן של שלוות הסגל שלנו, יצאנו בשעת ערב מאוחרת למושב סמוך לערב המסורתי בבית של אחד המפקדים. ערב רווי אוכל, הרבה מעל מה שבאמת נצטרכנו, פקדנו את המרפסת שסחבה מעליה עול כבד של רעב תעבתני למזון, אך יותר מזה - למישהו להיות איתו, למישהו שבאמת ירגיש שאכפת לו מאיתנו במערכת המחורבנת, וכנראה כאן בדיוק כל פעם מחדש העניין נופל. 

אני ממש בעד מפגשי סגל, זמן לפתע לראות עם מי אתה באמת עובד ולא רק להעביר שעות על גבי שעות של עבודה מתישה בלי הכירות אחרת. אך עם זאת, הבנתי משהו שבהתחלה עוד לא הבנתי, כשרק הצטרפתי למושג הזה "סגל פלוגה". לפעמים טוב יותר להשאיר את המפגש עם אותם אנשים לצבא. אנשים ספק גדול אם באזרחות היה לי קשר איתם. לפעמים הפער שהצבא מגשר ביננו, צריך להבין שהוא מספיק. אם במהלך הזמן, ערבי המדורה והפוייקה לא מגיעים לרוויה אצל האנשים, אולי עדיף להשאיר את זה שם, כי מחוץ מזה, הקשר בשאר הזמן נע בגבול המפריד בין תחושת "הסביר" לאחיו הקשה בתחושת "מתי כבר לא נפגש?!"- ולכן אם הקשר עומד על זה, גם מוטב שישאר על מדים. 

הקפיצו אותי לצומת לטרון, מקום קצת מפוקפק בלילה. טרנזיט עצר לידי, ומישהי צעירה ירדה מימנו והלכה לכיוון מכונית שאספה אותה. בדרך עצרה לידי, ושאלה אם יעזור לי טרמפ לכיוון רעות. עושה אותי מבסוט מלראות אנשים שמציעים עזרה למישהו שהוא זר מוחלט עבורם, אבל השבתי בשלילה. עוד מעט אוספים אותי, וממש דקה לאחר מכן אמא הגיע ואיתה הבת קומונה שאספה בדרך. משם, עייף ומזוגזג עם עין שמאל קצת נפוחה וכואבת, לא יודע מה קרה לה, הביתה. 

ישבנו במטבח יחד עם ההורים על כוס קפה, ממשיכים דיבור על תקווה שתתחיל לקרום עור וגידים על הטיול לדרום אמריקה, בואכה פטגוניה.

מודה, באיזהשהוא מקום עייפתי מהארץ. אני לעולם לא אוכל להגיד שמציתי אותה, אבל משהו אחרי כל הטיולים שכל פעם אני רואה עוד תרמילים של נשק פזורים על הקרקע, עקבות טנקים שחרשו את הסלעים, פסולת מצופה באותיות בעברית שנוצצות על עטיפות חטיפים - גם במקומות הכי רחוקים... כל אלו, אחרי שלוש שנים בצבא ההגנה, עייפו אותי. עד כמה שאני רוצה לראות מקומות חדשים בארץ, אני רוצה כרגע להיזרק הכי רחוק מכאן. עדיין לא להעלם לאיזה שנה, אבל בהחלט שחודשיים זה זמן אללכיפאק. לחשוב בעברית, ולנסות למלמל מילים בספרדית על אדמה בצד השני של העולם.  

הכסף צריך איכשהוא להספיק, קצת חסכונות שאיפשהוא קבורים מאז הבר מצווה צרכים לתת מקפצה התחלתית לקפוץ מימנה, ואחרי שנחזור לארץ גם נחלטר קצת בהדרכות עד שנחזור למולדת האבודה בצפון, מעוז הגליל, הבית ספר שדה. 

עוד חמש וחצי חודש. יש למה לקוות - ועכשיו אני מבין למה אחרי שאנשים נתנו כל כך הרבה בצבא, הם רוצים רק לעוף מכאן כל כך רחוק. 

פרגים נציבים מול הרוח בסוף ימיהם על חוף אכזיב, פסח 2011

זמר קשיש שר במועדון

על אותן מחילות שתיה של נערים ונערות,

נופלים שתויים בשולי המעגל

שם כולם מחפשים

מישהו ליפול לזרועותיו

מבוך של דלתות מוליך אותנו אל הצינוק

ועל פני המצבות כתמים של כפור עמוק

שם לא תמצא תקווה בעיניו של רעך,

רק חלילן רשע המוליך את כולם אל תוך המצוקה

עברתי שם ברחוב כשמסביב הכל זיכרון ישן

ורק מתוך הפאב אורח מזמם שיר מוכר,

פינה חמה, ואתה מחפש אותה מסביב

כמו אותו אורח שחלף והביא את האביב

לפתע בוערת בך הפעלתנות

בסיפור שעוד תספר תגיד שנשרף הפתיל,

הרכבת חלפה בעיירה - וסחבה אותך!

לקחת את העט ועל הנייר התחיל קשקוש

מילים מפותלות על שביל שחלפת על פניו בחייך,

וחבר ממול שורק מנגינה

שתפיח את הרוח במילותיך

והיא כבר טסה, עלתה גבוה מעל העננים ונחתה בעיירת נעוריה. זה לא מפתיע שפתאום קשה לך להעביר את הזמן בלי הרהורים ומחשבות שמובילות לשום מקום. ואתה רוצה לטייל, לחרוש את המדבר הגדול בסופי שבוע שמחלקים את האפרוריות בחייך למקטעי זמן. לא מזמן התחילה אפילו הפריחה הגדולה של הכוכב הריחני שמנקדת את שטחי האש שבדרום בצהוב עמוק ומפיחה ריח מתקתק בין סופות האבק לרעש הפגזים. ככה זה שיש לך סיבה להרים את מבטך מעל דרכי האספלט שמתפתלות בבסיס. 

קשה כבר לדעת למה לשאוף - אתה מנסה לפתח את החיילים שלך לאנשים שיהיו יותר טובים ביסודם ולוחמים טובים יותר בהוויתם, לפחות לפי תפיסת עולמך, ובו זמנית מרגיש שהמערכת הפחדנית שמה לך כל הזמן רגליים. כל הזמן באים אליך בציפיות ודרישות, ורק האמונה שחוסר האכפתיות תביא לחיילים גרועים בפלוגות המבצעיות היא שמחזיקה אותי עדיין עם הראש מעל המים.

ישנה לטאה ירוקה שפעם חיפשתי הרבה, היא הייתה פסגה לשאוף אליה בחיים. חשקתי בלמצוא אחת כזאת, ולו אפילו במבט חפוז, כמו קלף אס שכל יושבי השולחן חושקים בו בעזות. היא נתנה לי סיבה במשך ימים שלמים ללכת בחורש סבוך ולהרים את המבט בין הסלעים שחרצו שבילים חסרי קץ - ועד כה, זכיתי לשלושה מפגשים איתה, והתשוקה עודנה קיימת.

ובבוא היום שכבר אהיה אזרח, אולי אחליף את אותו זמר קשיש במועדון בסיפור על נער שאינו נפל בשולי המעגל - שתוי מההרסנות עצמית של הסביבה שגדל בה. (וקולו של קנופלר עוד שר ברקע, על מה זה עכשיו.)