 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2012
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: |
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
 שיחרור הקיטור שלאחר פריחת החלמוניות
ירדתי מהאוטובוס, לאחר נסיעה מייגת שלא נראה שתגמר לעולם. משם, מעט בשולי הכביש, המשכתי בדרך לעבר הצומת. לפתע צץ בי עירעור שאולי הוא כבר הספיק להגיע, מאז שהתקשרתי אליו והחשתי את צעדי בזריזות, וכך יחד עם התרמיל הכבד המהול בריח הנעליים (עם אותו זוג גרביים שלא הוחלפו שבועיים) התקדמתי לעבר הצומת. כשנפתח שדה הראייה מעט מימין, התאכזבתי לגלות שהוא השיג אותי, ואני סתם גרמתי לו להמתנה מיותרת. אז נכון שהוא חיכה לי בשמחה, ואחרי הכל אין כמו סבא (!), אבל עדיין לא הרגשתי בנוח להטריח אותי - למרות כל הפצרותיו שאני אתקשר אליו תמיד, כשאני צריך עזרה.
הגעתי כבר ליד החלון, והוא הסתכל על המראה שמשמאלו, ממתין כנראה לראות את האוטובוס שאולי אני עתיד לרדת מימנו. פתחתי את הדלת עם אושר ענק, והוא שקפץ לרגע מההפתעה שצצה, צחק את הצחוק המאושר שלו ונתן לי את אותם חיבוק ונשיקה על הראש שהוא תמיד נתן לי, מהיום שנולדתי.
הגענו למושב שלהם, אחד מהמקומות האהובים ביותר עלי. הוא החנה את האוטו מתחת לסככה, ואני בזינוק מהיר הוצאתי את חולצת שבת מהתרמיל, והחלפתי אליה בזריזות לפני שסבתא תראה אותי עם החולצה ("מדי שינשין" בפי הצוות אצלנו), שזכתה לכינוי "המצה" (על זה שהיא חטפה חורים בכל כיוון, בהכרת מסלול שבנחל כזיב - שם זכיתי לרגע חופשי של שיטוטים וזחילות בשבילי חזירים, בין קוצים וקיסוסיות שהפכו את הדרך לדרגה שעל סף בלתי עבירה).
בהכרת מסלול בעכו העתיקה - מקנחים על החומות
השבוע היה לנו הכרת מסלול בעכו, אחרי שזיכנו לקצת פחות מחמש שעות שינה. זה נכנס במסגרת השבוע דתות ועדות, ובכך המשיך את היום צלבנות שעשינו יחד עם החבר'ה החדשים במל"ש (מרכז לימודי שדה) במעלות. בגלל שהיום צלבנות היה יחסית יום קצר, החליטו להכניס לנו בלילה גם את הכרת המסלול של הפעילות "ליל הגשרים", ששם עושים מעיין שיחזור של מבצע בקום המדינה, שהפלמ"ח פוצץ במהלכו 11 גשרים בארץ, בשביל לפגוע בבריטים ששלטו אז - והפעילות בא לשחזר את האסון היחיד שקרה באותו לילה, לחבר'ה שבאו לפוצץ את הגשר באכזיב. אני עדיין לא יודע איך אני אעביר את הפעילות הזאת לתלמידים שאדריך, אבל מה שכן אני יודע זה שפישלתי בהכרת מסלול בעכו ...
אתה מתעורר בבוקר, אחרי ליל עפיצות בביס"ש באכזיב. לאחר מכן שולחים אותך להכיר את סמטאות עכו העתיקה, שכאתה בקושי מצליח להחזיק את העיניים פקוחות וזה דווקא באחד המסלולים היותר מסובכים ומאלה שאתה גם פחות מתקשר אליהם. אז נכון שזה לא הסיור העירוני הראשון שלנו (אין כמו צפת, אבל עבורי רק כמטייל), אבל השורה התחתונה זה שיש לי את כל הפרטים בדו"ח על עכו - חוץ מהדבר החשוב ביותר שם - סיפור דרך. (או "ציר הליכה", איך שבא לכם).
סיימתי היום כבר שלושה דוחות, ועוד שלושה נושפים בעורפי - האומנם?
אה רגע, נשאר לי עוד להכין הדרכה על כביש 6 הידוע לשמצה, ודווקא עכשיו גם הנגן MP3 שלי נעלם, וממש בניתי עליו בשביל להשמיע את השיר "ובניהם" (של אהוד בנאי) בשביל לסיים את ההדרכה.
חלמונית פורחת בהר מירון (!)
היה לנו שבוע שעבר "שבוע מתודיקה" עם החבר'ה מביס"ש גולן. היה פשוט דבר אדיר להיות איתם, תחושה של חופש מתוך הלחצים שנוצרים בתוך הקבוצה שלנו בכך שאפשר להיות פתאום עם אנשים מחוץ לצוות. חילקו אותנו לקבוצות מעוברות, וכל קבוצה הייתה צריכה להכין הדרכות ולמשב אחד את השני בתוך הקבוצה. בין לבין, היה לנו גם דיונים וסדנאות בפאנל כולל עם כולם.
כשהייתי איתם, פתאום שוב נזכרתי במה שהיה עבורי "הביש גדה" הגדול מלפני כמה חודשים, שהתבשרתי ששולחו אותי לגליל, ולא לגולן או למדבר כמו שקיוויתי. מאז, כבר הגישה שלי מאוד השתנתה, אבל פתאום שראיתי עם איזה צוות תותח הייתי יכול להיות, אותה באסה ישנה חזרה אלי. אותה תמיהה של "איך לעזאזל אני עם האנשים כאן?" שוב עלתה אצלי, כמו בתחילת הקורס האזורי שהופתעתי לגלות שרוב האנשים שהייתי בצוות שונים מימני בתכלית, ולא מהסוג שהכרתי עד כה בחברה להגנת הטבע - השוני האדיר בתפיסה בתור מה שאני רואה כ"אגואיזם מגעיל" הם ראו בתור דבר מובן מאליו ושהבעיה היא אצלי עם התפיסה העקומה שלי.
כל השבוע האחרון, מאז שהסתיים הקורס מתודיקה ונפרדנו מהחבר'ה של גולן, עבר עלי בעצבים ותחושת כעס על האנשים שאיתי - חושבים רק על עצמם, מקטרים בלי סוף, רק הם ואך ורק הם עצמם במרכז. כעסתי, רתחתי, ולא הצלחתי להבין איך לאף אחד בצוות זה כמעט לא אכפת. בשיחות עם הבנים בצוות, עלו הכעסים ואפילו הם לא הצליחו להבין אותי - למעט אחד שהוא בעצמו גם יוצא חוגי סיירות (של הקק"ל). זה ממש בעיה בתפיסה, איך ערכים שעבורי הם בסיסים ביותר, חטפו את ההתנגשות הזאת עם הסביבה.
ביום חמישי בערב, שכולם התארגנו לקראת החזרה המיוחלת הביתה בסופ"ש, מצאתי את עצמי קורא משהו שחבר שלי תלה כשבוע-שבועיים קודם לכן על הדלת בדירה שלנו. עד כה, סתם חלפתי על זה, כי ראיתי בזה "סתם עוד שטויות של איימיל", והנה פתאום קראתי, ואולי גם הבנתי משהו מעבר.
שבת שלום (או שבוע טוב, למי שקורא את זה במוצ"ש)
נתראה עוד שבועיים ~
תקראו מה שכתוב על השלט בעברית ואנגלית :)
| |
 לרדת במורדות הכרמל (בשביל לעלות שוב, ואז לרדת שוב)
סיימתי מקודם עוד חלק בעבודה הבלתי נגמרת של חלוקת ספרי טלפונים בישוב, ומחר יש לי עוד בגרות באנגליכס - תענוג שמימי ומרנין כמו כזה, כבר לא חוויתי זמן רב... ארג :|
בכל מקרה, הסוף שבוע שלי בורך בהרבה ירוק של חורש ים תיכוני על הר הכרמל, ומשם הדרך לחתכים בכל הגוף קצרה ביותר מכל הצמחית ג'ונגלים שם. אבל למען הסדר (ומפאת קוצר הזמן שלפני שאני מתמוטט שוב מעייפות) אני מוצא לנכון להשתדל הפעם לכתוב קצת יותר מסודר כרנולוגית.
יום שישי, עם סימנים של שבירת החמסינים הגיע עלינו לטובה. אזעקת "העוזרת" נשמע בכל הבית וכך השלמת שעות השינה שלי יכולה להמשיך להמתין למועד אחר ובלתי ידוע. בוקר שלם דיחיתי את ההתארגנות לטיול, עד שנותרה לי פחות משעה, ורק אז התחלתי למלל לעצמי "שיט!" הולך ומתגבר, והידיים החלו לעבוד במרץ של אריזת הציוד והקרשים, הכנת התרמיל ובין-לבין גם סגירת קצוות של הדרכות והפעלות.
נתמזל המזל, ובגלל ערימת הציוד השתמשתי בשירותיו של אבי היקר בשביל להקפיץ אותי ביחד עם הערימה והשכן החו"סניקון (שהוא גם חניך שלי מן הסתם, הורי ~ ). בעודנו מגיעים לתחנת אוטובוס ליד המועצה, אני מתפלא לפגוש התקהלות המורכבת מעדי (המדריכה השנייה של הקבוצה, שבלעדיה כבר הייתי מתאבד) והחניך המעופף, כאשר לצידם גם אורי שחזר מעוד משמרת מפרכת בהפנינג וידידתו שכל פעם יוצא לי להתקל בה מחדש בזמן האחרון (ואין כאן זה סתירה שהיא גם נחמדה XD ). כמובן, הציחקוק הרגיל של "חעחעחע! שני מדריכים על שני חניכים?! חעחעחע!" ...
מחכים-מחכים-מחכים, והאוטובוס המיוחל מגיע (כמעט) בזמן לעומת האיחור האופנתי של הפעמים הקודמות. מעלים ציוד לתא מטען, ומשם נסיעה עגמומה מהיפר-אקטיביות אופיינית של חניכים עד לכרמל (ופאק, מתי יגיע החוק שמותיר לסמם חניכים בנסיעות?!)
הגענו לנקודת לינה, שהייתה לצד המגדל תצפית של היערנים בקק"ל (ואפילו עלינו למעלה!, אחלה תצפית ובעיקר בלילה). לאחר נבירה בתוך שאריות מדורה קודמת, הדלקנו מדורונת משלנו (שהחניכים הדליקו בגפרור אחד! ^^). נקודת זכות נרשמה בטיול הזה, שהפעם לא אכלנו פסטה!!! (לא יכול כבר לאכול ת'זבל הזה בטיולים, פתחתי כבר צליאק מרוב ארוחות ערב עם פסטה :| ), אז התחליף המעולה היה אורז עם בצל ותירס מטוגנים ויצא מאוד טעים (כמו עבאדי!). מאוחר יותר, ידיד-קיבוצניק-מאגניב של עדי הגיע, ולי נותר רק לומר - מישהו מאגניב כמותו לא פגשתי כבר הרבה זמן! (והוא אפילו משדות-ים, הקיבוץ שחנה-סנש הייתה בו - והמקום מתחרה איתי על השם של שדות-תמר! החברים של חנה סנש העתיקו מימני ~.~ ), ואיתו הגיעה גם בּוּלִי!
בולי מראה קשיחות רוח במסלול :)
זה הזמן לקצר (כמו הבננה-ספלינט-המאגניבה-עם-מייפל שהקבוצה לידנו הכינה ואנחנו התחנזרנו להם (המד"צים לפחות) על זה ).
בוקר, אבל מתעוררים קודם בגלל מטר גשם דקיק ומעצבן שהתחיל לזלוג עלינו. בקטנה, התעוררנו כמו קשוחים וישר קפה (תוך כדי התחלת ניעור אגרסיבי של חניכים מהשק"שים), מארגנים ציוד ויוצאים לדרך. מגיעים לפת שחרית (המיני-ארוחת-בוקר בשביל לספוג הרעלת סוכר להתעוררות), ואני ניצלתי את רובה בשביל לדפוק חירבון משהו דלוקס ~ (נו, עם תירס! אז בכלל איכות). הולכים-הולכים-הולכים, בסוף מגיעים לואדי המאגניב של נחל מערות. מערות בתוואי הליכה שלנו לא באמת היו שם (חוץ מכמה קטנות וחביבות, בקטנה), אבל הליכה בתוך ג'ונגל עם שאריות של מטרות וקופסאות פח של תחמושת מאימונים של צה"ל בהחלט היו שם. יחסית, עברנו את זה מהר, אבל זה די הרס את תיכנון הזמן למשך המסלול (אזור קשה קצת להליכה שעם חניכים זה יכול להיות בכלל שנים). ניצלתי את רצונו של החניך המעופף שלי להיות בקומנדו הימי (ככה הוא כל הזמן קורא לשייטת 13, נו, פריק קטן של ג'יימס בונד ... ) והפכתי לו את המסלול בתור "תרגיל קומנדו" בסנגנון של
"יאללה תמיר! תן ברעבק ותעבור את הקוצים האלה עם רעל בעיינים!!!!"
"אבל אני רוצה להיות בקומנדו הימי...."
"נו, אז תעבור את השונית-קוצים-על-ימית הזאת עם רעל בעיינים!!!"
בסוף זה גם עזר איכשהוא, העיקר שעברנו את זה.
בין אחת העצירות, ניצלתי את הזמן גם לאתנחתא קלה, וכמוני גם חרגול קטן וחביב על הנעל שלי ^^
המשכנו עוד ועד, עד שנאבדנו. בעצם, לא ממש נאבדנו, פשוט "השביל" נאבד בתוך הסבך הים תיכוני המטורף שהיה שם (וככה מצאתי תשובה סופית למה אני לא אוהב ללכת על סמ"שים). עם תחילת הבירבור כבר ניצלנו זאת למען איחוד קבוצות, וכך בעוד החניכים מפאננים בין ארוחת צהריים לפירפורי מוות מהתייבשות, אנחנו התפצלנו לשתי קבוצות מדריכים, כאשר אנחנו סרקנו את השטח בעקבות השביל, ואחר כך תפסנו לנו זולה מאגניבה תחת איזה עץ עם לחם, טחינה גולמית ופרוסות שום (ועוד קצת שאריות חלווה), וקבוצה שנייה נשארה עם החניכים.
אחרי האיחוד הגדול שוב, המשכנו בדרכנו וראינו איזה שקטים יכולים להיות חניכים מיובשים ^^
מתחיל להיות כבר די מאוחר ומחר מתכונת, אז נסכם את זה שהגענו לבסוף לאיזה תחנת דלק נידחת על כביש 4 ושם עשינו אליפות טאקי-מד"צים, שתינו קפה (מר כמו עכביש!) ובדיוק שהתחלנו לאכול טחינה סופר-מאגה-על מוצלחת, האוטובוס היה חייב להגיע (למרות שטכנית, הטחינה והקפה היו אמורים להיות מלכתחילה הכלי לזירוז האוטובוס).
הגענו לשוהם, מהר מן המצופה (נו, להרדם על הרצפה במעבר של האוטובוס מעביר את הזמן בטיל מרוב התעסקות בחתיכות במבה וביסלי שמעופפות לך מעל הראש כל הנסיעה, וחניכים זומבים ששואלים אותך אם אתה מד"ע ? o_O(מדריך ערבי - אז זה מעל מד"צ?) )
בכניסתי הביתה, זכיתי לטפון מאורי שהזמין אותי לאכול סושי-צמחוני בביתו (טחנתי אצלו סושי כמו שלא טחנתי בחיים שלי עד שזה יצא לי כמעט מהאוזניים. איזה דרך מוזרה לסיים יום טיול, לא? ). בהמשך הגיעו גם טלפונים לבדוק אם אני עדיין בחיים, ולא הייתי עם החבר'ה שנהרגו במדבר יהודה. (משום מה, גם שיצאתי לטיול הקודם עם סיירות מטיילים נהרגו)
זהו, נשאר רק לסיים במזל טוב ע-נ-ק-י לתמר שעברה את המיונים לקורס מד"צים של סיירות (בקק"ל)!!!!
(אפשר להיות חניך שלך שנה הבאה? אני מוכן אפילו לעזוב את החלה"ט בשביל זה :P )
וד"א מגרד לי רצח, כי אין לי תחת לסדר את הרשת בחלון ששינג'י הפסיכית הזאת שוב קרעה לי (מה הקטע שלה בלקפוץ מחלונות בקומה שנייה?).
אני תומך נלהב בקומוניזם, אז - מי רוצה לחלוק עימי בברחשים ? XD
| |
 זעקת חוסר המעש
אני בחופש בגרויות - טרילילילי
והחנק זה עוד יהרוג אותי - לילילי
"חאלס!" שמעו אנשי הכפר את גודזילה מהלכת בין הבתים, "כמה כבר אפשר להיות בין הבתים הנודנידיקים שלכם ולהרוס אותם - אני רוצה לחופשי! להרוס את תל-אביכס!" זעקה גודזילה ביאוש, כי כל הפועלים הסינים לקחו בעלות על הרס הכפר שלהם. (או שזה היה יפאנים? נו ניחא :| )
מוזר. כל השנה קיוותי שהתקופה הזאת תגיע, ועכשיו שהיא כאן בא לי להתאבד כבר מרוב עצבים על כל העולם ואחותו. ארג.
נתחיל מזה, שהעבודה המעצבנת של החלוקת ספרי טלפונים לוחצת כמו טבעת חנק, והיא לא הולכת להסתיים בקרוב. (הצורך הבלתי ניתן לעירור של השילוש קדוש - אח חופשי מבי"ס, אוטו זמין ואי-קיומו של שרב רצחני בחוץ), ולצד הבעיה יש גם את עניין הלימודים, אבל הוא זניח קצת יותר. בנוסף לזה, גם זמינותם של אנשים שואפת לאפס כרגע.
מה נובע מכך? שאני מעביר כבר קרוב לארבע ימים בבית כמו בטטה מתחת למאוורר עם מוזיקה וחשק עז להפסיק לחיות. החוסר פעילות הזאת מטריפה לי ת'שכל, לצד הצורך באמת לשבת וללמוד את החומר שאין לי שום מצברוח לזה בעולם. אהה [!!!]
היום קיבלתי קינוח מיוחד. בשעה 4, יש לי פעולת-קניית-אוכל עם החניכים לטיול הקרוב (יחי התענוג - לבדוק כל הזמן שהם לא גונבים ממתקים מהסופר במקום להשקיע איתם זמן ומחשבה בקניית האוכל והשוואת מחירים לצד צורכי הטיול). לאחר מכן, אני נאלץ לוותר על הערב הוקרה למתנדבי שוהם שאמא מארגנת (נו, היא הרכזת התנדבות ישובית :| ), ולנסוע לבדי בלילה עד למקלט של סיירות ברעות בשביל לעבור על התדריך בטיחות והמסלול של הטיול (הידד, לשמוע שוב שאסור לספר לחניכים שיש ארגז ממתקים מעבר לצוק! XD ).
הבאסה העיקרית כאן, זה שלנהוג עד לרעות (לבד ובלילה) זה ממש לא בין הדברים שאני מקטלג בתור "תענוגות החיים". אבל נו ניחא, אני כבר אסתדר כמו ילד גדול! (ואז אבכה כמו ילד קטן שנגמר הדלק באמצע הנסיעה על כביש 443, מחבלים יורים עלי באמצע הלילה ושהעכברתולים של מודיעין מוציאים לי לשון - אין כמו להכנס לסטטיסטיקה ^^ ).
אכן, אין כמו עוד יום של אושר לעבר שקיעת השמש על פס הערפיח של גוש-דן...
אבל! למען האקטיביזם של המלחמה ביאוש, אני פונה לאנשים טובים על אם הדרך בבקשה ותחנונים בשביל להמשיך לטייל ולא לתת למועקה להשתלט עלי!
אם יש לכם איזה שעה פנוייה עד אפשרות לתת לי פיסת רצפה להעביר את הלילה בביתכם, אל נא תהססו להציע לי ולעזור לעוד נפש ירוקה בישראל לשרוד את יסורי הדרך של תיכוניסט בשארית דרכו.
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
