 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2012
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: |
קטעים בקטגוריה: ^.^.
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
 צייד סנוניות בעדשת המצלמה
אחרי כבר 3 שנים שאני רק אומר לעצמי, שהגיע העת להשיג (בדרך חוקית וישרה, כמובן) מצלמה של ממש (ולא הדרעק המשפחתי שזולל סוללות) - מימשתי זאת! חסכונות של שתי עבודות, ביחד עם עוד קצת שאריות ממתנות קודמות הלכו למען הפלא הטכנולוגי, שהחלטתי לרכוש בצעד יוצא דופן.
האמת, יש לי וידוי קטן רגע לפני ההמשך - חיפשתי יד שנייה, שקלתי לוותר על מצלמה רצינית וללכת סתם על איזה משהו פשוט יותר. ההרגשה של משהו בבגידה בערכים שאני מאמין בהם, די ריצדה מעל הרצון שלי לגבי המצלמה.
איך זה שכל היום אני רק מדבר נגד תרבות הצריכה העיוורת שכולם הולכים אחריה, ובסוף אני קונה לעצמי משהו? (וגם למרות החיפושי יד שנייה שלי - לא מצאתי את מבוקשי). אז נכון, עבורי המזרן הכי מעפן זה מספיק מעל ומעבר ואיני צריך איזה מיטה משוכללת, טלביזיה ומחשב זה גם בהחלט מותרות בעלי ויתור (ומה שיש לי, זה מחשב שבקושי סוחב, שקיבלתי מהבר-מצווה ואיני מוצא צורך מספיק בשביל להחליפו) - ובגדים? יש לי שני זוגות מכנסיים שעוברים ברוטציה של אחד לובש, והשני בכביסה (וכל זוג עובר זמן שימוש שנע בין שבוע-לחודש וחצי עד שהוא מגיע לכביסה, וחולצה מתחלפת פעמיים בשבוע).
באמת שאין לי כאן רצון להתרברב עד כמה אני יכול לחיות במועט, כי בסך הכל זה עניין של הרגל (שאצלי זה גם הסתדר מעולה עם האידיולוגיה). אבל מתוך זה, אני רק רוצה לנסות לתת תמונה כללית, של איזה מלחמות פנימיות הלכו אצלי, עד שהרשתי לעצמי לקנות את המצלמה שכה קיוויתי אליה (ושכמעט אסרתי על עצמי להתחיל את השנת שירות בלעדיה).
בכל מקרה, המצלמה .
למזלי, כשהגעתי לשם שלשום הכרטיס אשראי שלי, לא הסכים לעבור בקופה ובכספומט הוא הגביל אותי בסכום די נמוך של משיכת כסף (ויחי זאת שעוד לא החלפתי מכרטיס דיירקט לאשראי רגיל - למרות הגבלת הגיל, מי כבר שם לב?...). למחרת, דהיינו אתמול, לא היה לי אוטו, וביקשתי הקפצה מאמא, ושבדרך תשלם ואני אחזיר לה את הכסף - ונסענו.
כשירדנו מהאוטו, היא ישר הבהירה לי שהיא הולכת לנהל את עניין המקח, ושאסור לי להתערב בעניין התשלום - ובתור אחד שתמיד מוקסם מיכולות המיקוח שלה עם סוחרים, הנהתי בהסכמה. הגענו לחנות וביקשתי את הדגם רציתי (אחרי שכבר המוכרים עוד זכרו אותי מהיום הקודם, ודי מהר התפנו אלי). אמא ראתה את המחיר, וישר לקחה את המחשבון והתחילה להפציץ באחוזים -
"הנה, תוריד עשרה אחוז, וזה אני משלמת!" - היא שמה את התנאי שלה.
"תשמעי גברת, אני מוכן שבעה אחוז, אחרת אני לא מרוויח" - והוא הביע את מחאתו.
בסוף, אחרי מיכוח ארוך, עם הסכם לתשלום במזומן, סגרנו את העיסקה ונפרדתי מימנו בלחיצת יד מוכירת תודה על עזרתו (בכל זאת, הוא שרף עלי כמעט שעה וחצי בניסיון לעזור לי לבחור מצלמה, ותרם לי הרבה מהניסיון שלו).
התחלתי לחרוש על המצלמה הזאת - תפריטים לה לרוב, ואני רק הולך לאיבוד ככל שאני ממשיך לחקור את יכולותיה המרשימות. עם זאת, יש כמה דברים בסיסים שאני צריך עוד לתרגל אותם, כדי להגיע לרמה טובה יותר, וזה משהו שהטכנולוגיה עוד נופלת לעומת צבירת הניסיון והאימון האנושי (כמו למשל הפוקוס הידני , שאוטומטי נופל מימנו, אבל צריך לעבוד עליו הרבה בשביל להגיע לרמת פוקוס טובה). לבסוף, אחרי הרבה תרגולות - שמהוות לצערי רק את ההתחלה בלמידה - הצלחתי להגיע להתרשמות כבירה מזה שבפעם הראשונה הצלחתי לצלם סנונית כל כך מקרוב (ויחי הזום ברמה של x10.7 , שתברכה בו המצלמה - אמן).
אך לצד המצלמה (שקנייתה מהווה אבן בתרבות הצריכה, למרות אבנים כאלו נדירות מאוד אצלי - אני מעדיף יותר מהסוג הגיאלוגי), ישנה אירוניה שמהולה גם בעצב וגעגוע.
בעוד כולם מתגייסים, נפרדתי אתמול מעוד ידידה יקרה שיצא לעשות שנת שירות בנוע"ל (הנוער העובד והלומד) במסגרת פעילות הגרעין שלה בתנועה. היא לא עשתה אתמול איזה מסיבות ענק, אלא סתם נפגשנו כמה חברים אצלה ועזרנו לה קצת לארוז, כאשר לפני כן, היא העבירה לנו בקשה שנביא לה דברים לשוק קח-תן שיהיה להם ביום למחרת - פישפשתי מעט בחדר (בכל זאת, ההתרעה הייתה קצרה מן הרצוי) וקפצנו אליה.
בביקור אצלה, בעיקר התכסנו בשלכת שערות לבנות מהכלבה שלה והראתי לה את נפלאות תרמיל השק, על פני תרמיל המזוודה (ופוי לריצ'רץ'!) וגם קיבלתי מימנה מכתב-הזמנה, שאני אבוא לבקר אצלם בגרעין, ודרך צלחה בשנת שירות שלי.
רציתי, באמת שרציתי לכתוב לה עוד קודם מכתב פרידה, אבל איכשהוא זה לא יצא - אז מה עושים? כותבים! אצתי-רצתי הביתה, ולמרות המרחק, והדרך העקלקלה בשבילי עפר, המחשבה שאני חייב להספיק, הוציאה מימני כל תחושת עייפות, והשאירה אותי פעור פה נוכח רמת העירנות והרעננות שהייתי שרוי בה - אבל הדרך עוד לא תמה!
כניסה חפוזה הביתה, לארגן שק פקאנים שיהיה לה לדרך ועוד כמה חפצים שאני יכול לתת לה (אפילו את זוג הסנדלים הישנות שלי נתתי לה ~ ), וכמובן לעיקר שהיה כתיבת הברכת פרידה מימנה. כישורי החריזה לא הפיקו את המייטב, אבל הצליחו להגיע לרמה מספקת בזמן כה לחוץ ודחוק. הדבקתי, גזרתי, איירתי (קצת) ולבסוף חתמתי.
חזרתי אליה, והיא צחקה נוכח הקישקטע שהצלחתי לשלוף מבדל מחשבותי העצבות עקב עזיבתה, אבל מהולות גם בשמחה, שהגרעין שלה שובץ באזור שאני מדריך גם בו, ובכך יצא לי עוד לפגוש אותה (ועוד כמה אחלה חבר'ה שאני מכיר מהגרעין)
הי סקוטי! רוצה גרעין שינשינים?
תלך למל"ש באילת ותוכל כרישים להנשים!
| |
 לגלף כפיות
סכין וחתיכה של עץ
והפחם בקצה נוצץ,
אל מול המדורה
בלילה קריר ונפלא
הגחל בעץ מכרסם
הידד לחום הזורם,
בין הסיבים הנאכלים
שפולטים את הליחשושים
יחי הכפית עץ!
אני כבר לא מתלוצץ -
עם סכין הוריד עוד פיסות
אחליק את הקצוות
הידית כבר מוכנה
כה יפה ונפלאה,
ועכשיו אחזיר את הגחל למדורה
ואל גילוף הראש, אשוב במהרה
להצר לה את המותנים
ויפה הכפית שבעתיים!
והחליק עוד קצת מעל
ואשיר עליה מזמורי הלל
כפית חביבה נוצרה
ותעזור בעת צרה -
כמו לשתות מרק רותח
בלילה קר נטול ירח!
הערס יצא למשלחת של התיכון לגרמניה, ולקח איתו את המצלמה ובכך נמנע מימני להציג את גאוות פרי עמלי (הכפית והכף שגילפתי), אבל בקטנה. עם זאת, הבעיה היותר מעצבנת שקיימת כרגע, זה שקיבלתי השבוע את המשכורת מהספרים שחילקנו (אמן!), אבל הדף עם השעות עבודה נמצא אצלו, ואני כבר מת לסיים את חלוקת הכסף הזאת, לפני שאני הולך להעלם בשבועיים הקרובים.
למרות הכל - העיקר שהוא נהנה, ובתקווה שיחזור עם הרבה חוויות (ואולי גם זה ישנה אותו לטובה, ויחדיר בו עניין מעבר למכוניות וכדורגל - ובאמת שאין לי בעיה לכדורגל, הבעיה שלי זה שהם משחקים מתחת לחלון שלי! ארג. )
מצאתי חגב על הקיר בבית שלי, אבל לא סתם חגבצ'וק קטן ונחמד, אלה וואחד חגב (או כמו שידידותי מרינה ותיימר אומרות עם ידיים מפוסקות לצדדים - "ככה יצור!!"). ישבתי בחוץ כחצי שעה בניסיון לזהות אותו בין עשרות מיני החגבים בספר, אבל בלי יותר מדי הצלחה. ההשערה היחידה שיש לי, זה שהחגב שמצאתי הוא מסוג שְדֵמָן (Calliptamus)
(שדמן איטלקי - קרוב משפחה למה שמצאתי)
תגלית אחרת שגיליתי (אבל מעניינת הרבה פחות מהשדמן המגניב על הקיר), זה שנהייתי יותר חסר סבלנות בזמן האחרון. בעצם, זה לא יכול לקבל את ההגדרה "תגלית", אלא יותר בכיוון של הכותרת "שמתי לב".
אותו "חוסר סבלנות" שתוקף אותי בזמן האחרון, לפעמים מקבל ביטוי באיזה היפר-אקטיביות שמנקר ת'מוח וגורם לזה שאני אעשה הכל במן זריזות קופצנית ולא באתנחתא שאני כה אוהב. בנוסף לזה, אותו חוסר סבלנות מביא לזה שלפעמים סתם פשוט אין לי כוח לשמוע קיטורים של אנשים ש"חם ומגעיל להם" - אז מה עם קיץ? רעבק, תשלימו עם זה - אבל שוב ולמרות הכל, אני עדיין אוהב אותם ^^ (על אף שלפעמים הם קוטרים בלתי נסבלים! ואז הם מקטרים שאני נהיה מגעיל אליהם עם הקישקשטע שלי בסגנון "את יודעת כמו מזה נשמע? זה נשמע כמו.... אוי אוי אוי!.... ")
ממש בא לי עכשיו לקבל איזה חודשיים חופש, ולעשות את שביל ישראל - חודשיים בלי שום תוכניות שמוכתבות לי מראש (וקדם-קורסים למיניהם לשנת שירות - ועד כמה שאני מצפה להם - עדיין נחשבים בתור דברים שמוכתבים לי מראש).
לפני החופש, היה תיכנון של כמה חבר'ה מהמחזור שלי, שהולכים לעשות גם שנת שירות בחלה"ט (אחד בעין-גדי, והשני בקהילתי ) שנעשה איזה טיול משותף של חוצה-גולן (כ- 150 קילומטר, אפשר לעבור בסבבה בשבוע טיול), אבל לצערי כל פעם נתקע משהו אחר, ובכך התוכניות נדפקו. עכשיו הם מתכננים אחרי הקדם-קורס ולפני תחילת השנת שירות (12 לאוגוסט!), לעשות קורס סנפלינג אצל מישהו מאגודת האלפיניסטים בארץ, ואני גם מקווה להצטרף.
שבוע הבאה אני יוצא לקורס מד"מים (מדריך מתקדם) של סיירות, למרות הבאסה מראש אני לא הולך להדריך כנראה ב-4 שנים הקרובות שם (אלה אם אני אצא בסוף לגרעין שינשינים, אבל עדיין לא סגור שאני רוצה ושיתנו לי בכלל - כי אני לא מהמסלול הקהילתי). אבל עם זאת, לפי מה ששמעתי מחברים שעשו את זה שנה שעברה ומהרכזים, זה הולך להביא לי המון כלים להדרכה, ובנוסף לזה יש משהו לא חשוב פחות - זאת כנראה הפעם האחרונה שאני הולך לראות את (רוב) החבר'ה שעשו איתי את הקורס מד"צים. סביר להניח אני אפגוש את חלקם בעתיד, אבל גם אז, זה לא יהיה כמו להיות חבורת בני נוער חסרי דאגות ועם המון דביליות חביבה משוחררת מסביב.
אבל לפני הקורס, אני כבר שיריינתי את החניך-שכן, שיבוא איתי לטיול מעיינות בהרי ירושלים (ביום ראשון הקרוב). זה באמת אחלה מסלול, לא יותר מדי קריעת תחת, עם המון צל ומים (5 מעיינות, אם אני זוכר נכון). אחרי שכבר כל פניותי לחברים שיצטרפו קיבלו תשובה שלילית, נשאר לי כנראה עוד לבדוק כאן - יש מישהו שמעוניין להצטרף אלינו? יהיה ממש אחלה טיול, והקפה (מר כמו עכביש) עלי! - קוראים אנונימים וירוקים מהבלוג יתקבלו גם בברכה :)
*אהמ* אפשר ליצור קשר באימייל, (איסיקיו ומסנג'ר?) וגם דרך יונת דואר, למי שיודע להשתמש בזה - אה, וגם לטלפון, למי שיש את המספר שלי ^^ *אהמ*
זהו, היום בערב הולכים לפאב האירי ברחובות (בתכנון), ובכך מתחיל רישמית הסבב פרידה שלי מכל החבר'ה. חלק אני אפגוש במדורות במהלך החודש הקרוב, חלק היום, וחלק בין המשעולים ובדרכים.
נשתמע ~
| |
לנקר בעמודי הביטחון
בניגוד לימים האחרונים , שבהם קריאותה של החמה מבשרים היטב את עונת הקיץ בחום חמים ומעצבן כבר לקראת 8 בבוקר, זכיתי היום לפתיחת יום נעימה שלשם שינוי - לא נתנה לי את התחושה של עוף בסאונה רטובה (עוד לא הזכרתי את הלחות הדביקה והמעצבנת...). מאושר מהשיא-פתח המרנין, יצאתי החוצה לסיור היומי בשבילי העפר כאשר לצידי (או משרכת מאחורי) שינג'י.
כעבור כמה צעדים, זכיתי לשמוע קול נקישות קיצבי שהופסק לפתע, וליד מקום מושבו של שלדג על הכבל חשמל שנמתח בין עמודי התאורת ביטחון, ביצע את זממו בעמוד העץ, נקר סורי קטן למראה.
"מה? לא יתכן!", מילמלתי לעצמי וחשבתי שאני מתבלבל אולי עם ציפור אחרת - כי ממתי יש באזור שלנו נקרים? אבל לאחר התקרבות שקטה וצפייה דרוכה - עם מעופו לעבר כרם הזיתים, עפה גם האפשרות שמדובר בציפור אחרת - אכן היה נקר סורי ליד הבית שלי!
(נקר סורי - נלקח מפורום שמירת טבע בתפוז)
בימים האחרונים אני מתחבט בשאלה וחשש, האם להצטרף לקורס מבוא של שומרי הגן או לדחות את החוויה והלמידה לפעם אחרת? הבעיה כאן, היא למעשה התאריך שיוצא בדיוק יום לאחר שאני מסיים להדריך את הקבוצה שלי, במחנה קיץ של סיירות. בניסיון למצוא פיתרון, עשיתי רשימה קלה לבחינת הסוגיה -
יתרונות
- הקורס הזה לא נעשה לעיתים קרובות, ובכך זה יתן לך אחלה הכנה לקראת השנת שירות.
- בשנת שירות יהיה לך הרבה יותר קשה למצוא תאריך שיפול בזמן פנוי כמו עכשיו.
- זה אחלה שיא-פתח לטיולים בחופש, זה יתן לך המון כלים חדשים לנסות בחודש וחצי הפנויים שנשארו.
- אתה רוצה לקחת חלק בפעילות שלהם כבר הרבה זמן, תראה איזה אחלה תזמון!
חסרונות
- אתה תחזור מהמחנה קיץ שחוט מעייפות, וזה עלול גם להשפיע על הריכוז שלך בקורס.
- זה סתם ילחיץ אותך כל ההתארגנות המהירה.
- זה יכול להסיט את דעתך במהלך המחנה, במחשבה של "לקראת".
דרכי פיתרון אפשריים
1. לא לחזור עם ההסעה של סיירות הביתה, ופשוט לישון בקרבת מקום לנקודת מפגש של הקורס. (לגבי החניכים, אפשר לבקש שישחררו אותם קודם אצלנו לפני מודיעין, ולבקש מחברי למד"צים להשגיח עליהם - זה כולה 3 חניכים!)
2. לחזור הביתה כרגיל, ומחר לצאת מהבית כבר ב- 6 בבוקר, ולנסות כמייטב יכולתי להגיע בזמן לתחילת הקורס.
3. לדחות את הקורס לזמן אחר.
עכשיו נשאר רק להחליט - מה לעזאזל אני בוחר?
היום יש אצלנו טקס סיום של התיכון (ויש להדגיש שזה הטקס, וחלילה למי שיעז להתבלבל בין זה לבין ההנשף סיום המדובר, בקרבת השכבה שלי). עוד אין לי מושג איך אני מגיע, ועוד לא החלטתי אם זה מצריך מימני באמת גם להוציא את החולצה החגיגית שלי מארון (חולצה משובצת, קצרה ומכופתרת שקיבלתי מסבא שלי - ולמען האמת אני גם די מחבב אותה, רק אין לי ממש כוח ללבוש אותה הערב).
לפני כל האירועים החגיגים האלה, יש את המריבה עם אמא שמנסה לעשות חסד לאנושות, ולמנוע מימני לבוא בגרסת "ילד מעברות" - ככה היא קוראת לזה, מאז שאני זוכר את עצמי, באותם ויכוחים שלא ניגמרים לעולם.
מה הקטע? הבן שלך לא רוצה להתנהג כמו אחד שתקוע לו מטאטא בתחת, ואת מתייחסת לזה כמו מה שעלול לפתוח את המלחמה הגרעינית הבאה. (למרות שתגובותיה העקשניות, התחילו להשלים עם המציאות בזמן האחרון. הידד. )
מזל טוב ילד - 12 שנות חסמים וניוון מחשבתי (כמעט לגמרי) מאחורייך.
בתור מתנה, קיבלתה את ביטולה של הצעת החוק לסתימת הפיות של הירוקים! (חבל, הלך האקשן לחופש :P )
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
