 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2012
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: |
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
 בעיניים קרועות אל מול מיטות חולות
בערב החג סבתא חלתה. זה לא חדש, היא תמיד חולה (סכרת ועוד שלל מחלות שעוד לא ברא השטן), אבל כאשר אומרים שהיא "חולה", הכוונה שהיא חטפה עוד איזה שפעת או מחלה אחרת שגורמת במקרה הטוב לכך שהיא מרותקת למיטה ובמקרה הפחות טוב, הכוונה שהיא מאושפזת בבית חולים.
המשפחה הייתה באותה עת בהולנד, ורק אחי ואני נשארו להיות בערב החג בסוכה עם סבא וסבתא. האמת, שממש לא רציתי ללכת לבית כנסת, ורק הרצון של סבתא גורם לי מפעם לפעם לחרוק שיניים וללכת לשעה וחצי של תפילות שבעבר מצאתי בהם עניין ובשנה האחרונה פיתחתי סלידה עמוקה ולא מובנת כלפיהם. (נו, דת זה אופיום להמונים - ומדע זה כלי, בלי הוראות מוסריות)
אני יודע שזה חרא מצידי, אבל בעיקר עד אז התעסקתי באיך להצליח להתחמק מתפילת שחרית בלי שסבא וסבתא יפגעו, ולחרוק שיניים עם אחי רק בתפילת ערבית (בערב לפני הארוחה בסוכה). כל זה היה טוב ויפה, עד שקיבלתי טלפון ביום של ערב החג, בעודי בצפון, על זה שסבתא נכנסה לאישפוז בבית חולים. חבר של המשפחה, שמהווה למעשה חלק מהמשפחה, נתן לי את הקריאה הזאת ושאל מתי אוכל לבוא להיות איתה בבית חולים. לא רציתי להטריח אותו, כי גם ככה הוא עושה הרבה מעל ומעבר, ולכן סגרתי איתו שאהיה איתה משלוש בצהריים ועד אחת לפנות בוקר.
אני שונא בתי חולים.
תמיד אמא מסדרת את כל הדברים האלה, ועכשיו בפעם הראשונה ממש אני זה שהיה שם וסידר את העניינים, כשאין לי מושג בגרוש איך העסק הזה צריך לעבוד. בחיים לא הייתי בקבלה לחדר מיון ומעולם לא הסתובבתי לבדי במסדרונות בתי חולים, ועוד בשביל לאתר איזה חדר נידח אי שם.
לא שאני באמת מתלונן, הרי זאת סבתא, אבל זה היה קשה..
לבסוף הגיע השעה אחת לפנות בוקר, והסלולרי שלי צלצל כשהוא בא להחליף אותי. חזרתי לאוטו, עיניים קרועות מעייפות והדם זורם בגוף כמו להקת זאבים עצבנית. התחלתי לנסוע על הכביש החשוך והריק, כשברקע עוטפים אותי שירים של נייטוויש. הגוף רתח, לא רציתי שהנסיעה תסתיים לעולם, ובמקום לפנות למושב שלהם המשכתי הלאה בכבישים הריקים של שעות הלפנות בוקר. רציתי לצלצל אליה , אבל היא לא ענתה להודעה ששלחתי לה. הראש התפוצץ לי, עד שלבסוף חתכתי בחזרה ועברתי בכניסה למשק שלהם ולאחר שהשיר נגמר, נעלתי את האוטו, נכנסתי הביתה ונפלתי לשינה עמוקה.
למחרת סבא לא הרגיש טוב, סבל מכאבי בטן עזים. לקראת הצהריים, לאחר בוקר שלם שניסיתי לתת לו תה ומים, הוא ביקש שאקח אותו למיון. שוב, באותה נסיעה לאותו בית חולים כשפעם ראשונה אני זה שמסיע את סבא ולא ההפך (הוא תמיד אוסף אותי מכל מיני צמתים באזור כשאני חוזר למרכז  ). הפעם אין מוזיקה ורק שריקות הרוח בחלונות שוברות את השקט.
למרות השעות הרבות שהעברתי שם ביום הקודם, עדיין לא ממש הכרתי את המקום על בוריו. הוא כיוון אותי לכניסה למיון ואמר לי לעצור. בתגובה, השבתי לו שיתן לי רגע למצוא חניה ונלך ביחד לקבלה, אבל במקום זה הוא יצא במהירות מהאוטו וגירש אותי בחזרה הביתה, לא מוכן שאלווה אותו ורק רוצה לשמור על אותה העצמאות המושבניקית שלו (שתמיד הערצתי). עם זאת, בכל זאת הבנאדם בן 82 ואי אפשר לתת לו להסתובב ככה לבד חולה. החניתי מהר את האוטו, ורצתי בעקבותיו לתוך המיון בתקווה שעוד לא איבדתי אותו.
בהתחלה הייתי עצבני עליו שהוא ככה מתנהג וגם בהחלט שנשבר לי מהבית חולים הזה. אחרי כמה דקות, נותר לי רק להשלים עם זה שעבורו הרבה יותר קשה לראות איך עד עכשיו הוא טיפל בנכד שלו, ועכשיו הנכד מטפל בו.
אתמול סבתא שוחררה וסבא נכנס לניתוח.
חזרתי מהצפון, מוקדם בהרבה ממה שחשבתי. את הטיול חתכתי באמצע, עם סוג של הבטחה לידידתי מהגולן שהטיול הגדול שלנו בנגב בעוד שבועיים (שלושה?) לא יהיה ככה. הגעתי הביתה ומשם תפסתי את האוטו והמשכתי שוב לבית חולים. סבא כבר היה בחדר התאוששות, ואני עם עוד כמה קרובים וחבר המשפחה נרקבנו בחוץ עד לסימן כלשהוא.
אחד מהקרובים שמע שהייתי בהפגנה על הכנרת והתחיל לשאול מה הקטע של זה. הייתי ממש עייף, והסברתי לו בחפוז בלי יותר מדי כוח. חשבתי שבזה העסק יגמר, והוא התחיל להצדיק את "בעלי החופים" (נו, חבורת עבריינים טבריינים ארורים) שנמצאים שם ונותנים שירותים על החוף. ניסיתי לסגור את השיחה הזאת, והוא לא הרפה. לבסוף מצאתי את עצמי סתם בוהה באוויר בשביל שירד מימני.
לאחר מכן, הוא לפתע התחיל לשאול על ביצים אורגניות - תגיד, סבא שלי עכשיו סיים ניתוח וזה נראה לך הזמן להתחיל לקשקש לי על ביצים אורגניות? טרד מימני כבר! אבל כאן התחילה הצרה מהכיוון השני, שאישה שישבה לידנו שמעה את השיחה ולפתע נדחפה עם השאלה - "אז תגיד, אפשר לאכול עופות?"... ס'עמק! אני נראה לך כמו נציג של משרד החקלאות? כבר שנים שלא הכנסתי חתיכת עוף לפה שלי ואני רק מדבר נגד זה, מה לי ולפולקע שלך? 
מחר הייתי צריך לעזור במחנה ניווטים של סיירות ברמת מנשה, כנראה שזה לא הולך לקרות עם המשמרת שאמא שמה לי על סבא בין 9 בערב ל9 בבוקר שלמחרת 
שבת שלום,
גם לך כנרת שלי. (מזוהמת ומגודרת ככל שתהיי.)
וגם לך, היכן שתסתובבי כעת בהר מירון.
| |
ללכת לאורכו של מצוק גשום
השמועה על הרגילה העתידית שלנו צצה כבר מלפני חודשיים כמעט, ובצורה צפוייה למדי השינשינים תיכננו לאיפה הם הולכים לטייל, במקביל לחיילות שתיכננו איפה לעשות שופינג. הזמן בצורה טבעית למדי, פשוט זרם הלאה, עד לשחר של יום שישי האחרון - תחילת חופשת הרגילה שלנו - ולצורך ישור קו, אז המצב הוא כזה, שהחיילות אצלנו קיבלו רגילה מהצבא (חופשה לשבוע). לעומתן, השינשינים זכאים לקבל עד 14 יום חופש (יענו שתי רגילות). בכל ביס"ש אחר בארץ, נותנים להם לבחור מתי הם רוצים לצאת וכך למשל לחבר'ה של גולן יש זמן להתארגן על הטיול שלהם לירדן. לעומתם בגליל, פשוט קיבלנו מעיין רגילה בכפייה ומוכתבת מראש מתי לצאת אליה. זה ממש מעצבן וחרא, שישר אחרי הקורס לא היה לנו אפילו זמן להתארגן על זה, אבל בסופו של דבר בנינו ממש אחלה מסלול לאורכו של מצוק העתקים במדבר יהודה ומתוך חמישה שינשינים, היינו מתוכננים לצאת שלושה.
היום יצאנו לטיול צוות חביב בירושלים, ובין הניגוב חומוס לביקור בכנסיית המולדת פרסנו את המפה על המרצפות בעיר העתיקה, והראתי לחבר'ה את המסלול המתוכנן. קיבלתי את אישורם, ואינשללה - חזרתי הביתה, והתחלתי לארגן תרמיל. .. האומנם? אז בדרך חזרה היה מטר קל של גשם, שהתחיל לעלות אצלי דאגה בנושא. גם ככה היה קשה לארגן את כולם למשהו מוסכם, ועכשיו עם חשש לגשם זה עלול היה להיות מכת חיסול לטיול שלנו.
עלול היה להיות?, אז זהו שכן, זה היה כבר מכת חיסול. חבר'ה ויתרו על הכל, למרות הפצרותי וניסיונות השיכנוע שלי שהולך להיות ממש מאגניב, ויש פוטנציאל אדיר לזה שנוכל לראות שיטפון, בלי להסתכן (המסלול שלנו חתך נחלים, ולא הלך לאורכם). חוץ מזה, הכי גרוע שיהיה, זה פשוט לחתוך לכיוון המלונות או למצדה ולחזור הביתה. אני נשבע שבאמת ניסיתי ולחצתי, אבל החבר'ה היססו עד שלבסוף אמרתי שאני אדבר עם מישהו מעין גדי ואשאל לחוות דעתו (ורק הבאסה זה שהוא לא עונה .. )
אני מרגיש איך הריקבון פשוט נוטף מימני כמו מים. כל היום רק חשבתי על איך זה להתעורר מול זריחה שעולה על המדבר (ולא סתם מדבר, אלא זריחה שעולה מעל ים המלח לעבר המדבר!), ועכשיו אני רק מנסה לגרד תוכניות גיבוי למצב המחורבן הזה. האופציה של לצאת לבד עדיין קיימת, כי עדיף הכל על פני להרקב בבית. חוץ מזה, אני עדיין מוזמן גם להצטרף לכנס פעילים שעורך תא כנרת במגמה ירוקה. בנוסף, לא תיהיה לי בעיה של מקום לינה, לאור זה שהביס"ש שלי (עם הדירה דלת האוכל שלנו) נמצא מרחק חצי שעה על אוטובוס משם.
(רעבק, כ"כ בא לי מדבר יהודה !! )
כשיצאתי מהבית אתמול, לעבר התחנת אוטובוס עם הקו לירושלים, הייתי די בספק אם באמת אני הולך להגיע. מניסיון מר שכזה, כבר יצא לי לחוות מזה להסתמך על מידע באינטרנט על אוטובוסים בזמנים רגישים ופחות קונבנציונלים - כמו שהפעם זה יצא מוצאי שבת, עם קו מעט בעייתי באורך שעות הפעילות. בסוף הבעיה בכלל הייתה חשש לחפץ חשוד, ונאלצתי להגיע לתחנה אחרת.
כל משך הנסיעה, מצאתי את העצמי מתעסק בשני דברים - הטיול העתידי (?) למדבר יהודה והיא. כשיש לך רק שני דברים בראש (ומה לעשות שהרגש דוחק תיכנוני חשיבה), אתה יכול בקלות תהומית להכנס לסרטים, ואני לא חושב שיהיה מוגזם להשוות את זה סרטים שאוכלים בשיטוטים בצפת, עם כל הרשב"י ושאר הפסיכים שצצים לך מכל חור (מצד שני, אני הרבה יותר מעדיף לחשוב עליה, מאשר על המשיחים נוטפי האקסטזי שעלול להתקל בי בזמן שאדריך בצפת).
את הנסיעות שלי לירושלים אני יכול לחלק בקלות לשני סוגים - אלא שאני לא רוצה שיגמרו לעולם, ואלו שאני מת כבר להגיע ולעוף מהאוטובוס. הפעם לא ממש הייתי סגור על מה הסוג, כי למרות שהנסיעה הייתה רגועה, האוטובוס היה מפוצץ לגמרי ודי השתדלתי לא להרדם בין הרגליים של האנשים. בכל אופן, השורה התחתונה היא שהגעתי, נכנסתי לתחנה, והתחלתי לעופף לגמרי שם בין הסרטים והחלומות, ואני מוצא לנכון להאשים את ההתרסקות שלי משבוע שעבר. בסופו של דבר, מה שהחזיר אותי לקרקע זה מציאת הספר 'פרא' (שכבר יותר מדי אנשים אמרו לי לקרוא אותו) ויותר מזה, העיר אותי מהחלומות זה הצלצול של הסלולרי, כשבקו מהצד השני, חבר שלי מברר אם הסיבה שאני לא מגיע אליו, זה בגלל שנחטפתי או סתם בגלל שהצלחתי ללכת לאיבוד שוב.
החונכת בקורס באה להצטרף לטיול צוות שלנו. היו המון צחוקים, ואכלנו קלמנטינות ואשכוליות בתור הכנה לארוחת צהריים. לאחר ששבענו מהשיא-פתח לקראת החומוס בעיר העתיקה, אספנו את הקליפות והיא שאלה אותי לפתע - ולכבוד מה אתה מגולח?.
שתקתי לרגע, וסיפרתי לה.
"אז לפחות תנסה להגיד לה ותפסיק להתבייש, כי הכי גרוע לא יצליח ותמצא אחרת " היא השיבה.
(רק חבל שאחת כמותה לא פגשתי יותר מעולם )
נימפית החורשף ביער ברקת, מעבירה את ימיה האחרונים על פני האדמה בליקוט צוף
| |
פיצול בדרך
בסופו של דבר, גם הוותיקים צריכים לעזוב - ולפעמים זה משאיר תחושת רייקנות שכזאת שאתה בכלל לא צופה מראש. ככה זה כאשר החונכת של הקורס שלנו, שהייתה שינשינית (כאן) ועוד שנתיים מורה-חיילת (כאן) מסיימת את תפקידה בתור אחת מן המניין של הצוות בביס"ש. פתאום מסתכלים אחורה מאז שעוד הכרנו אותה בפגישת שינשינים הראשונה של הביס"ש, ולאחר מכאן בתור חונכת קורס ארצי וקורס אזורי. המון תמונות, המון זיכרונות והמון דברים שלמדתי מימנה רצים ביומיים האחרונים בראש, והתחושה של ילד שלומד לרכב על אופניים עד שעוזבים אותו לבד לראשונה בלי גלגלי עזר, מופיעה אצלי בתור מדריך שנותר בלי מנחה להאחז בו שקשה.
לאחר המסיבת פרידה אתמול (שהייתה בספרייה, ודי בדוחק ) הטרידה אותי יותר מכל המחשבה, שלא הכנתי לה שום מכתב פרידה. קיבלתי מימנה כל-כך הרבה תמיכה ועידוד, שזה פשוט היה עבורי בלתי נסבל. איך שנסתיימה הישיבת צוות (שכללה בתוכה את הפרידה מימנה), טסתי לחדר שלי והתחלתי לכתוב. וכתבתי, האומנם לא הרבה כמו שרציתי, אבל את מה שבאמת רציתי לומר, כתבתי שם - את הערכה שלי כלפייה והתודה שאני מרגיש כה חייב לה. לבסוף גם ציירתי כמה ציורי-שטות שכאלו, והדבקתי את המכתב, על גב של תמונה שצילמתי פעם.
ירדתי לדירה שלה ( הדירות צוות נמצאות בשני חלקים על הגבעה) ודפקתי בדלת. אין תשובה. ניסיתי שוב, ועדיין אין תשובה. די בצער, הנחתי את המכתב על מפתן הדלת ועליתי למשרד. בדרך, ראיתי אותה מדברת עם אחד המדריכים, אבל החלטתי להתעלם - גם ככה פרידות זה דבר מחורבן.
החבר'ה חזרו הביתה אתמול בלילה, אבל אני החלטתי לחזור למחרת. התעוררתי לדירה ריקה, נחרד מזה שהשעה כבר שבע וחצי אני סתם מבזבז את הזמן. זה לא שהייתי לחוץ באיזה לו"ז צפוף, אבל מעבר לזה שאני שונא לקום מאוחר, הייתה פשוט תחושה אי נוחות באוויר. רציתי לצאת לטייל בגבעות, כמו כל בוקר שלי כאן, אבל המחשבות הסתבכו לי עם הבלגן בחדר ועם זה שעוד לא אמרתי לה להתראות. התארגנתי די בחופזה, משאיר את החדר כמו שהוא ויורד לעבר השער, עם תקווה שהיא עוד בדירה. עברתי ליד הדלת של הדירה שצמודה לדירה שלה, כשלפתע היא יוצאת מימנה. מחייכת בקצת בילבול, היא אמרה לי שלום, ואני חייכתי בדביליות והשפלתי את המבט לאדמה.
"סחטיין על הכישרון ציור" היא צחקה, ואני שיחררתי גם ציחקוק חנוק - חילופי בהצלחה ונשתמע, חיבוק פרידה (ואחריו עוד אחד), ולבסוף ניפוף שלום אחרון והמשכתי הלאה בלי להביט אחורה.
מבחינתי, הייתי בהחלט מוותר על כל העסק הזה ופשוט יוצא לטיול חמשוש, אם לא הייתי מחוייב לבוא לישיבת צוות של ערב חמישי. פרידות זה עסק מחורבן, ובמיוחד ממישהי שתמיד ידעת שאפשר לפנות אליה והיא תעזור. כולנו מוקירי תודה אליה, כי היא הייתה הרבה מעבר לחונכת, ממש כמו איזה "אמא גדולה" שלנו. הצטרפה להדרכות הראשונות שעשינו, ישבה איתנו עד מאוחר בלילה בשביל לעזור במערכי הדרכה שכתבנו, עודדה בשעות משבר ומה לא. בקרוב היא טטוס לדרום אמריקה, ואנחנו? נשארים כאן, בגליל.
חוץ מימנה, יש עוד אחת. אבל אחת עם סיפור שונה לגמרי, שצץ לפתע עם המון תקווה כאשר התנדנדתי בערסל שליד הדירה בשבת שעברה, וכעת מה שמתנדנד זה ההחלטה שלי מה לעשות הלאה - לוותר כמו תמיד על אותה תקווה קטנה שהופיעה או להמשיך הלאה ויהיה מה שיהיה.
ידידיי שוחרי אהבות ורומנטיקה למיניהם, דוחפים להמשיך הלאה - "ומה כבר יש לך להפסיד, אה?" הם שואלים. לעומתם, קול קטן בראש אומר "בחייאת רעבק ילד, למה לך? אם היה סיכוי, כבר היית יודע את זה".
"חבל על המאמץ" הקול ממשיך באומרו, "לך תציל את הסביבה שאתה כה מאמין בה, במקום לבזבז כוחות על עוד איזה אהבה נכזבת".
קיבלתי הערב עידכון על מאבק ישן בתמנע נגד המלונות. אזור כזה מדהים ויחודי, במאבק נגד עוד כמה אנשי הון ופוליטיקה שרואים רק את ההון הכלכלי מול עיניהם. זה יכול להטריף לי ת'דעת לפעמים על העיוורון של אנשים בעקבות ההשתעבדות לכסף, וחוסר הנכונות לגלות הבנה על דברים מעבר - לפחות נותר לקוות שהחבר'ה מביס"ש אילת הולכים להרתם למאבק, כי אני מפה, לא באמת אוכל לעשות יותר מדי.
כותב שורות אלו על פסגתו של הר תבור, במהלך טקס החניכה בקבלתו לצוות ביס"ש גליל
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
