 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2012
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: |
קטעים בקטגוריה: :(.
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
 קל מדי להרשים את המבוגרים של ימנו
התפיסה היום אצל המבוגרים זה כמה נורא "הנוער של ימנו" - רק סיגריות, אלכוהול וסקס יש לצעירים כמונו בראש. אומרים עלינו שאנחנו "דור עצלן ונצלן" ושלא אכפת לו מכלום, חוץ מהתחת של עצמו. לצערי הרב, אם הייתי מגיע מארץ אחרת לאמצע תל אביב וקופץ להסתובב בעזריאלי, אולי הייתי מסכים עם הטענה הזאת. אבל זאת בעיה שמרוב כיסוי, לא רואים את הדברים שמעבר. אז נכון שאלכוהול זורם בדור שלנו כמו מים, אבל מצד שני, כמה מהחבר'ה היותר טובים שאני מכיר גם הם חובבי אלכוהול לא קטנים. אני לא שופט אותם אם זה טוב או רע, כי מה שמשנה לי, זה מה הם עושים מעבר לכמה שעות בשבוע שהם נהנים מבירה וקצת וודקה.
הדבר הזה מוביל לתופעה שכבר חולפת אצלי בחוסר חשיבות - המבוגרים המתרשמים. אני עדיין לא מצליח להבין למה מבוגרים מתפלאים כל פעם מחדש, שפתאום מגיע נער להדריך אותם והוא מדבר על עקרבים, פריחת סתיו וגם קצת גיאולוגיה. אחר כך, הם באים עם עיניים פעורות ושואלים אותי בפליאה - "תגיד, מאיפה כל הידע הזה?", ואני כבר מתורגל להשיב להם בצורה הכי פשוטה - "בדיוק מאותם ספרים שאתם יכולים לקרוא".
בסך הכל, למה זה באמת משנה אם תחום העניין שלי זה זאולוגיה ואקולוגיה? מישהו אחר ספץ במשחקי תפקידים ופנטזיה, ומישהי אחרת כל חייה מתעסקת בצילום. יש משהו שהופך לדי מעיק מזה שמבוגרים מתרשמים ממך, כי זה סתם תשומת לב שאחר-כך גורמת לך להרגיש כזה קטן נוכח הדברים הרבים שאתה רוצה ללמוד, ואחרים מצפים שתדע (ובאמת שאין לי בעיה להגיד למודרכים שלי, מבוגרים וילדים, "וויליק, אני לא יודע")
אז להמשך שכבר פתחתי, אתמול היה לנו את מפגש מדריכי יער פארק שוהם. אז יער אין שם באמת (חורשה של קק"ל? יותר מדי נטוע ומנותק מהנוף המקורי), ופארק עם שולחנות פיקניק דווקא יש, והתקווה שבעתיד גם לא הוסיף את המילה "בשפע". לשמחתי הרבה, הרבה יחסית מהצמחייה המקורית עוד נשמרה שם, אבל אם בעבר היית מסתובב ורואה ארנבות ושועלים, אז היום עם כמות המבקרים והרעש שהם עושים, רואים צפרדעים (ודווקא מהסוג של האשפה, ולא המקרקר).
זה לא שאני מזלזל במבקרים שם, כי אני בעצמי הדרכתי בשנים האחרונות שם (ומקווה עוד להמשיך להדריך) מתוך מטרה שאנשים ימשיכו להגיע לשם. הבעיה שלי, זה שהמטיילים שם לא אחראים, ובמבט מפוקח ולא סתם מאשים, אז נותר רק להבין שזה נובע מחוסר זיקה והבנה למקום ולא מתוך רוע - כאן בדיוק מגיעים המדריכים הקהילתיים מהישוב, לצורך של יצירת אותה זיקה. אבל בואו נגיד שכוונות טובות יש המון (אני בקשר שוטף עם הרכזת), אך בפועל התוצר שהתקבל לא כזה משביע רצון. יש ונדליזם, אנשים משאירים את הזבל שלהם שם, וחוץ מפינת המנגלים הם לא מסתובבים לראות מעבר, ולצורך הזה בדיוק מגיעים המתנדבים להדריך שם.
חלק עיקרי מאותה הכשרה שמעבירים להם, זה לבוא לכמה שעות ולדבר קצת על גת עתיקה, על הפארק ולחלק למתנדבים דפי מידע (מה שהתחיל משמרדף עם שני דפים עלובים, התפתח היום לממש ערכה קטנה למדריך!). די חבל לי שכל אותה "הכשרה" מסתכמת די ב-כלום, אבל אני מבין את האילוצים. אך (!) אתמול הייתה בהחלט תפנית, והוחלט שהמדריכים ילמדו זה את זה, ויצאנו לאזור הפארק (גבעה בגודל 2000 דונם, שרובה זה חורשה של קק"ל עם שבילים וכמה שטחים פתוחים). לצורך אותו מאורע מרגש, הכנתי כמה הדרכות - ורק חבל שהם די ביזבזו (שוב) ת'זמן על שרידי הכנסייה השחוקה ואחר-כך צעקו שנגמר כמעט הזמן. כשהגענו לנקודה האחרונה, היה עוד קצת מהקשקשת הקבוע על העניינים הטכנים יותר של המקום, ואז לקחתי את הובלת השיחה/הדרכה לידי. מתוך המחברת קטעים (קטעי טקסט שאני מקראי בהדרכות), הקראתי להם את הקטע "קודם הורידו את התרמילים". לשמחתי הרבה, הם ישבו בשקט ופשוט הקשיבו - לא שאלו שאלות, לא צחקו, רק הביטו בי והקשיבו. כשסיימתי, אמרתי להם -
"המטרה שלנו פה זה לא להעביר ידע למודרכים שלנו, כי הם יכולים בדיוק כמונו לקרוא ספר ולקבל את הידע הזה. המטרה שלנו כמדריכים פה, זה ליצור להם את הזיקה, ורק מזה תצמח אותה אהבת אמת למקום".
בהתחלה הם שתקו, ונתתי להם רגע לעכל. אחר-כך קיבלתי מבטים חיובים, והמשכתי בדוגמאות על איך אפשר להפוך את המצאי בשטח (עץ אורן, כלנית, סלע גיר .. ) למשהו שיהיה לתושבים יותר חשוב לשמור עליו, כי כל האזור הזה, הוא החצר האחורית של הישוב.
נראה לי שהצלחתי להשפיע עליהם ~
לאחר שנסגר לעתה לעניין הפארק (/יער ברקת), עוד כמה שעות יסגר עוד משהו .. הרגילה שלי (!!). זה יוצר מצב של רגשות מעורבים, כי מצד אחד אתה כבר ממש מתגעגע לביס"ש והעבודה שם עם החבר'ה. מצד שני, אתה מרגיש שלא הספקת כמעט כלום, ובקושי את התחתית של ה-כלום. השבוע הזה, עד כמה שעבר מהר, היה די גדוש בדברים. האומנם לא הכל זה דברים מוחשיים כמו הטיול לירדן הררי עם חבר'ה בגולן (היה קצר מדי, אבל ממש אחלה), כי היו עוד דברים. גם לשבת כמה שעות ולכתוב לה מכתב, ועדיין לא להיות סגור מה אני רוצה לכתוב, נכנס בתור עוד דבר מהותי בשבוע (ועוד כמה שעות לבהות בחלון, ולחשוב מה אני הולך לעשות עם זה - אם בכלל).
ממחר אני אוכל להגיד - זהו .. נגמר הבית מלון!
חדרי הקט, רגע לפני שאנטוש אותו לשבועיים~שלושה הקרובים
| |
 בבניין ירוק קטן, במחוז גוש דן
אתמול, כשחזרתי מהקורס מע"רים (מגיש עזרה ראשונה), שמתי לב שיש לי הודעה קולית חדשה במשיבון הסלולרי. התקשרתי לתא, ופתאום איזה קול מוזר של סבתא פולנייה בוכה לי שאני לא בא לבקר אותה, וכל הגפילטפיש נשפך לה לתוך התה, ועניינים (...) . בהתחלה חשבתי שאיזה אידיוט שמנסה להסתלבט עלי, אבל אז פתאום ירד לי האסימון מהקול המוזר.
התקשרתי לרכז שלי בחוגי סיירות, ופתאום שוב (!) ענתה לי הסבתל'ה הזאת בטלפון, בוכה לי שמאז שיצאתי לשנת שירות אני לא מתקשר בחגים, לא קופץ לבקר - פשוט משהו מהסרטים מה שהיא בכתה לי שם.
"מה נצ'מע שחר?" השבתי לו, משתדל לא להקרע מצחוק ליד הנרקומנים בתחנה המרכזית השינה.
קבעתי לפגוש אותו באבו-כביר, בבי"ס לטבע (איפה שממוקמים המשרדים של החוגים, ליד הגן הבוטני-אקולוגי). לקחתי את הקו בבוקר לתל-אביב, וכך במקום לעבוד על הדוחות מסלול שתקועים כמו עצם בגרון, הלכתי לקפוץ לבקר את הרכז השואיסט שלי (הכלל הוא שככל שאתה מתעסק יותר בלמידת השואה, ככה אתה ניהיה יותר שואיסט בהומור שלך - מודגם אצלו בצורה הטובה מיכולן). כשהגעתי כבר לתחנה המרכזית, צלצלתי לברר ליתר ביטחון, והוא אמר לי לקפוץ למשרדים של החלה"ט, ושנחזור יותר מאוחר למשרדים של סיירות באבו-כביר. נו ניחא, נלך לשם ברצף שלושה ימים...
הגעתי לשם, לבניין החיוור עם שלט האירוס הענקי שמתוח עליו בגאון. נכנסתי פנימה, ובילתי זמן מה בהתרוצצות בחדר מדרגות, בניסיון למצוא את הקומה של המשרדי סיירות. נכנסתי פנימה, ומצאתי אותו בדרך לאכול את הסושי שלו (גם כן אניין טעם גדול, שכולה מחפש איכות במחיר של חור בכיס). חיבוקים, צחוקים, ואני מספר לו חוויות בזמן שהוא טובע בתוך הטפסים לקראת מחנה סוכות שהולך להיות שבוע הבא. בתוך כל הבליל טפסים האלה, מצאתי שמות של אנשים שעברתי איתם טיולים וחבר'ה שהייתי איתם בצוות הדרכה.
געגוע אחד גדול ~
הוא כמו תמיד, צחק על זה שאני הולך לביס"ש במקום לשנת שירות בקומונה של החוגים - וכן, יש בזה משהו. כל הרעש והאגדה שהיו פעם סביב הביס"ש, זה כבר לא באמת תקף עליהם כיום. המורות-חיילות, נחמדות ככל שיהיו, בסך הכל באות לחפש איזה שירות מאגניב, ולאו דווקא עם איזה מסר להעביר, או מתוך עניין אמיתי בנושא. לגבי השינשינים, גם אצל רובם לא ממש ראיתי את מה שכ"כ קיוויתי לראות.
הבניין של החברה להגנת הטבע, רחוב הנגב 2 בת"א - בניין לבן פינתי, שמשדר לי תקווה ברחוב, כיוצא לעבור שם. בלובי, יושבת מזכירה, ועל הדלפק מסודרים בשורה העלונים של "ירוק" (ירחון לפירסום פעילויות החברה). מאחוריה, יש מעבר לחנות הקטנה שלהם, שעיקר התעסקותה זה מכירת מפות, ורצוי מאוד שלא לבוא עם ציפיות מעבר לזה. משהו נוסף? כנראה אכזבה.
"בניין של פקידים", הוא קרא ככה למקום הזה בזמן שדיברתי איתו, כדקה לאחר ששאלתי אותו בפליאה, למה גם אותו לא מעבירים לכאן. "טפו!", אם יעבירו אותו לכאן, כנראה שיעדיף להשרף מאשר לוותר על חלקת המשרד השקטה, שיש לו ליד הגן הבוטני בבי"ס לטבע.
לאחר שסיים את הסידורים שם, קפצנו למשרד שלו. כבר כמה חודשים שלא הייתי כאן, ואיך שנכנסתי בשער שם, ניהיה לי טוב - הגעתי הביתה. שנה שעברה (לפחות בתחילתה), לא היה שבוע שלא הייתי מגיע לשם. האווירה, שהייתה שם בעיקר כשעוד המזכירה המיתולוגית ישבה שם (לפני שהעבירו אותה למשרדי החברה), פשוט נתנה לי משב אנרגיה, בתוך הבלגן של יב' לצד אהבה ישנה שלא רצתה אותי עוד. שם גם פגשתי לראשונה את זאת שהדרכתי איתה את הקבוצה, ושבלעדיה לעולם לא הייתי שורד בהחזקת החוג בישוב.
נכנסו למשרד, והזיכרון מהצחוקים שהיו לנו בתדרוך טיול האחרון קפץ אלי כמו סרט שהופעל - איפה ישבתי עם רגליים למעלה, ובחנתי את המפה. כל אחד ואחת המד"צים היה, וזרק את הערותיו לאוויר, באופי שיש רק בחוגי סיירות.
הוא רוצה שאני אלך לגרעין שינשינים של החלה"ט, בתור חוויה מתקנת על זה שבגדתי בחוגים והלכתי לביס"ש. שיריון? מבחינתו ירדתי לגמרי מהפסים! אני הרי שייך לאנשים שעובדים בקומונה. עם זאת, הכל עוד פתוח, ואין לי מושג מה יהיה שבוע הבא, אז מה שנה הבאה? טיפל'ה גדול עלי.
עדיין מבדר אותי השיר שאתניקס, כתבו על הקומונה.
חסרה לי השהייה בשטח, בלי המחברת שמתקתקת דפים בריצה לצורך הדוחות המעצבנים האלה. אני מרגיש בנוח כאשר אפשר לראות חיוויאים עפים מעל הראש, ולא גורדי שחקים וענני עשן. פירות? תודה, אבל אני מעדיף למצוא אותם על עץ ליד מעיין, ולא ארוזים בתוך עטיפות ניילון במקררי ענק או לצד הדרך, כשמכוניות פולטות את כל הג'יפה מתוך הקישקע המכני שלהן.
מצטער, אבל אני לא רומנטיקן שמחפש את "החזרה אל הטבע". עד כמה שזה באופנה, אני רואה יותר מדי בעיתיות בגישה הזאת, שמלכתחילה מציבה את העולם בשתי גדות נגדיות של "האדם" מול "הטבע". חוץ מזה, "הטבע" זה ממש לא (!) רק שקיעות רכות, ועלי שלכת אדומים - ומי שמחפש איזה מעיין לטבול בו את רגליו, אבל רוצה להרוג את הנמלים שהולכות לו בסלון - כנראה לא יכול להגיד שהוא מבין את היופי, ש"בטבע". אצלי לא תמצאו "טבע", מנקודת מבטי תראו "סביבה".
אני מרגיש הרבה יותר נוח בשטח, מוקף בסביבה המשוחררת מדורסנות האדם. שם פשוט קל לי להיות אותו אדם שאני חופץ להיות. אחד שחש בנוח עם הסובב אותו, ולא אותו נער שלא מרגיש בנוח בשיחה עם אדם אחר, הוא במהלך הליכה לנקודה הבאה. זה חיים בעייתים וגישה קשה לא פחות. אתה לומד לאהוב את הבועה הזאת, במקום לנסות להשתלב במקומות אחרים.
קל לי להתפעל מיופי חיפושית, אבל לעולם לא אצליח להבין את היופי שיש בפסל במוזיאון.
זחל של זנב-סנונית, בעליה מנחל עמוד לעבר תחנת המשטרה הבריטית
| |
פתאום לחזור להיות ילד
היום השלישי שלי בבית, ואני בתחושת אי-נוחות שכזאת. מצד אחד, השנת שירות שנבלעתי בתוכה ודרשה מימני את שיא הרצינות מאז שהתחלתי אותה (בחודש ומשהו האחרונים), ומצד שני האפשרות של סתם פתאום להיות בבית, בלי להיות לחוץ בלוחות זמנים ולתקתק דוחות סיור לכל צעד שלי. לפתע, אפילו "לישון" כבר לא נשמע מונח גס כל-כך, ואשכרה התעוררתי היום בעשר בבוקר, בלי יותר מדי רגשות אשמה. איכשהו, בית הורייך (ילדותך) מחזיר אותך בין רגע, להיות שוב ילד קטן של בית, שבסך הכל רוצה את השקט בחדר שלו, ולנגב טחינה לבד בחצר, בלי עוד 12 איש מסביב שבולסים את הארוחה שלהם בטירוף מסביב.
אני אוהב חיים שיתופיים, יש בזה משהו ממלא שנותן איזהשהיא משמעות מיוחדת לחיים של אכפתיות מהאחר. זה לא להיות "חבר של מישהו", שהולכים ביחד לבי"ס ובאים אחד לשני בשביל לראות סרט מדי פעם, ובכלל סתם מכייפים ביחד (זה לא שאני מזלזל בחברות רגילה, ממש לא (!), אבל זה ממש שונה כאשר אתה ממש חי איתו). כאשר אתה עובר למצב של "חיים שיתופיים", למעשה השיתוף פעולה שלכם חייב להתבצע באופן כמה שיותר מוחלט, בשביל שתוכלו לתפקד בחיים בסיסים יחסית - לבשל, לנקות, ובכלל לעזור. אין כאן הכרח לחיים של מעיין קומונה כמו שיש בשנת שירות (אצלנו פחות, אבל אצל החבר'ה של הקהילתי זה ממש קומונה לכל דבר), ואפשר אפילו סתם להתייחס לטיולים למצב של "חיים שיתופיים". למשל, בחוגי סיירות ממש אהבתי את הטיולים, כי הייתה את האווירה המשפחתית הזאת של הקרבה והאכפתיות. מצד שני, כנראה שאם אתה נכנס למערכת הזאת יחסית בגיל צעיר, אז אתה לוקח את זה בהמשך בתור מובן מאליו.
בקורס אנחנו במצב של "חיים שיתופיים". בהתחלה כל אחד נתן 200 שח', (ובהמשך עוד מאה), בשביל שהחונכת קורס תוכל לקנות לנו את האוכל. כל שבוע, יש לנו זוג אקונומים שאחראים על תיכנון האוכל, מה אוכלים, מתי ובאיזה כמות. לאחר שהם מתכננים את הכל על דף, הם מביאים את זה לחונכת, שעושה את הקניות ואז בכל ארוחה, האקונומים נותנים את המצרכים וכל האנשים בקורס מכינים את האוכל ביחד. יש אצלנו מורה-חיילת שעשתה שנה קודם לכן מכינה, עוד שינשין אחד בוגר חוגי סיירות של הקק"ל (אני של החלה"ט), ועוד כמה אנשים יוצאי תנועות נוער. לרובנו, יש איזהשהוא מושג לגבי "חיים שיתופיים", אבל בפועל זה ממש לא מרגיש ככה, לפחות לא בצורה החיובית שלו - האגואיזם, הפרזיטיות והגישה של "אני במרכז", נוגחים מדי יום, לפעמים בצורה מובהקת ובוטה, ולפעמים בשקט באין מפריע.
באמת שקשה לי עם זה, וממש לא סתם בשביל להתבכיין. קשה לי לראות איך אנשים יכולים לקחת עוד כף סלט, למרות שהם יודעים שיש כאלה שבקושי קיבלו מימנו, ושבקושי נותר משהו. קשה לי עם זה, שאם הכלים קצת מסריחים ומגעיל בכיור, אז הם ישטפו שתי צלחות וישר לאחר-מכן הם יצהירו בראש חוצות שהם "עשו מספיק, ועכשיו שאחרים ימשיכו אותם".
באמת שלא אכפת לי ללכת לישון אחרי כולם בשביל לנקות את הכיור, ובאמת שלא אכפת לי לוותר על חלק מהאוכל שלי, בשביל אלו שעדיין קצת רעבים, כי נגמר האורז. באמת שלא אכפת - אני מוכן לוותר על דברים בשבילי, בשביל שלאחרים בקבוצה יהיה טוב, ויהיה לנו אכפת באמת ובתמים אחד מהשני בתוך הקבוצה. אבל, קשה לי לראות את החוסר אכפתיות והבוז שלפעמים חברי הקורס מפגינים בצורה בוטה אחד כלפי השני.
אני לא רוצה שזה ישמע שרע לנו בקורס - יש שם אנשים שממש כיף לי איתם, ובכלל אחרי השבוע שהייתי אקונום, אני ממש מעריץ את השותפה שלי על כל ההשקעה שלה בתפקיד - לא היה בקורס עד כה, אקונום טוב מימנה ומשקיען כמותה. אבל יש רגעים קטנים שגורמים תחושת עצב וכעס בפנים - וברגעים האלו, אני כל כך מתגעגע לחוגי הסיירות. לאנשים שהיה אכפת להם אחד מהשני, והם תמיד חיפשו במה אפשר לעזור מתוך כוונה כנה והאמיתית. חבר'ה שבאמת אהבו לטייל וללמוד, ולא בשביל לדפוק פז"מ בצבא, או בשביל לעשות רושם על הבנות.
חוץ מזה, נותר לי עוד לסיים שלושה (ארבע?) דוחות מעיקים מהסיור של פתיחת קומפוס גליל עליון, ולסיים להכין הדרכה על סלמנדרה. הראש מרוקן מרעיונות - למישהו יש הצעות על רעיון למטודה מגניבה?
חג שמח, ושבת שלום ~
גמל שלמה קשתי, מהשתלמות גיאולוגיה בהר הגעש (הכבוי) בקרני-חיטין
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
