 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2012
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: |
קטעים בקטגוריה: `.
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
 להכנס למדי זית
ידעתי שהרגע הזה יגיע, אבל עד היום בבוקר הוא פשוט נראה לי כזה רחוק. אפילו בשבוע האחרון שהתכוננתי וארזתי, זה עוד נראה לי רחוק - ועכשיו? לא באמת מתרגש. עזבתי את הבית כבר מלפני שנה, אז לשנת שירות וכעת לצבא.
אין טעם להרחיב במילים, כאשר כל הקלדה של מילה, זה פחות רגע של שינה לפני שמתחיל הבלגן.
(וגם ככה, שבוע אני מתכנן מה לכתוב לפני הגיוס, וכל פעם אני מתחיל לכתוב משהו ואז חותך באמצע)
שינשין בדימוס, שיריונר בהווה ולך ת'דע מה יהיה בעתיד.
שבוע טוב, וגיוס קל למחזור נוב' 08 (שעיקרו הלא קטן מורכב מיוצאי שנת שירות)
| |
לצאת במדבר מנעלי השינשין
לאחר הדרך הארוכה שעברה בטרמפ, רכבת ואוטובוס, הגעתי לשדה בוקר. ירדתי בכניסה לקיבוץ וארגנתי את התרמיל מחדש לפני היציאה לדרך, לשלוף נעליים ולהצמיד את הסנדליים בצורה כזאת שלא יחבטו בדופן לאורך ההליכה. את המצלמה בשלב הזה החלטתי להשאיר בפנים וטיפה להזיז את הסיר בצורה שיהיה נוח לסדר את הבקבוקים בשביל איזון בחלוקת המשקל על הגב. רגע אחרון לפני שעמדתי לצאת עוד סיימתי שתי שיחות שצצו לפתע, ואז הגיע הרגע שלמענו אפילו נאלצתי בצער רב לוותר על ההצבעה לבחירות המקומיות - יצאתי לדרך.
היה לי מאוד מוזר, למרות שחשבתי שאני מכיר את המדבר. האומנם לא מכיר באמת ברמה של שם לכל הר ונחל, אבל כן מכיר את התחושה הזאת. הייתי בטוח שזה יבוא לי באופן הכי טבעי בעולם, וטעיתי. היה לי קשה להשלים עם התחושה הזאת שלפתע הרגשתי זר כאן, לאחר שיצא לי להגיע פעמים רבות לאזור הנגב והערבה בתקופת התיכון, ובשנה החולפת הייתי רק ארבע ימים, וזהו. זאת הייתה תחושת מועקה שהיה קשה להשתחרר מימנה תחילה, כאשר הכל חשוף, נוף נקי מכל עץ אלון שכבר התרגלת לשבת בצילו.
לא תיכננתי ללכת הרבה ביום הראשון, לא ידעתי לשער במדוייק באיזה שעה אני עתיד להגיע, ורק תיארתי שזה יהיה מאוחר ביחס לשעות אור הצפויות לי. לכן, באופן שהיה עבורי הכי פשוט והכי סגירת מעגל, הלכתי להר הראשון שיכולתי לחשוב עליו באזור. האמת שיותר מתאים לו לקבל את התואר "גבעה", כי זאת גבעה תלולה מאוד שמתנשאת לגובה של לא יותר מ- 50 מטר מעל סביבתה, אבל היות והיא כל כך בולטת בנוף, אולי היא הייתה נעלבת לולא קיבלה את התואר "הר". משהו שפיצי, עם צ'ופצ'יק קטום בקצה שזיכה את אותה גבעה הררית, בשם "הר קטום". (וכדרך אגב, מסתבר
שיש עוד שלושה צ'ופצ'יקים נוספים שזכו גם לקבל את השם הזה).
קניית התרמיל החדש מלפני כחודש ומשהו בהחלט עשתה חסד עימי, ובמיוחד שאין עם מי לחלוק את הקילו אורז והחצי קילו עוגיות כאשר אתה מטייל לבד. נכון שהמשקל הזה בתפיסה הכללית הוא זניח, כי גם ככה זה לא שלקחתי איתי איזה אוהל וציוד אלפיני, והדבר היחיד שהסתכם אצלי כתקרה ניידת היה יריעת פלסטיק, אבל עצם המחשבה שאפשר לחלוק את המשקל של הקילו אורז הזה עם שותף לדרך, כן מורידה לך אותו מראש. (והכל בסוף בראש, לא?)
הקוצ'יני שלי מהקומונה הבריז באופן אלגנטי משהו מהטיול הזה, ובאמת שיחנק לעזאזל עם התור לפיזיותרפיה שלו בזרועה שעברה כולה ניתוח! (נו, סתם  ). כך יצא, שלמרות חלומי הגדול על יציאה איתו לשלושה ימים בנגב, נאלצתי לצמצם את יריעת החלום לעבר טיול בדד. זה לא היה העניין בלצאת לבד לכמה ימים, לא דאגתי מזה, אלא יותר האכזבה של הרצון לחלוק את החוויה הזאת עם שותף לקומונה שהפך למעיין משפחה שנייה עבורי.
בערב שלפני הטיול, שיחררתי גל של כנות לפני ההורים שאצא לבד, כנגד התיכנון המקורי. כמובן שהיה מדובר בהיסטריה מוגזמת אצלם, משהו שכבר די שכחתי לאור זה ששנה שלמה כמעט ולא גרתי איתם (רק מדי פעם בביקורים בסופי שבוע), ודי הייתי עושה מה שבא לי בעניין הטיולים שיצאתי לבדי. בכניעה מעצבנת וצפוייה, פרסתי לפני אמא את המסלול המתוכנן שציפיתי לעשות, יחד עם אופציות אחרות שאני עלול לבחור בהן פתאום, ועם התחייבות שאשאיר (בעל כורחי) את הסלולרי זמין ודלוק כל עוד אני בשטח ורחוק מישוב.
לא אהבתי את השתלשלות העניינים, במיוחד לא את זה שאבא נזף בי על חוסר האחריות שלי ועל הסבל והדאגה שאני גורם בכך לאמא. ממש התעצבנתי עליו, עליה ועל כל העולם ואחותו - מי סיים הרגע שנת שירות ונאלץ לעזוב בבת אחת את המקום שהיה בית עבורו ומרכז עולמו בכל השנה האחרונה? מי עוד רגע מקפל את כל חייו לתוך מסגרת צבאית שאין לו מושג איזה בנאדם יצא מימנה בעוד שלוש שנים? (ואם לא יקרה משהו שיגרום לו לצאת מימנה בארון, כמו אח של אמא שלו שנהרג בלבנון)
עליתי לחדר וסגרתי את הדלת. הדם רתח לי בכל הגוף מול האשמות שלו, מול חוסר הנכונות להבין משהו שהוא מעבר לחיים הלינאריים שלו שהולכים במסלול יומיומי וקבוע מראש, בלי שום עקומה וסטיית תקן. לרגע אפילו עברה לי המחשבה של לוותר, להרים ידיים ולפרוק את התרמיל, אבל אחרי שקצת נרגעתי הבנתי שזה לא אפשרי. הטיול הזה הוא מעבר ללראות נוף צהוב ונקי עם כמה עוגיות וקפה, הטיול הזה רק נהפך בשבועות האחרונים למעיין טקס סיום פולחני עבורי, הנקודה שבה אוכל להגיד לעצמי "זהו, נגמרה השנת שירות והגיע התקופה שתאלץ להוציא את חייך מהגליל ומהבית שמצאת בבית ספר שדה. לפחות לבינתיים.".
אחרי הליכה של שלושה קילומטרים הגעתי למרגלות הר קטום. הרמתי את מבטי אליו וידעתי שאני עומד לסגור מעגל ברגע שאהיה למעלה. הגעתי לראשונה לפסגתו בכיתה י', במהלך הטיול הרציני הראשון שלי, כאשר יצאתי בפסח עם חברים מהחוגי סיירות. כאשר הייתי למעלה אז, הרגשתי לראשונה אושר מסוג אחר, אושר שנבא מהתרמיל שניתק אותי מהצורך להיות תלוי במישהו, משהו מיוחד שממשיך לתת לי סיפוק עד היום. כך גם כאשר עליתי בשנית, והפעם לבד והרבה יותר בוגר ומוכן מהילד שהייתי אז, הרגשתי לפתע ניצוץ של בשלות מסויימת.
כאשר התיישבתי בפסגתו, הייתי מאוד שמח מכך שהצלחתי לצאת לדרך למרות כל "הבורות" שצצו בימים שקדמו לטיול. חלצתי נעליים, הוצאתי את "האצבעות וניל" שקניתי בבאר שבע (מן כזה בצק מגולגל עם וניל זרחני שקונים במאפיות, משהו טעים לאללה) וגם הנסטי שנשאר קר, יצא לאוויר העולם ונפתח בחגיגיות צנועה ואינטימית. באמת שהייתי מבסוט, לפחות בהתחלה.
רציתי למשוך את הרגע, לא לרדת מההר. נשארתי יושב מול הנוף, ונותן לפליא לחלחל לתוכי. אך ככל שהזמן חלף, אותה פליא הפכה לתחושת בדידות שלא הרגשתי כמוה זמן רב מאוד. לפתע ההכרה האמיתית הכתה בי, שזהו אין יותר קומונה, אין יותר בית ספר שדה ואין יותר את הבריחה הזאת על בסיס יומיומי לעוד איזה טיול. כל כך רציתי לדבר עם מישהו על זה, ופשוט לא היה עם מי. החשש מהצבא הצליף בי כמו שמעולם לא צץ קודם. מסגרת חדשה אל תוך הלא נודע. משהו מנותק לחלוטין מכל מציאות שהכרת קודם, כשהפז"ם היחידי שהסתכם לך בחיק המסגרת הזאת היה בשבוע גדנ"ע כיפי בתקופת התיכון של יא'. (ממש קייטנה תוצרת צה"ל)
מה יכולתי לעשות? מצד אחד רציתי לדבר עם מישהו ומצד שני רציתי לזרוק את הסלולרי לאלף עזאזל. לפתע נזכרתי שהבאתי את המחברת לרישומי דרך, אז הוצאתי אותה והתחלתי לכתוב כמה שורות. הכמה שורות האלה הפכו לכמה עמודים שבהם העלתי לכתב כל מה שעלה לי לראש - צבא, שנת שירות, אהבה למישהי, געגוע, זכרונות מימי התיכון, אנשים שמאוד יקרים לי ופגעתי בהם לאחרונה... מה זה כבר הנעליים, התרמיל והכובע? ציוד אישי עם רגש מאוד אישי שהפכו להיות שותפים מיוחדים לדרך, אבל הם לא יכולים להיות חברים מיוחדים לחיים כמו קבוצת חברים שזכיתי בה בשנה החולפת וקבוצת חברים אחרת שבאמת מבלי שהרגשתי, הזנחתי גם באותה שנה חולפת.
השמש התחילה להנמיך רום, ואחרי שהוצאתי הכל לתוך המחברת הרגשתי קצת יותר רגוע. הצצתי במפה והוספתי עוד כמה קילומטרים לנקודת לינה. ההליכה עושה טוב, כי כל עוד אתה בתנועה, הרבה יותר קל לנתב את המחשבות לכיוונים שנוח לך בהם, מאשר שאתה יושב מול נוף יפה והן בולעות אותך בשלמותך ובלי שום רחמים מינימלים.
הגעתי לנקודה אחרת בדרך, בורות מים עתיקים שאפשר לשבת בתוכם ולנוח בימים שהשמש קופחת במלוא עוזה מעל הראש. בהתחלה ירדתי למטה, חוזר לאותה פליאה שהציפה אותי גם בפעמים הקודמות שיצא לי להכנס אליהם. לאחר מכן התיישבתי וחשבתי לקחת עוד כמה ביסים מהאצבעות וניל, אבל המחשבה על השקיעה שאני מפספס ברגעים אלו, זרקה אותי מהר מאוד החוצה. אותי, את התרמיל הכבד וגם את הביסים מהאצבעות וניל.
השמש ירדה מתחת לקו האופק, ונותרה לי עוד כחצי שעת אור בשביל להגיע לנקודת לינה המתוכננת. הלכתי את הקילומטר וחצי האחרונים בתחושת שלווה שלא הרגשתי כל היום. נהנתי לזגזג בין צמח אחד למישנהו (שבעיקר הסתכמו בגושים נמוכים וידידותיים של מתנן שעיר שהצליחו להינצל מעדרי העיזים וגלגלי הג'יפים החולפים ומשאירים את חותמם).
בגלל שכל האזור תחום בשמורות טבע (ואסור להבעיר עץ מקומי), וגם כי בשאר הסביבה מצאי העץ לא מרקיע שחקים, לקחתי את גזייה לדרך (לאחר זמן רב שלא נגעתי בה) עם תיכנון לאופציה של מציאת קרשים משרידי מדורות קודמות. לשמחתי הדלה, הצלחתי לאתר קרש ועוד פלטה עשוייה שבבי עץ מעובדים ומהולים בשלל חומרים לא ידועים ובטח שלא ידידותיים. הלילה ירד, ונהיה קר ובסך הכל גם יש משהו שתמיד מבאס אותי בלבשל על גזייה, כי יש לה נטייה לעשות לך תרגילי הטייה מגעילים. לפעמים היא תחמם לך ליטר מים תוך דקות ספורות, ופעמים אחרות אתה תנמק שעה טובה לפני שחצי ליטר דלוח יחשוב בכלל על להתחיל לבעבע - ובכל מקרה, אין ספק שזה חרא להתחמם מלהבת גזייה, רועשת ומאירה ככל שתיהיה.
הסלולרי צלצל והאמא ההיסטרית הייתה על הקו, בודקת שהאופציה-מהתחזית-שאולי-יהיו-שטפונות-כבדים עוד לא הביאו למותי הנידח. השמיים היו נקיים מעננים, ולאחר שהירח עלה, הסביבה גם הייתה (כמעט) מוארת כמו מפרוג'קטור.
בישלתי בין שבבי העץ אורז שיצא טיפ'לה מלוח מדי וגם מעט תפל, מזמם לעצמי שירים של יזהר אשדות וכעבור כחצי שעה צללתי לתוך השק שינה, אל הלילה שהתחיל להתעבות מהטל הקריר.
התעוררתי למחרת בתפיסת עולם מליל אמש, שאצא לדרך בחמש וחצי בבוקר, אבל הערפל הכבד שעטף אותי מכל עבר גרם לי לשקוע להתכרבלות של שעה וחצי נוספות. נו, גם ככה אין לאן למהר.
התחלתי לארוז בעצלתיים את הדברים, תוך כדי מרים צלצול לאמא שתרד מהסרט שבדואים רצחו אותי בלילה. היא שבה לדקלם את התחזית מהרדיו של התרעות אימיים לגבי שטפונות במדבר יהודה, ערבה ואילת. ניסיתי לפנות להגיון שלה, להסביר לה שגיאוגרפית אני נמצא במרכז הנגב ואני לא נכנס לתוך ואדיות עמוקים וצרים שישתפו אותי אל המוות, ובטח שזה לא מדבר יהודה שכל כמה טיפות באזור ירושלים פותחים סדרה של שטפונות לכיוון ים המלח. אבל למרות הבנתה הגיאוגרפית, הפאניקה (הסתמית) שלה, גרמה להגיון לדלג בקלות מעצבנת מעל ההבנה הכוללת. לבסוף, למרות שאולי נתפס מימני אחד שאוהב למרר את חייה של אימו, החלטתי להוריד את היום השלישי ולחתוך לתוך נחל צין ומשם לטפס לכיוון המדרשה אל המרפסת של קבר בן גוריון (עליה קצרה ותלולה, שזכתה לכינוי הלא רישמי במפות אך רישמי מאוד בקרב מטפסיה - "מעלה אייכמן".)
התחלתי ללכת, תחילה מכונס בתוך המחשבות וככל שהצטבר מניין הצעדים, יותר נפתחתי לנוף מסביב. נוף שבתחילת השנת שירות נורא חסר לי בצפון (היה לי פשוט ירוק מדי), ובהמשך הפך למשהו שקיפל בתוכו געגוע רחוק. כל כמה צעדים התחלפה מחשבה - זיגזוג בין חשבונות נפש למחשבות לקראת העתיד הקרוב, וכאשר עייפתי מהן פשוט הטבעתי אותן בתוך הרקע מסביב שגם הוא התחלף לא מעט בין נוף קרוב של גדות הואדי לבין נוף רחוק של ההרים הנישאים אי שם (והכל תודות לטופוגרפיה שהתנדנדה בין מישוריות רכה לגבעות נמוכות ותלולות).
לפתע מרחוק מתרומם ענק אבק שאותו מוביל טנדר ירוק של הפקח השמורה. באותה שעה רק אני מסתובב בכל הואדי העצום הזה (ע"ע נחל צין), ויתכן מתוך מילוי תפקידו או סתם מתוך עניין במצבי כמטייל, הוא עוצר לידי ושואל מה נשמע. שאלתי אותו לגבי השטפונות אימיים שמדברים עליהם, והוא ביטל את האפשרות והותיר אופציה לשטפונות קלילים בלבד. נפרדתי מימנו והמשכתי ללכת, כאשר כעבור כשעה אני שומע רעש מוכר של אוטובוסים וקולות משלימים של טיול שנתי. גיחחתי ביני לבין עצמי, מעלה את קצב ההליכה בשביל לחזות באיך נראה טיול שנתי בנגב.
מרחוק הבחנתי בשורה ארוכה של ילדים העולים את העליה התלולה אל רמת עבדת, עליה טיפסתי בעצמי עם החניכים בחוגי הסיירות מלפני כשנתיים. באותו רגע, למרות שחיפשתי להיות לבדי, ידעתי שאין סיום טוב יותר לשנה הזאת ולטיול המסכם הזה, מאשר לראות טיול שנתי של מישהו אחר 
בפסגתו הקטומה של ההר
כבר אמרתי שעוד שבוע אני מתגייס? גיוס שיריון, נוב 08'
אהלן לכל המתעניין,
קוראים לי אחינו ואני מבית ספר שדה גליל של החברה להגנת הטבע.
יצאתי להפסקה של שלוש שנים, שבהן אני מקווה ללמוד דברים חדשים.
ולא,
אני לא רוצה להיות רמבו,
אבל מאוד אשמח להגיע לפלס"ר (לפחות לפי הסיפורי ניווטים שלהם)
בינתיים חזרתי לגור עם ההורים,
חזרתי למקום שקשה לי להתרגל אליו מחדש.
אני לא לוקח ברצינות יתרה את האפשרות שאמות,
אלפים סיימו צבא לפני ואלפים יסיימו צבא אחרי.
ורק אם כן, ורק אם יקרה את מה שאקווה שלא,
אין לי שום בקשה אחרת,
באמת שלא,
רק אל תגידו שנהרגתי להגנת המולדת ובשם היהדות,
כי לוותר על החיים אפשר רק עבור הדברים חשובים באמת וחסרי תחליף,
ומצטער,
הגדרות של "מולדת והיהדות" אינן חשובות בשביל למות עבורן.
פיסת אדמה ותפיסות דתיות רדיקליות אינן שוות שפיכת דם.
האדמה לא שייכת לאף אחד,
ולכן אין טוב מזה אם אפשר לשבת עליה,
תחת צילו של עץ אלון,
וברקע לשמוע את שיריו של יזהר אשדות.
אלו החיים שארצה לחיות.
| |
רישום קצרקצר של בוקר
"תשמע קטע, מצאתי פה טביעת כף רגל יחפה.." כך סיפר חבר לקומונה שיצא לטייל לבדו בשבת האחרונה באחד מהנחלים באזור. כעבור רגע הוא גם לא היה מופתע לשמוע שזאת הכף רגל שלי, כאשר טיילתי שם במבול הגדול של שלישי האחרון (שבוע שעבר) ונתקעו לי הסנדליים בבוץ בחלק התחתון של הנחל, ולכן מה שנותר זה ולטפס את הכל השיטפון יחף. (והוא אפילו ראה אוח ( !! ) וצבים מזדווגים, כשאני מטייל עוד מהלילה של שישי עד מוצאי שבת וראיתי רק חצי טוסיק של צבי  )
יצאתי לדרך בשישי בלילה, לקראת חצות. החבר'ה צעירים קיבלו שבת קורס פנוייה, ולקחתי את אחד השינשינים החדשים לטייל. התיכנון היה ללכת לגבעה שנמצאת שמונה קילומטר מאיתנו, אבל הוא התפרק לי מעייפות כעבור קילומטר וחצי וחתכנו לישון בינות חירבוני הפרות. למחרת לא שמנו שעון מעורר, אבל הפטישי אוויר שדפקו מעבר לואדי בכפר שיבלי דאגו כבר להשקמה איכותית. כל הציוד נטף מים מהטל הכבד שהיה בלילה, וכך השק שינה נדחק רטוב בחזרה לתרמיל וגם הגרביים נאלצו לעבור ניעור קל.
האוכל שלנו הסתכם בלחם, טחינה וקצת קורנפלקס שהוא ארז. לתוך הרשימה הזאת הוספנו כוס קפה גדולה בתחנת דלק סמוכה בשביל להתעורר מהלילה המחורבן שעברנו. כשהיינו לקראת השלוק האחרון, צצים לפתע שלושה שביליסטים (מטיילים של שביל ישראל) וקצת מדברים - להם יש עוד חודשיים לטייל ואני עוד פחות מחודש מתגייס.
השמש החמה שלאחר שבוע גשום יכולה להיות די מעיקה, כאשר היא מיבשת את האדמה והלחות באוויר יכולה להגיע למימדים מעיקים. אבל פתאום הכל מתחיל להצבע בגוון ירקרק עם ניצני עשב ראשונים, כמו שחורף מתחיל בגליל. אפילו הפטל במקומות המבודדים עדיין קיים בשפע, רק תכניס יד לתוך שיח ותצא עם חופן מרשים שלא הגיעו אליו הציפורים.
נו ניחא, בסוף גם אני אשתחרר מתישהו ואחזור לטייל
כסופי דק-פס מהלך על קוץ יבש שלאחר הגשמים בנחל אדמי
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
