 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2012
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: |
קטעים בקטגוריה: ``.
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
 התל הארכיולוגי שקרע צבאות רבים, סופו שיקרע גם לי ת'סנדלים
ירדתי בצומת, בדיעבד ארבע שעות לפני שהאוטובוס שלהם היה עתיד להגיע, ובעיקר רציתי לברוח משם. אני אוהב את צומת מגידו, בעיקר כאשר אני חוזר לצפון ועובר את הצומת לכיוון עמק יזרעאל. סתם ככה, זה צומת נוראי (צומת זה זכר!) עם נוף אפרורי בדמות כלא גדול שמברך אותך לכיוון ג'נין, ונהגים שמאיימים לדרוס אותך ללא הפסקה בזמן שאתה מנסה לעצור טרמפים. חוץ מזה, דובר בערב שישי, וכשעוד לקחתי את האוטובוס האחרון בתקווה להנמק כמה שפחות. באופן שכרגע נראה לי מבדר (ואז יכולתי לחנוק מישהו), אין לי מושג איך האמנתי להם שיאספו אותי בשבע 
כשהבשורה בדבר איחורם הגיעה, נותר לי רק לשאת עיניי אל הגבעות, להוציא מפה ולהתחיל ללכת באזור שחיבתי אליו מעולם לא הרקיעה שחקים - רמ(ו)ת מנשה. מדובר באזור חביב, אבל לא מוצא בו משהו מעבר. בנוסף לזה, חלק לא קטן מימנו מעובד חקלאית, ג'יפים רומסים את השטח ללא הרף והמסלולים שאנחנו נאלצים להדריך שם די בקרשים (לפחות לפי דעתי). בהגדרתנו אסתפק בלומר שהאזור פשוט "חלבי משהו" (אזור חמוד ובלי אופי).
אולי אם אסתכל על זה באופן אירוני, אהיה מתוסכל פחות. אך איך ייתכן שהסנדלים שעברו איתי את ירדן ובקושי נמצאים עלי ארבע חודשים, אשכרה התפרקו בעליה לגבעה של 30 מטר?! אוקי, אני מודה שיש פה לא מעט שיברון לב סנימנטלי, אבל אין מנוס מלחשוב שמדובר כאן בקונספירציה של חברת שורש מול מטיילי העולם החופשי. במיוחד צובטת בלב העובדה שברגע קטן נשברת לך האמונה באחד מהדברים שנתפס אצלך כאמין באמת.. (לא, תפסיק כבר למרר בבכי ..). אעדיף להסתכל על כך יותר כמזל מאשר כגורל, אבל הימצאותם הקבוע של המיתר (חבל דקיק וחזק מאוז) והסכין שמהיום שקניתי אותה מעולם לא נטשה אותי, היה הגורם שעזר לי לטייל ביום וחצי הקרובים. ככה זה שנוח לך לוותר על נעליים עם תירוצים אלו ואחרים ("נו, כולה גבעות ממסלע קירטוני. מה כבר יקרה?")
התחיל כבר להחשיך בזמן שעברתי את אותה גבעת טרור לסנדל (או בשמה המוכר יותר - תל מגידו), ועד מהרה צצה ההתלבטות בין ללכת לאורך הכביש ולהנמק משיעמום ואגזוזי מכונית, או לעשות טיול לילי לבד באזור הגבעות הנושקות לכפרי ואדי ערה. אין לי ספק שסבתא לא הייתה אוהבת את הרעיון, אפילו לאמא לא אמרתי, וחוץ מזה באותו זמן כל האזור היה עסוק בשבירת צום הראמדן לאחר ששקעה השמש. בסך הכל, חוץ מימני וכמה שועלים שהסתובבו שם, לא היה אף אחד. באמת.
הלכתי לאורך כמה גבעות, וכשהתקרבה השעה המיועדת, חתכתי לכיוון אחד מהקיבוצים באזור שנקבע כתחנת איסוף עבורי. בהתחלה חשבתי שטעיתי, כי הכניסה נראתה כמו התחלה של אזור תעשיה מפלצתי, אבל השומר בכניסה לא ממש הבין מאיפה נפלתי עליו עם השאלה המטומטמת "תגיד, זאת הכניסה לקיבוץ?". עברתי מול הכניסה הזאת כבר עשרות פעמים בשנה האחרונה, אבל מה לעשות שברגל בלילה זה נראה שונה מאשר באוטו ביום? 
תפסתי פינה בדשא ונשענתי על אחד מהעצים. הוצאתי ספר שמלווה אותי באופן קבוע בזמן האחרון (כי יוצא לי לקרוא בו בעיקר בדרכים, וגם הוא מהווה מקור השראה לא מבוטל), והתחלתי לקרוא. כעבור כחצי שעה התחלתי להרגיש כמה טיפות. לאט לאט הן התחזקו, ובדיוק שהתחיל לרדת גשם של ממש (או "טיפטוף כבד", כי בניגוד לחברי אני מסרב בתוקף לכנות את הדבר הזה "מבול") הטרמפ שלי הגיע.
הגענו לנקודת לינה, ומתוך החושך עלו קולות שממש התגעגעתי אליהם. חברים יקרים שלא שמעתי מהם חודשים, ואם כבר לעשות את כל הדרך הארוכה הזאת, אז אפילו הטיול שלמחרת מתגמד מולם. פתאום שוב להרגיש אווירת חוגי סיירות, משהו מוכר וחמים. אפילו שאת הרוב לא הכרתי (מאז שיצאתי לשנת שירות, הספיקו להכנס שני מחזורי מד"צים!), לא הרגשתי נטע זר.
התוכנית האומנותית כללה ארוחת-ערב-מדורתית-משהו ושלא תבייש שום מסעדה ברמה, ולאחריה ישיבת חונכים לתוכנית שלמחרת. בעיקרון, כל הטיול הזה נועד להיות בניית מסלולים למחנה סוכות הקרוב, ולחזק את רמת הניווט אצל החבר'ה (ושעם צער רב, אני נאלץ להגיד שהיא עדיין בקנטים). קיבלתי את שמות האנשים שאהיה חונך שלהם בחוליה, וחוץ מאחד שחיברתי עוד קודם בין שם לפרצוף, על השאר עוד לא היה לי מושג ושהאמת גם לא טרחתי עוד לנסות לזהות בתוך החושך.
סיימנו להתארגן ללינה, וכבר כולם היו עייפים מכדי להשאר לדבר ליד המדורה עד מאוחר. פרשנו שקי שינה, ונכנסו לתוכם תוך כדי השלמת שיחות ושטויות שעברנו. בהתחלה היה לי חם. שוב עשיתי את הטעות שחשבתי שיהיה לילה קר, והבאתי את השק"ש הרציני שלי. הבעיה איתו, זה שעד כה טיילתי כל הקיץ עם סדין והיה מעולה. עכשיו עם תעתועי הסתיו, אני אף פעם לא יכול להיות סגור איך יהיה הלילה - והיה חם משהו. אפילו שלפתע נפתחו ארובות השמיים, עדיין היה לי חם מדי, ולא היה לי כוח להתחיל לתפוס יריעת פלסטיק בשביל לכסות אותי ונותר רק להבלע לתוך התירוץ השיקרי "זה יגמר עוד כמה דקות", אבל זה המשיך והמשיך והמשיך.. עד שלבסוף הגיע איזה מד"צ נחמד עם יריעה גדולה, וכיסה את הגוש שלנו (שינשין-חצי-בדימוס ושני מדריכים בוגרים) עם היריעה המיוחלת.
לאחר לילה זחוח, התעוררתי לתוך חורשת אקליפטוסים מעורבת בחורש טבעי מהול בערפל, והרגשתי כמו בתוך סרט של שר הטבעות. התחושה רק התעצמה שלפתע הרגשתי את אמא אדמה קוראת לי, ונסתי לתוך פינה אקראית עם נייר תועלת (/טואלט) בשביל להחזיר את ארוחת האתמול לאוויר העולם הצונן. אכן, תחושת שלווה שאין דומה לה, נחה עלי לפתע.
- זריחה מהר מירון, גם כן סוג של אושר -
לאחר שהם סיפרו לי בכללי (עם דגש על "יותר מדי" בכללי) על איך הם רוצים ללכת, יצאנו לדרך. איכשהוא אני לא מבין למה כולם מתלהבים כל כך לנווט שם, כי למרות שהצורות הטופוגרפיות (פני השטח) מאוד ברורות למראית עין, הפרשי הגבוה שם לא תמיד מספיק בולטים בשביל שיהיה קל למתחילים לשלב בין מה שהם רואים בשטח למפה.
האמת שנפל לי מזל גדול, שאחת מהחוליה שלי הייתה מדריכה בוגרת. השלושה האחרים היו מד"צים בתיכון, ובאופן שהפתיע אותי, היה לי קצת קשה להתחבר אליהם באופן טבעי כבעבר. אולי זה בגלל שבכללי הרמת רצינות שנדרשה באירגון מהמד"צים ירדה בשנים האחרונות, אבל באמת שבלי שום רצון להתנשאות, הרוב הותיק יגיד שהמחזורים החדשים קצת אינפנטילים. כנראה שנותר רק להודות למי ששיבץ אותה אצלי בחוליה, ובכך שמר על השפיות שלי במהלך היום. (חוץ מזה, היו לה עיניים ממש יפות בצבע כחול כמו שיש בלגונה באכזיב - הכחול הכי יפה שאני מכיר )
את סוף היום שלנו סיימנו בחניון של גבעת הרקפות. מקום שעם יד על הלב, כבר די נמאס לי לשמוע את השם שלו לאחר שבחורף האחרון שנאלצתי לשמוע עליו כל יום במשרד.. לאחר חיבוקי פרידה, האוטובוס שלהם יצא לדרך, ואני נשארתי שם לחכות לדרוזי שיאסוף אותי. אולי זה היה הפיצוי לכך שלא יכולתי להצטרף אליו להדרכה בכרמל, ולפחות הרווחתי אחלה טרמפ שבעולם עם עצירת חומוס במקום חדש שבהחלט שמר על רף גבוה.
את החג אעשה במרכז, וברגע הראשון שאוכל אחזור לצפון. שכחתי לקחת חומר להדרכה שיש בשבוע הבא, וחוץ מזה אוכל לנצל את ההזדמנות הזאת כדי לטייל, לפני ששוב אצטרך לחזור למרכז בשביל כנס במשרדי החברה (להגנת הטבע) וגם בשבת הקרובה השינשינית מהקומונה סוגרת בטירונות, וזאת אחלה הזדמנות שבעולם לקפוץ לבקר אותה עם עוגה.
ועוד משהו אחרון - שובצתי סופית לשיריון (!) ואפילו קיבלתי תאריך גיוס חדש, שעומד כעת על 23 לנובמבר (עוד שישה ימי אזרחות נוספו  )
| |
 סבא שלי גיבור
כעשרים מטר מולי ניצבו על הקיר מטרה ששורטטה על ידי סבא, והוצמדה על ידו ללוח דיקט עם סיכות נעץ. הוא ישב מימיני, פתח את הרובה אוויר, וביקש שאכניס את הכדור עופרת לתוך הבית בליעה. לאחר מכן סגר, והגיש לי אותו ברצינות שכל כך איפיינה אותו.
אני אז הייתי ילד בכיתה ג', שהרגיש שכעת גם הוא זוכה להכרה הרצינית שכה חיפש בעולם הגדולים, כרעתי ברך על היריעת בד והידקתי את הקת לכיוון השקע בכתף, ואת האצבע מיקמתי על ההדק. בקולו הרגוע, הוא הזכיר לי לפקוח שתי עיניים לפני שאני יורה. עוד רגע אחד אחרון, בדקתי את התיאום כוונות, ולחצתי.
קול יריה, ואחריו עוד שתיים.
באחת הטעינות של הרובה, נשמע לפתע קול השכנה מהצד שעלתה לתלות כביסה. קצת משועשעת וגם דואגת, שאלה אם התחיל לאמן גם אותי בצליפה. הוא רצה שאהיה מהנדס, והצליפה מבחינתו הייתה עוד הכשרה לחיים שרצה ללמד אותי - ואני? רק הסתכלתי עליו בחוסר נוחות מהפעילות שהייתה מעט "מחתרתית" מפני הוריי, ויחד עם זאת המון גאווה שזכיתי לכזה סבא.
לאחר מכן, קיפלנו את הדברים וירדנו בחזרה לדירה.
חזרתי לסופשבוע ארוך בבית המשפחה, ולעת לילה ישבתי במטבח עם חברים כאשר באותו זמן המשפחה יצאה לנופש בצפון. פתחתי חלונות, בשאיפה לקבל איזה למשב רוח קריר ופתאומי, וכך עם ההשלייה הזאת מנעתי מעצמי להדליק את המזגן. לפתע שמעתי את הדלת נפתחת, ודי הפתיע אותי שאחד החברים שקיבלתי התרעה קצרה הספיק להתארגן ולבוא בזמן, ומישהו אחר זרק איזה הערה מצחיקה.
מאחורי הדלפק, אמא לפתע הופיעה והיא נראתה טרודה ועייפה. לא הבנתי מה קרה, שכן הם היו צריכים לחזור רק ביום ראשון, והיא בתגובה לשאלתי רק ענתה קצרות ובקול חלש "סבא נפטר". באמת שלא ידעתי איך להגיב ומה לעשות, ובמיוחד לנוכח זה שעד כה גדלתי עם שתי סבתות ושני סבים, ואף אחד מהמשפחה הקרובה לא מת במהלך שנות חיי. הדבר היחיד שיכולתי לעשות זה רק לבקש סליחה ושנפגש בפעם אחרת, והם ישר קמו ושאלו אם יוכלו לעזור במשהו.
לאחר שהלכו היה שקט מעיק כזה, מהול בחום מחניק של ליל קייץ. קמתי לשטוף כלים, בשביל לא ליצור קשר עין עם אף אחד מהמשפחה, וגם קצת מתוך הרצון של לא להתמודד בלראות את מצבם. המשכתי לשטוף את הכלים, למרות שאף אחד לא ביקש מימני ואני בכלל לא רציתי לעשות את זה, אבל רק כך יכולתי להיות בבית ולהשאר במצב של קיים למחצה. המשכתי כך עוד כמה דקות, מחכה לראות בחלון את ההשתקפות של אבא. לפתע שמעתי את קולו, והזזתי את מבטי על הזכוכית בשביל לראות היכן הוא נמצא. כשני מטר מאחורי הוא עמד, עייף ועצוב. שטפתי מהר ידיים והסתובבתי לעברו, לא ממש יודע מה לעשות. כעבור כמה רגעים הוא הסתכל עלי ואני התקדמתי לעברו עם חיבוק גדול.
"אלה החיים, וצריך להתמודד איתם" הוא אמר בזמן שהטמנתי את ראשי בכתפו.
לאחר שסיימתי עם הכלים וההורים הלכו לבית של סבתא, בדקתי מה מצב האחים ונעלתי סנדליים. אמר לאחותי שלא תנעל את היציאה למרפסת ויצאתי לסיבוב בשבילי העפר שבשדות. האוויר עמד בחוץ ואני התחלתי ללכת באותה דרך שכבר עברתי הלוך ושוב עשרות פעמים במהלך שנות ילדותי, ובעיקר בתקופת התיכון. הדרך הזאת ידעה תוכניות גדולות שרציתי לעשות, התסכול הגדול כלפי החברה הראשונה ואת הגעגוע העז לחברה השנייה וגם חילופי חוויות עם חבר טוב שנהג ללכת עימי רבות בדרך הזאת. עכשיו רצה הגורל, שאשוב בזמן המתאים הביתה והדרך הזאת תדע גם את הכאב בלהפרד לראשונה מהסבא שכל כך אהבתי.
הוא סבל מסרטן בשנתיים האחרונות, ואף נאלץ לוותר על ידו הימנית בשביל למנוע את שליחת הגרורות לשאר הגוף. אך גם ברפואה הגדולה ביותר, יש דברים שעדיין נסתרים מימנה והמחלה לא פסקה. מלפני כשבוע הוא ישב עם אבא שלי, בשביל להסדיר חשבונות בנק ממש כאילו הרגיש שהסוף קרוב. כמה שעות לפני שנפטר עוד ישב עם דוד שלי, והם אכלו גלידה ושיחקו שש-בש.
כולם ואף הוא, ידעו שמדובר בעניין של שבועות אחדים עד חודשים ספורים. לאחר שעלה מעיראק ועזר למעפילים לעלות לארץ, ישב בכלא בקפריסין ופעל עוד רבות במחשבתו העצמאית והשלמה באמונתו, גם הוא סיים את דרכו - ומחר יקבר בצניעות שתמיד איפיינה אותו, את סבא (שלי) גיבור.
| |
מקץ שלושה ימי שטח
הסיפור התחיל כנראה, בזה שיצאתי בחמישי בערב לעבר רמת מנשה. צורפתי למדריכים מאזור שורק בחוגי סיירות, בשביל להיות בקר ניווט לחבר'ה הצעירים שלפני קורס מד"צים. בקושי שלוש שעות שינה, והופ! יאללה יוצאים לדרך. לא הלך בטוב, גם להתחבר לחבר'ה מהחוליה באחריותי (לא מהסוג של החו"סניקים הקלאסי) לא היה קל, אבל שהגענו לסוף - גם היה קשה להפרד מהם.
(ויש עוד הרבה מה לספר משם, אבל לא כעת. )
הדרך שלי לא תמה שם, וכך המשכתי לעבר צומת מגידו - עוד נקודה בדרכם של טיול מאזור מרכז של החוגים, לעבר הגלבוע. הפעם דווקא בחרתי שלא לקשור את גורלי עם אחת הקבוצות, ופשוט להנות מסתם לשוטט בינהם, ובמילים אחרות לזכות לתואר "בקר טיול" (לבדוק שהעסק זורם, וגם לאכול על חשבון הקבוצות האחרות). באופן אישי אני גם מאוד אוהב את הגלבוע, אבל די היה מאכזב לישון בבהר ברקן (ששם גם העברתי את הלילה בלעזור לילדה שהקיאה את נשמתה, ולסבול מקידוח במוח ממסיבת טבע עם טרנסים בלי הפסקה) ובנוסף גם לרדת בפעם ה (...) את נחל יצפור שכל הצוות טחן לו ת'צורה בהדרכות. כמובן שזה שונה שעושים את זה עם החבר'ה של סיירות ושעוד ממשיכים לעבר המעיינות, אבל יש לי כבר אלרגיה קשה למסלולים האלה של הגלבוע מרוב טיולים שנתיים
למרות כל ההנאה מהסופ"ש, מנוחה בהחלט לא ראיתי מזה ואפילו חטפתי חתיכת קילקול קיבה. כך קרה שאת יום ראשון עוד הצלחתי להעביר בהדרכה של כיתות ג' (ותזכורת לעצמי - זה לא טוב להדריך כשאתה חצי מת) , אבל כשחזרתי בקושי הצלחתי כבר לעמוד. אספתי את שארית הכוחות וירדתי לצומת בשביל לקצר טווח לבאר-שבע, בשביל לאסוף קבוצה למחרת. רגע לפני שאני עולה לאוטובוס, צלצול מהמשרד שמצאו לי מחליפה. (בחיים כמעט לא הייתה לי תחושת הקלה כמו באותו רגע). עליתי בחזרה לדירה, וכמו שאני, פשוט צנחתי לישון.
לאותו בי"ס שהדרכתי אתמול, שבתי היום. הפעם היה לי טיול קצר עם כיתות א' שלהם, וכמובן שהלכתי על הגישה שפשוט כבר "נזרום איתם". ההתחלה של היום לא הייתה בשמיים, וחוסר האיפוס שלי כמעט וגרם לתאונה ששכחתי לכוון את הנהג בצומת יקנעם והוא כמעט הרג אותי (וגם בעוד פניה שכחתי לכוון אותו מתוך מחשבה שהוא מכיר את הדרך, אבל בלי קשר הוא גם חרא בנאדם). משום מה, גם הילדים היו קופצנים ודי נודניקים יחסית למה שזכרתי מהדרכות קודמות של א'לפים, וכך שיחזרתי שוב את הרעיון של "טיול הישרדות" - וואלה, הדבר הזה היה מוצלח לאללה, והשם שלי כנראה ניצל מהטיול של היום הקודם.
המוח עדיין מתפוצץ, אבל מחר ויתרתי על יום מנוחה, על מנת ללכת לעזור במחקר של חרקולוגית (אנטומולוגית, חוקרת חרקים) בהר מירון. אני לא יודע עד כמה זה טוב, אבל אותם מחקרים פשוט נותנים לי השלמה לחסך גדול שיש לי מהשנת שירות, וזה עוד בכלל בלי להזכיר את הכוח שזה נותן בלהמשיך להדריך.
רגע לפני שנכנסתי לדירה שלנו, התמוטטתי מעייפות על הערסל שליד הדלת. עצמתי עיניים, מתעלם מהשמש העקשנית שנתקע בזווית די מעצבנת. אני לא יודע בדיוק לכמה זמן נרדמתי, אבל טלפון מהדרוזי העיר אותי והוא מסר שהוא קופץ אלי (ניהיה כבר בהיר מאור הפלורסנטים, מאז שנהיה רכז הדרכות  ). הנידנוד של הערסל עשה לו סחרחורת, ואני רק התלהבתי מזה בתור נקמה על כל הפעמים שהוא גנב מאיתנו את הבלון גז. את זמנו הוא חילק בין כתיבת הודעות למישהי לבין לצחוק על זה שאני גוסס. לפתע המכשיר שלי צלצל, וקראו לי לבוא למשרד, כי מישהי שפגשתי פעם באה להחזיר לי את המפת גליל תחתון.
האמת שכבר די שכחתי מזה, אבל היה ממש נחמד לפגוש אותה וגם מישהו נוסף מהיחידה שלה (מדריכי ניווט) שהיה שם, התברר בתור בנאדם מעניין למדי (ואפילו התלהב מהזיקית שמצאתי על עץ ליד המשרד).
כשחזרתי לדירה, צץ לפתע הצורך הזה של להתגלח. תחושה כזאת של רגע, שגם במשהו קטן משנה הרבה.
השמוע אומרת שמשבוע הבא ירד הלחץ בהדרכות .. ואנחנו כ"כ צריכים את זה.
(ובכל מקרה, בשישי יש את כנס העכבישיולוגיה !! )
רישום שבועי קצר שכזה. רות סוף
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
