 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2012
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: |
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
 האקו-טרוריסט של החייל המתמרמר
זה היה מלפני כשלוש וחצי שנים. הייתי אז בסוף התיכון, שמיניסט חדור מוטיבציה לעשות שינוי. ללכת כמה שיותר רחוק, לקרוא קטעים של מדריכים על חינוך ולקחת את זה למקום של נטיעת ראיית עולם מוצקה בלב האנשים שהדרכתי במסגרת החוגי סיירות וההדרכות הקהילתיות. הימים היו לקראת סוף המאבק נגד הבניה במערב הרי ירושלים (המוכרת כתוכנית ספדי) והתחושה של לעמוד עם עוד שבע מאות מפגינים מול משרד הפנים, אחרי לילה גשום ורטוב שהעברת גם מולו, הייתה אדירה. בשלב הזה כבר לא היה כזה משנה מה הייתה נופלת ההחלטה, יוצאת לפועל או נופלת כמו שרצה הגורל לבסוף, העיקר שנכנסתי לתוך העשייה האקטיבית כנגד ציר הרשע של עסקני הנדל"ן, פקידים מושחתים שעושים גזל למען רווחתם ושאר אנשי הכלכלה החופשית שמטרת לקחת את משאבי הכלל לעצמה. הזעם שהיה אז נתן לי כוח עצום להעמיק בעשייה, ועמוק בפנים הודה בשקט שדווקא קיוויתי בסתר - שתוכנית ספדי כן תאושר ואוכל להתנסות בשלב הבא של פעיל סביבה אמיתי, ההליכה על הגבול הדק בינו לבין אקו-טרוריסט אמיתי.
עד כמה שלפעמים חשקתי בתואר בסתר ליבי הדל (ופעמים רבות גם לא כזה בסתר), לא נראה לי שאהיה מתישהו אקו-טרוריסט אמיתי. אחרי הכל, להיות חייל זה כנראה כבר סותר את רוב העסק, לא? מצד שני, ימים יגידו בבוא היום. (ואיזה מזל שכל רשויות החוק יכולות ברגע זה לקרוא את השורות הנ"ל ולשיים עלי עין. מצד שני, אני כולה חייל רודף פרוקי רגליים וזריחות, כמה נזק ת'כלס אני כבר יכול לעשות?)
ביציאה האחרונה הביתה, שהייתה מלפני שבועיים בספירות של 17 יום, באתי לשלם דו"ח סורר שפקד את ביתי. משהו על מהירות מעט מופרזת (כביש ריק לגמרי, שני נתיבים לכל כיוון ותמרור אנמי שמגביל אותך ל-90 בזמן שאיפהשהוא המחוג מראה על 110, אבל ניחא על הפרט השולי הזה). התור שהיה בדואר נראה נצחי, לקחתי את הפתקית וניצלתי לקנות למשפחה שלוש חלב ושתיים לחם. בדרך למטה, אל הדיסנילנד של החלווה והקפה במחיר מופקע, עברתי ליד דוכן ספרים מוזלים שמעליהם ניבט ספר אחד בודד שמשך את תשומת לידי. הכריכה עוטרה בתמונה של חוואי עם חיוך ממזרי בלב מדבר כאשר רובה צייד שעון על רגלו וטלביזיה קטנה עם מסך מנופץ מירי מונחת לידו. מעליו היה כתוב "כנופיית המקלות בגלגלים" והתקציר מאחורה דיבר על חבורה אקראית ומוזרה שהחליטה להחריב את הצעצועים של הקפיטליסטים העיוורים. משהו על הגבול בין הזוי לדימיוני, אבל נראה מבטיח. אחרי הכל, מקסימום הלכו קבינימט 20 שקל במבצע, מה יש להפסיד?
קניתי והתחלתי לקרוא, להישטף בתיאורים על מחוזות ברחבי אמריקה (חלקם המועט מוכר רק בשם, במקרה הטוב) והקול הזה חזר אלי שוב לראש. ההד כזה שנשאר טפטוף מימנו, עוד קורא לי. לברוח למדבר. לברוח מהמחסום, מהטנקים, מהריבים הבלתי פוסקים במערכת כל כך אטומה. לקחת הכל ולעוף מדרגת הסמל, מהאחריות על החיים של אנשים אחרים, מהטיפול הבלתי פוסק בטנק מהגריז והסולר שפיתחו אצלי ביד מחלת עור שהשד יודע מתי תעבור.
חוץ מזה, הדבר הזה הזכיר לי כמה שאני יכול לא לסבול הִיפִּים. תמיד שמתחיל להיות משהו רציני, גרגר של שינוי אמיתי כמו שהיה בכנס המיתולוגי של התנועה להתעוררות במושב חוגלה שכבר התחיל להתפתח לדיונים מעשיים ורצינים, הם תמיד צרכים להגיע עם הסמים ושאנטי שלהם ולדפוק את העסק עם ההרמוניה והשלום המסומם שנובע מאי עשיית כלום ולהיות מגניב עם תמונות של פיות וצמידים. בכל הפגנה שהם הגיעו, תמיד רציתי לכבות עליהם את הג'ויינטים שלהם 
יום בודד של חופש במאגר בית זית. הו, היו ימים עם שמש ומים של אחר הצהריים.
| |
תרמיל של בית דין עצמי
יש לרובנו החילוני, נטייה לראות את יום כיפור בתור חג שחור. צום זה דבר שנראה שחור. חרדים בחליפות שחורות שמסובבים תרנגולות אומללות בלי רחמים מעל ראשי אנשים, נראה כמו קטע שלקוח מתוך טקס פאגני שחור (אבל יאמר לזכותם שלאט לאט, מנהג זה מתחיל די להצטמצם). אפילו סימני הצמיגים על הילדים שהחליקו עם האופניים באוטוסטרדה היומכיפורית, גם הם (הסימנים, לא הילדים) בצבע שחור אספלט.
לחלקנו שמחפש צד מסורתי יותר, יכול דווקא למצוא הרבה לבן בתוך הבית כנסת. (לבן כלבנה בלילה, למחמירים והרציניים יותר. לטובה כמובן. אין כמו לבן בים השחור.)
השנה חשבתי לוותר על הצום - יאללה, מספיק כבר ויתרתי על אוכל בצבא בגלל שהיה רק טונה ולוף, ולא משנה יגידו לכם - להיות צמחוני בצבא זאת הקרבה שצריך לבחור. מערכת כזאת לא מיועדת לטפל בטיפוסים שהחליטו להוציא את עולם החי מהמנה שלהם. אך מנגד, את יום הכיפור הנוכחי זכיתי להעביר בבית ולא בערבות אבק הטנקים של הבסיס, וחבל לוותר על כזה יום בגלל שביזות צה"לית מצוייה.
צום שנעשה מרצון (ע"ע יום כיפור וסופ"ש אצל חלק מההודים), ולא בגלל הכרח (ע"ע פליטי דארפור, ואמנע מלהזכיר את יהודי מלחמת העולם השנייה) יכול להיות דווקא חוויה מלמדת. לא נעימה, אבל מועילה ואפילו מאוד. הרי כמעט אין לך זמן אחר בחיים שאתה יכול לשבת בבית עם בטן מקרקרת ולחשוב על מה עשית - או לפעמים דווקא מה לא עשית. הפעמים שויתרת לעצמך מלקחת את העול הקבוצתי ולבקש לעלות שמירה בשעה מחורבנת בלילה. איך נכנעת לזרם, ונתת לעצמך - על חשבון העיקרון המנחה - לקחת כוס חד פעמית בגלל שבכל מקרה בסוף יזרקו את כולן (כן, גם את הנקיות. ככה זה צבא). איך לא סגרת שבת במקום חבר, כי נתת לגעגוע של שבועיים אל החברה להיות חזק יותר מהאכפתיות אל בנאדם שנשבר בצד בגלל מועקה אישית.
אין ספק שקל יותר ליפול אל זרועות הסתמיות והנחיתות המוסרית שהמערכת יוצרת, מאשר להתעלות על עצמך ולא להסכים לזה. החבר'ה כאן הם לא צוות סיירת מלוכד ואכפתי, כולה פלוגת שיריון שרק רוצה להגיע לשחרור ועד אז שיעזבו אותה בשקט - באמת שלא משנה קורס מפקדים או מסלול, השורה התחתונה היא אותה שורה.
(ומגבול מסויים, לוותר לעצמך יותר מדי לא הופך אותך לבינוני. אתה פשוט נעשה קוקסינל. לא לחזור אחורה בשביל לתקן את הספירת צעדים בגלל עצלנות, ואז ללכת לאיבוד לילה שלם - זה גם לצאת קוקסינל. לאבד עצמאות בשטח על כזאת שטות.)
המשפחה צמה היום. ההורים, האחות והאח הצוציק בבית. אח נוסף, הכריש פטיש שבין הילדים, סוגר כפרח טייס (אוו פרח שלי  ) אצל משפחת חיל האוויר בחצרים. פעם ללכת לתפילת כל נדרי בהיכל תרבות של הישוב נראה לי משהו בטבעי, ולהתעסק במחשב? מה פתאום. אך עכשיו, זה לא זורם, זה לא זה. לנסות בכוח? בשביל סבתא? מרגיש קצת אינפנטילי, הייתי כבר בסיפור הזה פעם. לנסות לרצות את כולם, בסוף עלול לגמור אותך. בשוטף, יותר מדי סופ"שים שאמרתי להתראות מצה"ל הלכו על זה.
יש יותר מדי דברים שצריך לבקש עליהם סליחה, אבל כאשר הסליחה הופכת לתירוץ, אז באמת שעדיף לסתום ת'פה. אם אין למידה אמיתית מתוך הטעות, מגיע לך לחטוף אותה שוב בפרצוף. אולי לעולם לא תוכל לזכור את הכל, לשנן את הכל, אבל לפחות תיהיה בשאיפה. אם השאיפה הזאת עדיין לא קיימת, אין כמו יום כיפור בשביל להתחיל אותה. (הולא?  )
חוץ מזה שלקורס אין עוד זמן קיום ארוך מדי (חודש וחצי. חנוק. בלחץ. ברוטו. שמחה וחג!), בדיוק אתמול התקשרה אלי אחת המדריכות מהביס"ש לשאול על פרפר נדיר שמצאה עם צלם טבע. נאלצתי להשיב לה בשלילה, ובדיוק היום התקבל ברשימת תפוצה הודעה חגיגית שלאחר העדרות של תצפיות קרוב לחמישים שנה, נמצאה הספרית החולה בצפון. באופן צפוי יתקבל המאורע הזה אצל רוב אנשי הארץ הזאת באדישות עד גיחוך. אך למי שקצת ידו בדבר, מדובר בניצוץ קטן וחמים בלב. פיסת פאזל שנראתה כאבודה מהארץ הזאת, נמצאה מחדש. (והאפשרות להעריך דבר כמו זה ולא להתייחס בציניות, היא עוד שיעור שלמדתי שמאפשר למצוא סיפוק בחיים מבלי לרדוף אחריו בכוח. והתודה לכך נתונה לכל מלמדי, באשר הם.)
הספרית החולה, במנוחת קץ ימים על אצבע (ולא, לא שלי. הלוואי והייתה.)
(נלקח מתוך המכתב תפוצה שרץ באגודת חובבי הפרפרים בישראל. צולם ע"י אלכס עוז.)
ורק עוד סליחה אחת אחרונה, מימנה. סליחה על הפעמים שלא חשבתי מספיק רחוק, שאכזבתי ולא למדתי מהטעויות, ושלמרות זאת היא עדיין איתי. תודה.
| |
 החוק לשיחרור השקית החונקת
בשעה טובה ומוצלחת, המאבק נגד חלוקת השקיות בחינם בחנויות קרוב להגיע לסיומו, בעקבות הצעת החוק שנשלם שקל על כל שקית. בכל מקום אפשר למצוא אנשים שיקללו אותנו ("הירוקים האידיוטים!!!1") ואת חברי הכנסת שהעבירו את החוק - אבל אני? מאושר כמותי לא תמצאו כעת
עברתי כבר כ"כ הרבה התכסחויות על שקיות האלה, שכבר התחלתי להיות מותש. מטריפה אותי הצורה שבה אנשים באים לעמדת הקופאים בסופר, ולוקחים שקית כאילו אין מחר, ובעוד שאני נמנע מזה ולוקח ארגז קרטון, מקבל צעקות מהאחראים שאקח שקיות. רעבק !! רק בגלל שזה בחינם, אז לקחת ככה חופשי? הרי כעבור כמה שעות אתם תזרקו את השקית הזאת לאשפה (במקרה היותר טוב) או לשטחים הפתוחים (במקרה ההרבה פחות טוב), וככה יערמו שקיות על גבי שקיות וימלאו את מטמנות הפסולת ויחנקו שלל בע"ח. לא חסרות תמונות ועדויות של בע"ח שנחנקו למוות מבליעת שקיות פלסטיק, וגם לי יצא כבר להתקל במקרים שבע"ח אוכלים משקיות (ואותן) - ומספיק ללכת בלילה בהר מירון, ולראות איך החזירי בר שם מתנפלים על הפחי אשפה.
המאבק עצמו מתנהל בכמה שנים אחרונות, ושיאו התחיל בהחתמת העצומה שנועדה לעודד חברי כנסת לתמוך בחוק (ואותה עצומה זכתה להפצה נרחבת למדי גם בעקבות מכתבי תפוצה שכתבתי, אבל ששש... שהמתנגדים לא ישמעו ויפוצצו אותי במכות  ). אבל עם עד כמה שהחקיקה הזאת תורמת, יש לה גם צד שלילי למדי, כי היא באה לתת פיתרון לבעיה מהצד של האכיפה ולא מהצד של החינוך. כשהדרכתי למשל בחוגי סיירות (וגם כשהייתי חניך), מאוד השתדלנו להמנע ככל האפשר מהשקיות בקניות לטיולים וככה גם היינו מעבירים את זה לחניכים. הבעיה העיקרית זה בקניית ירקות, כאשר אתה חייב לארוז כל ירק ופרי בשקית נפרדת (ולא משנה אם קנית עגבניה אחת או שלושים), אבל העיקר שהשתדלנו וברמה מסויימת גם עלתה המודעות לנושא. בנוסף לזה, יתכן שגם חלק כבר שמעו על שקיות הבד שחזרו לאופנה, אבל הבעיה היא שלרוב משווקים את השקיות הגדולות שנועדו לקחת את כל הקניות, ולא שקיות קטנות לירקות ופירות - אבל לא נורא, העיקר שזה במגמת עליה ואולי בקרוב יהיה לי זמן אפילו לתפור כמה שקיות כאלה בעצמי, מבגדים ישנים ונטולי שימוש.
ומה יהיה הלאה? אז השאיפה הגדולה, זה שהצעד הבא יהיה להוציא את הכלים החד-פעמים מחוץ לשימוש (ואולי גם מחוץ לחוק, אמן). החשש הגדול של הסביבתניקים (או "הירוקים", איך שתרצו) זה שכל האופנה "האקולוגית" הזאת ששוטפת את העולם כעת, זאת רק אופנה שתחלוף עוד כמה שנים. אבל עם זאת, בניגוד לאופנה כמו בבגדים שיכולה להתחלף כל כמה חודשים, אז ברגע שקורה אסון סביבתי (מזיהום נחל ע"י מפעל מזהם ועד המסת קרחון בקוטב מאפקט החממה) הקצב שבו המצב הבעייתי ישתנה ויחזור לקדמותו הוא לרוב איטי להחריד, ולא פעם הזמן שיקח לנזק להשתקם מגיע לספירה של אלפי עד מיליוני שנים.
לפחות הנקודה החיובית כאן, זה שיש לנו עוד קצת זמן לדבר על הנבואות אפוקליפטיות לפני שהן מתרחשות. גם כן מספיק טוב, לא? ..
ולנושא אחר ומעט צהוב יותר - בשעה טובה ומוצלחת אני הולך הערב למדבר !! אני יודע שמעט יסכימו איתי, אבל לא פעם כל "הירוק" הזה של הגליל יכול כבר להעיק. לצערי הרב, עדיין לא יצא לי מאז הקיץ האחרון ללכת לעבר מרחבים חשופי צומח (וכשאתה מביט על הר, אתה באמת רואה הר ולא גוש מיוער). אבל באיזהשהוא מקום, יש גם איזה אכזבה קלה. לנו טיול צוות בשבוע הקרוב ויש באמת אנשים טובים אצלנו, אבל קצת חבל שדווקא כעת שאני שב למדבר, אין לי חזרה מעט בודדה יותר. פשוט לשכב על הגב תחת עץ שיטה בודד, ולהסתכל על השמים מבין הענפים, בלי להיות תלוי ומושפע ברצונות של אנשים סביבי ..
ניחא, העיקר לשוב כבר למדבר
(ועוד כמה שנים, עוד לא הרבה .. גם לבסוף אגור ואדריך שם)
נשתמע (נו, מתישהו )
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
