כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
<<
מאי 2012
>>
|
---|
א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: |
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
 כשאמא פגשה את התרמיל
ואז התיישבנו לאכול.
אמא, דתיה לשעבר, עדיין שומרת מסורת של ערב שישי בתור כלל ברזל. אפשר לומר שבעיקר, בשביל הרגע שכל המשפחה תראה אחד את השני ונשב לדבר בפעם היחידה בשבוע (ובצבא, לפעמים בחודש) כל החברותא ביחד. אפילו האח המוצלח שבחבורה (ע"ע הכריש), עלום השם, שהיה חוזר פעם בחודשיים הביתה על מנת לפשוט מדים, הגיע לנקודת הנחת וחוזר כמעט כל שבוע עכשיו.
ערכנו את השולחן, אמא בירכה, ואז התיישבנו לאכול. מספרים על מה קורה, אירועי השבוע האחרון, ובעיקר על אסונות השבוע האחרון. השיחה התגלגלה למקרי התאבדות בצה"ל, והמשיכה בשיחה נלהבת בין אמא לכריש על צורות מוות שונות.
"מבחינה סטטיסטית, גברים יותר נוטים להתאבד ביריה ונשים בתלייה או בבליעת מסיבית של כדורים", אמא סיכמה עוד פרק בשיחה. לעומת זאת, הכריש הספקן התעניין מאיפה הסטטיסטיקה הזאת, וכאן אבא נשבר. אחוז חוסר נחת מהשיחה פלט את ההוראה החותכת "חאלס, אין על משהו יותר טוב לדבר בערב שישי?", ובכך סיים את השיחה הערה סביב נושא המתאבדים בצה"ל ובגווניו השונים בחברה ההישראלית. אכן אבא, קבל מברוכ על היוזמה.
"עד מתי הרגילה שלך?" שאלה אמא, בשינוי כיוון של הלך השיחה.
ידעתי שזה יגיע ובתור שועל קרבות ותיק מול הנושא ידעתי שצריך לשמור על הקלפים בעירפול נגד תוכניות שיקברו את הרגילה היקרה באבדון... עניתי שזה עד הסופ"ש, או לפחות משהו כזה. נזהר שלא לנקוב יותר מדי בתאריכים.
"אז מתי אתה לוקח אותי לטייל?" היא המשיכה בשאלה שצפיתי מראש.
הופ הופ, רגע קאט. לפני שנמשיך בסאגת הסיפור, אציין שיש לי מלוא הערכה ואהבה שקיימים בין אם לבנה. אפילו שקיימים לא מעט חילוקי דעות ביננו (כמו למשל הפיכת בית מגורים למקום פוטנציאלי למשכנם של פרוקי רגליים ללא הבדלי דת, גזע ומין. ובטח שאין להפלות עקרבים, עכבישים ואפילו זוחלים מנושא זה), יש ביננו עדיין הערכה והבנה. אבל, עם זאת, יש פערים שעדיין קשה מדי לגשר עליהם. פרק מורכב שבג"צ עדיין לא דן בו והכנסת עוד לא ניסחה בו את חוקותיה, זה נושא הטיולים השוטטות. קיימים פערי תפיסה רבים בנושא, מרמת השוטטות לבד ברדיוס מסויים מהבית ועד כמה קרוב אפשר לקרב את הפנים על מנת לנשוף על הגחלים לצורך הדלקת אש.
סיכמנו על משהו קצר, משהו בתחום עד ה- 24 שעות כולל לינה בשטח. באים בצהרים ומתקפלים למחרת בבוקר. במונחים של ישראל מול הרשות הפלשתינאית, האמריקאים היו מכנים זאת בתור "עסקה סולידית". יענו, ברגוע. (יציאה בשבת בצהריים, חזרה בראשון בבוקר. הביתה.)
בשבת בבוקר היא נפגשה עם חברים של המשפחה, ואני הייתי טרוד במה לארוז. יום שלם הסתובבתי עם בוקסר, מפחד לצאת החוצה מחשש שאתמוסס מרוב חום, ובעיקר עושה רשימות של מה לקחת. מבינים יגידו שכתיבת רשימות יכולה להעיד על פאניקה מסויימת, כי כמעט מעולם לא ערכתי רשימות כתובות על נייר לפני טיול. לפחות לא טיול שאני עושה לבד. הרי מה בנאדם צריך? - מים, אוכל (במוטיב שחוזר על עצמו לצורך צימום נפח), שק"ש עם מז"ש ומצלמה. אפילו פנס זה פריוויליגיה וקומקום קטן זה במידה והוא חוזר איתי מהצבא. אפילו על מז"ש (מזרן שטח) אפשר לוותר, תלוי חפוז מתארגנים. אה, ומפה. כמובן.
ולפתע התהפכו הדברים, כי ממתי מגיחה לפתע המחשבה של לחלק את האוכל לארוחות? אם יש אורז אז סבבה, אבל לא מעבר לכך שנארגן לו משת"פים בבישול (כמו אבו תירס ו- אום אל שעועית). אפילו לימון לטחינה זכרתי להביא בפעם הראשונה, בניגוד לפלפל שהפעם נפל חלל מאחור.
וכך חולפת השבת ועוד שתי רשימות ציוד נכתבות ונעלמות בבית - דיינו. (ואם הדבר מוסיף לחוסר האירגון ונזילת הזמן - דיננו. מגיע לנו בראש, לא?)
אבל לבסוף היא חזרה הביתה, זרקה עוד כמה דברים פנימה (כמו מברשת שיער? בחייאת, אני מתלבט אם להתקמצן על לימון! מה מה מה?! מה להביא מגבת עכשיו?). שמנו את הציוד באוטו ועלינו צפונה, אל עבר כפר קיש (מושב קטן ליד כפר תבור. מכוחותינו, לא של הבני דודים. על אף השם.)
מה שטוב בגליל, ונכון שיש הרבה מזה, טמון בעיקר שסוד ההצלחה הוא שמכל מקום מימנו כמעט אפשר להכנס ולצאת. מרוב ישובים וצמתים וכל מיני כפרים כאלה שרצוי לדעת ממי לבקש עזרה, אין באמת נקודה שקשה להגיע אליה בגליל. בעיקר צריך לתפוס את המנטאליות של המקום. ובעיקר, לדעת ממי לבקש עזרה (וכן, גם פקחים באמצע שמורת טבע בשתיים לפנות בוקר לא נופלים בפוטנציאל הסכנה שבהם כמו גראדים על באר שבע.) אחרי נסיעה של שעה ומשהו, שמנו את האוטו ליד איזה חווה גלילית אוטנטית בנוף קסום גלילי (משמע, הלוואי תישרפי ביחד עם כל שאר החוות האחיות והשקריות שלך! להוציא את האוטנטיות הקסם והמרגוע מהגליל לאלתר! חבורת פלצנים שעושים כסף על אנשים טיפשים מהמרכז.. וזה לא משנה שיש להם אחלה שקדים במחיר מופקע!)
ירדנו זריז בנחל הסמוך, ונעלמנו בין גוש עשבים שעבר אותנו גובה - והופ, כאן התחיל המכשול הראשון. הגענו לגדר בקר, ולפתע צצה השאלה איך אמא תגיב. תחילה היא עשתה סימני חרדה מרעיון הקפיצה שמעל לגדר תיל, אבל לבסוף במאמץ מסויים התגברה מעל המכשול. אכן, המקום הווה נקודת מפנה ראשון בדרכך. אחרי הליכת מה בנחל רֵכֶש, הגענו למעיין הראשון. קיוויתי למצוא שם נענע לתה, אבל ניכר שהמקום עבר קציר רציני ושני אורחים שישבו שם קודם הציעו לנו מיץ ועוגיות. המפגש היה די מעניין, נוכח זה שלאמא יצא להכיר לראשונה את הסיכסוך הערבי-יהודי-גליל-תחתון מנקודת המבט של שני בדואים מקומיים שעשו צבא ולקחו חלק פעיל באזרחות טובה ועדיין יורקים עליהם. אני כבר הייתי בשיחה הזאת הרבה פעמים קודם לכן, ולכן בעיקר הסברתי לה מאיפה מגיע הכעס שלהם על החבר'ה שיצאו כצאצאי יעקב בסביבה ולא לישמעאל. השיחה המשיכה בזה שהם די התפעלו מהטיול "אם ובנה" והציעו את עזרתם. עוד שלוק מהמעיין (מקום מעולה למלא מים לשתייה, יאמר לזכותו) והמשכנו הלאה בעליה.
החושך התחיל לרדת ואמא התחילה קצת להלחץ שעדיין לא התמקמנו ללינה מסודרת. אכן, לקח לי קצת זמן להבין את זה. הרי המושג "נקודת לינה" הוא מאוד גמיש, ולא בהכרח איפה שהגענו כששקעה החמה צריך דווקא לישון שם. שנגיע למקום שיעמוד בתנאים "לא על ציר", "מישורי" ולא חשוף "שכל עובר אורח יוכל לגנוב את תכולת תרמילנו" - אז נתמקם לשינה. לכן, עברו כמה דקות להסביר דבר שנראה כל כך ברור מאליו כשהציעה שנלך לישון על דרך עפר עקפית של שדה (בזמן ששני טרקטורים עבדו באזור. האומנם יחסית רחוק, אבל עדיין רחוק הוא מושג מאוד מאוד יחסי לרכב ממונע.)
במתחם שדה בור, בין שדה ושביל עפר מכותרים בגדר, קפצו מעל התיל והתחלנו להתארגן ללילה כשאור ירח מלא מאיר מלמעלה. אספנו זרדים ובישלנו איזה נודלס אינסטנט בסיר שהלך ממש טוב עם שארית הלחם שלפני פסח. (גם טעים, וכך חסך מימני להצטייד בתבלינים כדי לא להגיש אורז תפל מתובל בהסברים. אפילו בקושי צרך מים, יאמר לזכותו של האינסטנט המדובר.) סיימנו את הערב בתה מרווה שצמחה שם כמו משוגעת והתקפלנו לישון.
(היתושים שיגעו אותה בהתחלה והיא שאלה אם לקחתי אלתוש - נתחיל מזה שאם זכרתי להביא נייר תועלת, אז כבר מדובר בהישג. ויהי לילה.)
קמנו למחרת שספרות השעון מריצות אותנו קדימה. נותרו עוד שמונה קילומטרים, ואם במונחים רגילים מדובר בשעתיים וחצי הליכה כולל הפסקה לאכול, אז כאן המדד היה יותר חסר ודאות וחתכתי את הרעיון של תה על הבוקר. "נשתה ליד המעיין הבא בארוחת בוקר, אם נספיק" אמרתי בלי הרבה אמונה.
הלכנו והלכנו והלכנו. זה לא שהדרך הייתה ארוכה או מתישה, אבל יש משהו בלטייל עם אמא שחצתה את גיל חמישים שמעורר אצלך הרבה דאגה ותשומת לב מאשר עם זאת הייתה חברתך שגילה הוא פחות ממחצית הגיל של אמא שלך. יאמר לזכותה שהיא לא באמת כזאת עגלה, אז כנראה שאני הוא זה שנוטה להגזים בעניין.
הגענו למעיין, והוא עדיין היה נקי ויפה כמו שביקרתי בו מלפני חצי שנה פלוס. זה מסוג המעיינות שתמיד אפשר לסמוך עליהם (וכן, שמו לא מוזכר על מנת שהוא ישאר כזה אפילו שהוא בכלל לא עלום שם, ואשאל באיזה הודעה פרטית כנראה אנקוב בשמו). שם חדלנו והטחינה עם העגבניות המעוכות (למחצה) יצאו לראות עולם. וואלה, יצאה טחינה ממש טובה. אפילו הירקות היו אללכיפאק, אבל רק עניין התה נשאר עומד על תילו.
כבר מעל שנה שגזיה לא חברה אצלי בתרמיל. לא אוהב את עניין הבלון גז על הגב, וגם אם הטיול לא נועד לעצירת קפה בראש ההר אז בטח שאני לא מוצא סיבה להסחב עם זה. אם באמת רוצים, ואם באמת מתאים, אז מדליקים מדורה קטנה כזאת והמאמץ נותן ערך לתוצר - והיא התעקשה שנאחר את השיבה הביתה, אם זה המחיר להכנת תה. לא נותרו הרבה ברירות, אספתי כמה זרדים לתוך עקבת פרה שהתייבשה בבוץ ונתנה בדיוק את הגודל בשביל לשיים עליה את הקומקום. עוד קצת נענע שגדלה ליד המעיין עם שארית הלימון מהטחינה וכעבור כמה דקות אמא הייתה מבסוטית. עוד תמונה לתיעוד הרגע, התקפלנו ויצאנו לדרך.
כעבור שעתיים כבר היינו באוטו, בדרך דרומה. מסכמים את הטיול על קרטיב בתחנת דלק לא רחוקה.
נימפית הבוצין שליוותה אותנו לזמן מה דרך חזרה

| |
 בית מקץ שבועיים של נצח בטח אם הייתי שפמנון ופתאום איזה יצור הולך על שתיים היה נעמד על קצה הגדה, בדיוק בנקודה שהמים נושקים לאדמה, זה היה נראה לי מוזר שהוא מסתכל עלי. יותר מוזר מזה אם הוא היה מתעמק בזהותי, מתעסק בשאלה אם אני חשופית שברחה מהאפלולית שמתחת לכיור וגדלה למימדי-על בנחל אלכסנדר המזוהם או שבגלל זווית האור והמים הירוקים, אני נראה כמו איזה דג גדול ומעוות. בכל מקרה, מזה בכלל עניינו? חוצפן הולך על שתיים!
אמא חגגה יומהולדת ואני, לאחר שבועיים בצבא, נלקחתי לעזור בלוגיסטיקה. לא בדיוק בצורה הפורמלית, כי בכל זאת היא בנתה בהתחלה שאני אהיה איתם, אבל כמו הרבה בחיים יש את הרצוי שהולך ראש בקיר עם המצוי. בכלל, כל העסק הזה היה יכול להיות יותר פשוט אם הוא היה מתנהל כמו עוד יומהולדת שגרתי שכלת השמחה מופתעת ע"י האורחים, ולא היא זאת שמארגנת להם את ההפתעה. לא משנה איך אסתכל על המצב, קיבלתי אמא לא שיגרתית. כבר לא מושבניקית, כבר לא מטיילת כמו פעם, אבל בטח שאי אפשר להגיד במונח עבר "לא רגילה". נו, אמא. לאחר שבועיים אי שם באימוני טנקים בדרום הארץ, כל עיסוקי סבו סביב העניין באיך אני מגיע לרמת השקה מקסימלית בין הזמן שלי לזמן שלה. תיכננתי לו"זים, חישבתי זמני תחבורה ציבורית, אבל כמו שכבר נתתי את דעתי למצוי והרצוי, כך גם קרה הפעם... יום שישי שלם, פשוט חלף, התאדה, נמוג אל חלל הזמן החולף בלי לפגוש אותה.
יש שני סוגי עצבות. הראשון, יוצא החוצה בכעס, דמעות, דם, יזע או כל דרך אחרת, אבל יוצא ולאחר מכן קל יותר להסתכל על העולם. השני, נשאר בפנים, מתחפר עמוק אי שם מאחורי הלבן של העיניים ותופס מחסה. ששואלים אותך "מה נשמע?", אתה תענה "בסדר", למרות ששום דבר בעולם המחורבן הזה לא בסדר. ועדיין, מה תגיד כבר - לא טוב לי? רע לי? איך אפשר להגיד כזה דבר כשאמא שלך חוגגת יובל וזה הדבר הכי לא פייר לבוא בטענות כלפיה. זה לצאת הכי זבל, הכי רדוד והכי שיטחי בעולם של בן כלפי אמא שלו. עם זאת, עצב אמיתי אי אפשר להסתיר. גם בחיוך הכי גדול בעולם, עצב אמיתי עדיין יזלוג, יטפטף ממך אל האוויר בחוץ. ניסיתי להסתיר, כמה שיכולתי, אבל גם אני רק בנאדם - פשוט, רגיל, עוד אחד כזה 
נסעתי בלילה הביתה, קצת יותר מוקדם מהשאר. נסיעה ארוכה, בוב דילן קצת שר ברקע, עולה על עוד מחלף בדרך דרומה. העיניים מפרפרות, מדי פעם אתה קופץ בבהלה בגלל זיגזוג מסוכן של עייפות כבדה. במבט לאחורה קל להיות אובייקטיבים ולהפנות אצבע מאשימה על הגזמה בראייה על הצב, אבל כשאתה שם עטוף בעננת עייפות וצביטת בדידות, כל זיגזוג ניהיה הרבה פחות מפחיד ממה שיכל להיות במצב אחר. אתה רק מת ללכת לישון כבר, ולדלג על השלב הזה אל הלא נודע. למחרת קמתי, מאוחר, אבל קמתי לבסוף. מביט על השעון, ורוצה להוריד סטירה לעצמי על איך נתתי לזמן היקר לחמוק. הדברים נארזים בחופזה, אתה רץ עם התרמיל לאוטו ויוצא לדרך. כעבור חצי שעת נסיעה, הכעס על עצמך נעלם קצת ואז אתה מבין שהזמן נוסע, כי זה מה שזמן אמור לעשות.. הזמן נוסע, כי זמן הוא זמן ואין הפסקות.
רחוק מהבית, בדרך היורדת לכיוון ים המלח, ידעתי אושר אמיתי כעבור שבועיים ארוכים שנראו כמו נצח של המתנה מייאשת. אושר טהור, נקי וזך. אושר בצורת חיבוק, עם הריח והתחושה כמו שיותר מזה אתה לא צריך בעולם. רגע קטן, שבו אתה מרשה לעצמך לא להיות מישהו אחר ואין לך בעיה להסתכל לאיזה מישהו זר ברחוב בעיניים, ולהגיד בפה מלא: "שבת שלום. מצאתי את האושר האבוד שלי."
שיהיה שבוע טוב, אם תצאו החוצה, לכו לטייל גם קצת בשבילי. (נפגש עוד שלושה שבועות) אה, ודרך אגב, לא האמנתי שקיימת אפשרות שאשכרה אראה שרקרק בשמירה על הש"ג (!!), אבל גם בסיס עמוס לעייפה בטנקים יכול לשלוף הפתעות מעניינות על הכבל של התאורת ביטחון
| |
 לצאת במדבר מנעלי השינשין לאחר הדרך הארוכה שעברה בטרמפ, רכבת ואוטובוס, הגעתי לשדה בוקר. ירדתי בכניסה לקיבוץ וארגנתי את התרמיל מחדש לפני היציאה לדרך, לשלוף נעליים ולהצמיד את הסנדליים בצורה כזאת שלא יחבטו בדופן לאורך ההליכה. את המצלמה בשלב הזה החלטתי להשאיר בפנים וטיפה להזיז את הסיר בצורה שיהיה נוח לסדר את הבקבוקים בשביל איזון בחלוקת המשקל על הגב. רגע אחרון לפני שעמדתי לצאת עוד סיימתי שתי שיחות שצצו לפתע, ואז הגיע הרגע שלמענו אפילו נאלצתי בצער רב לוותר על ההצבעה לבחירות המקומיות - יצאתי לדרך. היה לי מאוד מוזר, למרות שחשבתי שאני מכיר את המדבר. האומנם לא מכיר באמת ברמה של שם לכל הר ונחל, אבל כן מכיר את התחושה הזאת. הייתי בטוח שזה יבוא לי באופן הכי טבעי בעולם, וטעיתי. היה לי קשה להשלים עם התחושה הזאת שלפתע הרגשתי זר כאן, לאחר שיצא לי להגיע פעמים רבות לאזור הנגב והערבה בתקופת התיכון, ובשנה החולפת הייתי רק ארבע ימים, וזהו. זאת הייתה תחושת מועקה שהיה קשה להשתחרר מימנה תחילה, כאשר הכל חשוף, נוף נקי מכל עץ אלון שכבר התרגלת לשבת בצילו. לא תיכננתי ללכת הרבה ביום הראשון, לא ידעתי לשער במדוייק באיזה שעה אני עתיד להגיע, ורק תיארתי שזה יהיה מאוחר ביחס לשעות אור הצפויות לי. לכן, באופן שהיה עבורי הכי פשוט והכי סגירת מעגל, הלכתי להר הראשון שיכולתי לחשוב עליו באזור. האמת שיותר מתאים לו לקבל את התואר "גבעה", כי זאת גבעה תלולה מאוד שמתנשאת לגובה של לא יותר מ- 50 מטר מעל סביבתה, אבל היות והיא כל כך בולטת בנוף, אולי היא הייתה נעלבת לולא קיבלה את התואר "הר". משהו שפיצי, עם צ'ופצ'יק קטום בקצה שזיכה את אותה גבעה הררית, בשם "הר קטום". (וכדרך אגב, מסתבר שיש עוד שלושה צ'ופצ'יקים נוספים שזכו גם לקבל את השם הזה).
קניית התרמיל החדש מלפני כחודש ומשהו בהחלט עשתה חסד עימי, ובמיוחד שאין עם מי לחלוק את הקילו אורז והחצי קילו עוגיות כאשר אתה מטייל לבד. נכון שהמשקל הזה בתפיסה הכללית הוא זניח, כי גם ככה זה לא שלקחתי איתי איזה אוהל וציוד אלפיני, והדבר היחיד שהסתכם אצלי כתקרה ניידת היה יריעת פלסטיק, אבל עצם המחשבה שאפשר לחלוק את המשקל של הקילו אורז הזה עם שותף לדרך, כן מורידה לך אותו מראש. (והכל בסוף בראש, לא?)
הקוצ'יני שלי מהקומונה הבריז באופן אלגנטי משהו מהטיול הזה, ובאמת שיחנק לעזאזל עם התור לפיזיותרפיה שלו בזרועה שעברה כולה ניתוח! (נו, סתם ). כך יצא, שלמרות חלומי הגדול על יציאה איתו לשלושה ימים בנגב, נאלצתי לצמצם את יריעת החלום לעבר טיול בדד. זה לא היה העניין בלצאת לבד לכמה ימים, לא דאגתי מזה, אלא יותר האכזבה של הרצון לחלוק את החוויה הזאת עם שותף לקומונה שהפך למעיין משפחה שנייה עבורי. בערב שלפני הטיול, שיחררתי גל של כנות לפני ההורים שאצא לבד, כנגד התיכנון המקורי. כמובן שהיה מדובר בהיסטריה מוגזמת אצלם, משהו שכבר די שכחתי לאור זה ששנה שלמה כמעט ולא גרתי איתם (רק מדי פעם בביקורים בסופי שבוע), ודי הייתי עושה מה שבא לי בעניין הטיולים שיצאתי לבדי. בכניעה מעצבנת וצפוייה, פרסתי לפני אמא את המסלול המתוכנן שציפיתי לעשות, יחד עם אופציות אחרות שאני עלול לבחור בהן פתאום, ועם התחייבות שאשאיר (בעל כורחי) את הסלולרי זמין ודלוק כל עוד אני בשטח ורחוק מישוב. לא אהבתי את השתלשלות העניינים, במיוחד לא את זה שאבא נזף בי על חוסר האחריות שלי ועל הסבל והדאגה שאני גורם בכך לאמא. ממש התעצבנתי עליו, עליה ועל כל העולם ואחותו - מי סיים הרגע שנת שירות ונאלץ לעזוב בבת אחת את המקום שהיה בית עבורו ומרכז עולמו בכל השנה האחרונה? מי עוד רגע מקפל את כל חייו לתוך מסגרת צבאית שאין לו מושג איזה בנאדם יצא מימנה בעוד שלוש שנים? (ואם לא יקרה משהו שיגרום לו לצאת מימנה בארון, כמו אח של אמא שלו שנהרג בלבנון) עליתי לחדר וסגרתי את הדלת. הדם רתח לי בכל הגוף מול האשמות שלו, מול חוסר הנכונות להבין משהו שהוא מעבר לחיים הלינאריים שלו שהולכים במסלול יומיומי וקבוע מראש, בלי שום עקומה וסטיית תקן. לרגע אפילו עברה לי המחשבה של לוותר, להרים ידיים ולפרוק את התרמיל, אבל אחרי שקצת נרגעתי הבנתי שזה לא אפשרי. הטיול הזה הוא מעבר ללראות נוף צהוב ונקי עם כמה עוגיות וקפה, הטיול הזה רק נהפך בשבועות האחרונים למעיין טקס סיום פולחני עבורי, הנקודה שבה אוכל להגיד לעצמי "זהו, נגמרה השנת שירות והגיע התקופה שתאלץ להוציא את חייך מהגליל ומהבית שמצאת בבית ספר שדה. לפחות לבינתיים.".
אחרי הליכה של שלושה קילומטרים הגעתי למרגלות הר קטום. הרמתי את מבטי אליו וידעתי שאני עומד לסגור מעגל ברגע שאהיה למעלה. הגעתי לראשונה לפסגתו בכיתה י', במהלך הטיול הרציני הראשון שלי, כאשר יצאתי בפסח עם חברים מהחוגי סיירות. כאשר הייתי למעלה אז, הרגשתי לראשונה אושר מסוג אחר, אושר שנבא מהתרמיל שניתק אותי מהצורך להיות תלוי במישהו, משהו מיוחד שממשיך לתת לי סיפוק עד היום. כך גם כאשר עליתי בשנית, והפעם לבד והרבה יותר בוגר ומוכן מהילד שהייתי אז, הרגשתי לפתע ניצוץ של בשלות מסויימת. כאשר התיישבתי בפסגתו, הייתי מאוד שמח מכך שהצלחתי לצאת לדרך למרות כל "הבורות" שצצו בימים שקדמו לטיול. חלצתי נעליים, הוצאתי את "האצבעות וניל" שקניתי בבאר שבע (מן כזה בצק מגולגל עם וניל זרחני שקונים במאפיות, משהו טעים לאללה) וגם הנסטי שנשאר קר, יצא לאוויר העולם ונפתח בחגיגיות צנועה ואינטימית. באמת שהייתי מבסוט, לפחות בהתחלה. רציתי למשוך את הרגע, לא לרדת מההר. נשארתי יושב מול הנוף, ונותן לפליא לחלחל לתוכי. אך ככל שהזמן חלף, אותה פליא הפכה לתחושת בדידות שלא הרגשתי כמוה זמן רב מאוד. לפתע ההכרה האמיתית הכתה בי, שזהו אין יותר קומונה, אין יותר בית ספר שדה ואין יותר את הבריחה הזאת על בסיס יומיומי לעוד איזה טיול. כל כך רציתי לדבר עם מישהו על זה, ופשוט לא היה עם מי. החשש מהצבא הצליף בי כמו שמעולם לא צץ קודם. מסגרת חדשה אל תוך הלא נודע. משהו מנותק לחלוטין מכל מציאות שהכרת קודם, כשהפז"ם היחידי שהסתכם לך בחיק המסגרת הזאת היה בשבוע גדנ"ע כיפי בתקופת התיכון של יא'. (ממש קייטנה תוצרת צה"ל) מה יכולתי לעשות? מצד אחד רציתי לדבר עם מישהו ומצד שני רציתי לזרוק את הסלולרי לאלף עזאזל. לפתע נזכרתי שהבאתי את המחברת לרישומי דרך, אז הוצאתי אותה והתחלתי לכתוב כמה שורות. הכמה שורות האלה הפכו לכמה עמודים שבהם העלתי לכתב כל מה שעלה לי לראש - צבא, שנת שירות, אהבה למישהי, געגוע, זכרונות מימי התיכון, אנשים שמאוד יקרים לי ופגעתי בהם לאחרונה... מה זה כבר הנעליים, התרמיל והכובע? ציוד אישי עם רגש מאוד אישי שהפכו להיות שותפים מיוחדים לדרך, אבל הם לא יכולים להיות חברים מיוחדים לחיים כמו קבוצת חברים שזכיתי בה בשנה החולפת וקבוצת חברים אחרת שבאמת מבלי שהרגשתי, הזנחתי גם באותה שנה חולפת.
השמש התחילה להנמיך רום, ואחרי שהוצאתי הכל לתוך המחברת הרגשתי קצת יותר רגוע. הצצתי במפה והוספתי עוד כמה קילומטרים לנקודת לינה. ההליכה עושה טוב, כי כל עוד אתה בתנועה, הרבה יותר קל לנתב את המחשבות לכיוונים שנוח לך בהם, מאשר שאתה יושב מול נוף יפה והן בולעות אותך בשלמותך ובלי שום רחמים מינימלים. הגעתי לנקודה אחרת בדרך, בורות מים עתיקים שאפשר לשבת בתוכם ולנוח בימים שהשמש קופחת במלוא עוזה מעל הראש. בהתחלה ירדתי למטה, חוזר לאותה פליאה שהציפה אותי גם בפעמים הקודמות שיצא לי להכנס אליהם. לאחר מכן התיישבתי וחשבתי לקחת עוד כמה ביסים מהאצבעות וניל, אבל המחשבה על השקיעה שאני מפספס ברגעים אלו, זרקה אותי מהר מאוד החוצה. אותי, את התרמיל הכבד וגם את הביסים מהאצבעות וניל. השמש ירדה מתחת לקו האופק, ונותרה לי עוד כחצי שעת אור בשביל להגיע לנקודת לינה המתוכננת. הלכתי את הקילומטר וחצי האחרונים בתחושת שלווה שלא הרגשתי כל היום. נהנתי לזגזג בין צמח אחד למישנהו (שבעיקר הסתכמו בגושים נמוכים וידידותיים של מתנן שעיר שהצליחו להינצל מעדרי העיזים וגלגלי הג'יפים החולפים ומשאירים את חותמם). בגלל שכל האזור תחום בשמורות טבע (ואסור להבעיר עץ מקומי), וגם כי בשאר הסביבה מצאי העץ לא מרקיע שחקים, לקחתי את גזייה לדרך (לאחר זמן רב שלא נגעתי בה) עם תיכנון לאופציה של מציאת קרשים משרידי מדורות קודמות. לשמחתי הדלה, הצלחתי לאתר קרש ועוד פלטה עשוייה שבבי עץ מעובדים ומהולים בשלל חומרים לא ידועים ובטח שלא ידידותיים. הלילה ירד, ונהיה קר ובסך הכל גם יש משהו שתמיד מבאס אותי בלבשל על גזייה, כי יש לה נטייה לעשות לך תרגילי הטייה מגעילים. לפעמים היא תחמם לך ליטר מים תוך דקות ספורות, ופעמים אחרות אתה תנמק שעה טובה לפני שחצי ליטר דלוח יחשוב בכלל על להתחיל לבעבע - ובכל מקרה, אין ספק שזה חרא להתחמם מלהבת גזייה, רועשת ומאירה ככל שתיהיה. הסלולרי צלצל והאמא ההיסטרית הייתה על הקו, בודקת שהאופציה-מהתחזית-שאולי-יהיו-שטפונות-כבדים עוד לא הביאו למותי הנידח. השמיים היו נקיים מעננים, ולאחר שהירח עלה, הסביבה גם הייתה (כמעט) מוארת כמו מפרוג'קטור. בישלתי בין שבבי העץ אורז שיצא טיפ'לה מלוח מדי וגם מעט תפל, מזמם לעצמי שירים של יזהר אשדות וכעבור כחצי שעה צללתי לתוך השק שינה, אל הלילה שהתחיל להתעבות מהטל הקריר.
התעוררתי למחרת בתפיסת עולם מליל אמש, שאצא לדרך בחמש וחצי בבוקר, אבל הערפל הכבד שעטף אותי מכל עבר גרם לי לשקוע להתכרבלות של שעה וחצי נוספות. נו, גם ככה אין לאן למהר. התחלתי לארוז בעצלתיים את הדברים, תוך כדי מרים צלצול לאמא שתרד מהסרט שבדואים רצחו אותי בלילה. היא שבה לדקלם את התחזית מהרדיו של התרעות אימיים לגבי שטפונות במדבר יהודה, ערבה ואילת. ניסיתי לפנות להגיון שלה, להסביר לה שגיאוגרפית אני נמצא במרכז הנגב ואני לא נכנס לתוך ואדיות עמוקים וצרים שישתפו אותי אל המוות, ובטח שזה לא מדבר יהודה שכל כמה טיפות באזור ירושלים פותחים סדרה של שטפונות לכיוון ים המלח. אבל למרות הבנתה הגיאוגרפית, הפאניקה (הסתמית) שלה, גרמה להגיון לדלג בקלות מעצבנת מעל ההבנה הכוללת. לבסוף, למרות שאולי נתפס מימני אחד שאוהב למרר את חייה של אימו, החלטתי להוריד את היום השלישי ולחתוך לתוך נחל צין ומשם לטפס לכיוון המדרשה אל המרפסת של קבר בן גוריון (עליה קצרה ותלולה, שזכתה לכינוי הלא רישמי במפות אך רישמי מאוד בקרב מטפסיה - "מעלה אייכמן".) התחלתי ללכת, תחילה מכונס בתוך המחשבות וככל שהצטבר מניין הצעדים, יותר נפתחתי לנוף מסביב. נוף שבתחילת השנת שירות נורא חסר לי בצפון (היה לי פשוט ירוק מדי), ובהמשך הפך למשהו שקיפל בתוכו געגוע רחוק. כל כמה צעדים התחלפה מחשבה - זיגזוג בין חשבונות נפש למחשבות לקראת העתיד הקרוב, וכאשר עייפתי מהן פשוט הטבעתי אותן בתוך הרקע מסביב שגם הוא התחלף לא מעט בין נוף קרוב של גדות הואדי לבין נוף רחוק של ההרים הנישאים אי שם (והכל תודות לטופוגרפיה שהתנדנדה בין מישוריות רכה לגבעות נמוכות ותלולות).
לפתע מרחוק מתרומם ענק אבק שאותו מוביל טנדר ירוק של הפקח השמורה. באותה שעה רק אני מסתובב בכל הואדי העצום הזה (ע"ע נחל צין), ויתכן מתוך מילוי תפקידו או סתם מתוך עניין במצבי כמטייל, הוא עוצר לידי ושואל מה נשמע. שאלתי אותו לגבי השטפונות אימיים שמדברים עליהם, והוא ביטל את האפשרות והותיר אופציה לשטפונות קלילים בלבד. נפרדתי מימנו והמשכתי ללכת, כאשר כעבור כשעה אני שומע רעש מוכר של אוטובוסים וקולות משלימים של טיול שנתי. גיחחתי ביני לבין עצמי, מעלה את קצב ההליכה בשביל לחזות באיך נראה טיול שנתי בנגב. מרחוק הבחנתי בשורה ארוכה של ילדים העולים את העליה התלולה אל רמת עבדת, עליה טיפסתי בעצמי עם החניכים בחוגי הסיירות מלפני כשנתיים. באותו רגע, למרות שחיפשתי להיות לבדי, ידעתי שאין סיום טוב יותר לשנה הזאת ולטיול המסכם הזה, מאשר לראות טיול שנתי של מישהו אחר 
בפסגתו הקטומה של ההר

כבר אמרתי שעוד שבוע אני מתגייס? גיוס שיריון, נוב 08'
אהלן לכל המתעניין, קוראים לי אחינו ואני מבית ספר שדה גליל של החברה להגנת הטבע. יצאתי להפסקה של שלוש שנים, שבהן אני מקווה ללמוד דברים חדשים. ולא, אני לא רוצה להיות רמבו, אבל מאוד אשמח להגיע לפלס"ר (לפחות לפי הסיפורי ניווטים שלהם)
בינתיים חזרתי לגור עם ההורים, חזרתי למקום שקשה לי להתרגל אליו מחדש.
אני לא לוקח ברצינות יתרה את האפשרות שאמות, אלפים סיימו צבא לפני ואלפים יסיימו צבא אחרי. ורק אם כן, ורק אם יקרה את מה שאקווה שלא, אין לי שום בקשה אחרת, באמת שלא, רק אל תגידו שנהרגתי להגנת המולדת ובשם היהדות, כי לוותר על החיים אפשר רק עבור הדברים חשובים באמת וחסרי תחליף, ומצטער, הגדרות של "מולדת והיהדות" אינן חשובות בשביל למות עבורן. פיסת אדמה ותפיסות דתיות רדיקליות אינן שוות שפיכת דם.
האדמה לא שייכת לאף אחד, ולכן אין טוב מזה אם אפשר לשבת עליה, תחת צילו של עץ אלון, וברקע לשמוע את שיריו של יזהר אשדות.
אלו החיים שארצה לחיות.
| |
דפים:
|