 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ינואר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 1/2008
 פציעה מעופפת מעל שדות
מלפני כמה ימים, ישבתי במשרד והוספתי את הערכים לטבלה הבלתי נגמרת של הניהול סיכונים. מספרים על גבי מספרים של דירוגי סכנה, נקודות ציון (נ.צ.) ותיאורים של פיצולי שבילים ונקודות סיכון. לפתע צלצול הסלולרי של המדריך השני, וכעבור כמה הנהוני הסכמה קיבלתי את העידכון שנמצא בז פצוע בצומת למטה. קפצתי ישר מוכן לעבר הדלת, והלכנו לעבר החניה.
חשבתי שאנחנו הולכים למצוא את מוקד העניין במורד הדרך, ליד הצומת, אבל הוא דווקא חיכה לנו בין ידו של הרכז הדרכה - בז שחור עיניים, בגודל של קופסת נעליים ממוצעת ועם כנף שמאל פצועה. הבטתי בו בפליאה, ביצור שתמיד הביט בי מלמעלה, ועוד רגע האחוז בו בדרך לוטרינר.
סיבת הפציעה לא הייתה ברורה, אבל דנו באפשרות שאולי איזה חתול או להקת עורבים עצבנית תקפה אותו (דבר שהפך למאוד נפוץ בשנים האחרונות, בעקבות גדילה חסרת פרופורציות של אוכלוסית העורבים). לקחתי אותו בין ידי, עטוף בחולצה ישנה ומשובצת שקיבלתי פעם מסבא. כך תחילה הוא הביט בי, ולאחר מכאן ניסה לנשוך פיסת חולצה במקורו המעוקל. החזקתי אותו, ונכנסתי לאוטו של המדריך השני ויצאנו בדרך למרכז הוטריני בקיבוץ הסמוך. בדרכנו לשם, ניגלו גבעות ירקרקות עם כתמי פריחה צהובים, של פרחים שפרחו טרם זמנם הביולוגי (וזה תודות למזג האוויר המג'נון על כל הראש, שחלף באזורנו בחודשים האחרונים). בכניסה לקיבוץ, עקבנו אחרי שלט חדש שניצב בין מבנים ישנים ומעט מוזנחים ובניהם מרחבי עשב ועצים - בדיוק סוג הישובים שאני אוהב, כמו המושבים הישנים באזור שמימנו באתי.
לצערנו הוטרינר לא היה בנמצא, ולאחר שיחה איתו, קיבלנו הוראה להניח אותו בתוך ארגז קרטון והוא יגיע לבדוק אותו עוד כשעה. אנחנו עשינו כדבריו והמשכנו לדרכנו .. שבמהלכה, גם קניתי לבסוף תרמיל חדש ונורמלי. אישית, מאוד לא אהבתי את הרגע הזה שבו נאלצתי למצוא מחליף לתרמיל שכה אהבתי ואסף בתוכו חוויות רבות ומשמעותיות עבורי. אבל פשוט לא הייתה ברירה כבר, אחרי שביום ראשון הלכתי איתו כקילומטר וחטפתי בסוף הדרך כאבי גב כמו שלא היו לי כבר הרבה זמן (אבל וחלילה מפני נטישה - בהחלט שיהיה לו עדיין מקום של כבוד ושימוש)
הבז המדובר, ודרישת שלום לו
| |
 להתעורר (רגע) אחרי השמש
לאחר יום ארוך של מאבק מתיש מול הטבלאות של הוורד במחשב, בשביל להכניס כמה ערכים מזורגגים של GPS למאגר סיכונים של חדר-מצב, מצאתי את עצמי באמצע הלילה הולך בשביל האספלט המחוספס לעבר הדירה. לאחר שנכנסתי, נמצא שהמצב הוא שאחד השינשינים מדבר בסלולרי בסלון ושהמיטה הייתה מבולגנת מדי בחדר (ועם הזעמן מטבעות שעדיין ישן עליה, אבל זה יסיפור בהמשך), ולכן בשביל לא להפריע לשותפי לחדר ולא להפריע לשותפי לדירה, לקחתי את המזרן והשק שינה, והלכתי לישון בחוץ כמו בימי הקיץ הטובים שעברו. ליתר ביטחון שאם ירד גשם, את הסלולרי והשעון (שכוונו להעיר אותי בשש אפס אפס), הכנסתי עמוק לתוך השק והלכתי לישון את אחד הלילות הטובים שיצא לי לישון בזמן האחרון ..
אני שומע קולות לידי , ופקחתי לרגע את העיניים. אור שמש רך ומלטף קַרָן מולי, וחיוך של אושר מיופיו של עולם השתחרר מימני אל האוויר הקריר, וחזרתי לישון.
חולפת עוד שנייה וחצי , וקריאת "שיייט!!" חזקה ועצבנית משתחררת מימני אל האוויר הקריר. קפצתי מהשק"ש כמו שמעולם לא קפצתי מימנו, ובעודי עומד עם בוקסר סקוטי וחולצה משובצת-חצי-מכופתרת התחלתי לנער נמרצות את השק"ש ממתין בציפיה דרוכה למכנסיים שיפלו מימנו, יחד עם השעון והסלולרי. לאחר שאלו נפלו, המציאות המרה תפחה על פני - השעה שבע אפס אפס - בדיוק הרגע שבו אני צריך לעלות על ההסעה להשתלמות ציפורים בשמורת החולה. נכנסתי ברעבק לתוך דירה, סוחב בעקבותי את הדברים כשהם נוטפי עלי אלון יבשים שדבקו בהם בלילה. החבר'ה בדירה מבטים בי במבטים מופתעים, שואלים איפה לעזאזל ישנתי שהם לא מצאו אותי. אה, ושלא אשכח לקחת את הקופסת עוגיות שלנו להשתלמות.
בסך הכל, נראה לי ששברתי שיא עולם חדש בהתארגנות על (ואפילו הספקתי לתת זינוק למיקרובוס לפני שהוא יצא  )
השבוע עיקר עיסוקי היה לתפעל מדורות - או במונח האופנתי יותר למדורה עם בצק ותה - בישולי שדה . ביום ראשון זה היה להתחפש למוגרבי (או יענו לסתם איזה סטיגמה של בדואי אותנתי, ופשוט ללבוש גלביה ולכפייה, ואת הסנדלים להחביא בין השיחים), והילדים היו צריכים ל"נווט" אלי, כשאני מקבל אותם עם תה וקריאות "אהלן וסהלאן". סיפרתי להם על המוגרבים שחיו כאן, ועל "המשפחה" שלי שעבדה פה עם האיכרים של עליה הראשונה. אחר כך, הכנתי איתם פיתות תוך כדי שהם משגעים לי ת'שכל שאני אגיד להם מי אני באמת (וזה רק סימן שהם לא היו בטוחים שהתחפשתי  ), בסך הכל היה יכול להיות מוצלח יותר אם אחת המדריכות לא הייתה אומרת "אחיעד .. אה ... סעיד, איפה הג'ריקן?" וגם אם המורות הנודניקיות לא היו כל שנייה אומרות לי "זה לא מסר טוב להסתובב יחף בחוץ !! ".
למחרת, שובצתי לעוד בישולי שדה בבי"ס יסודי שעשה יום שיא במסגרת שיעורי החינוך הסביבתי (חנ"ס) שלו. משמעות הדבר, זה היה להכין לחם אינדיאני (בצק מגולגל על מקל שנקלה מעל גחלים) ותה לילדים קטנים ומנוזלים שהיו מוכנים לזרוק אותי לאש, והעיקר שהלחם שלהם לא ישרף (!!). כשחזרתי, זה היה בדיוק הזמן המתאים בשביל לנקות את הסיר פוייקה מהטיול צוות מלפני שבועיים. כל מה שהיה צריך, זה לעשות מדורה ולשרוף את כל הג'יפה שממש פיתחה חיים בפנים - ואני הייתי בדיוק במצב של בין מדורה קודמת, לבין זה שהצוות זורק אותי למקלחת מהולה ב- D.D.T .
הלכתי לשטח פתוח בגבעות, שהיה מעבר לגדר שלנו. לשמחתי, הייתה שם ערימת קרשים שרק חיכתה שאכין מימנה מדורה. תוך גפרור אחד (ועוד כמה זרדים שנותרו יבשים באזור) העסק נדלק ועל שני בלוקים הפכתי את הסיר. לאחר כרבע שעה, כולל וידוי הריגה לסופר-מגה-דופר חידקי ג'יפה, הורדתי את הסיר ושפכתי לתוכו מים שרתחו תוך שניה. את הנזתים מהם, הרגשתי הייטב בכוויות המרובות על הרגליים והידיים - אבל זה מחיר פעוט מול סיר פוייקה נקי, לא? לקראת הסוף שכבר שפכתי את המים, ועמדתי לעבור לטפל במכסה, נשמע לפתע צלצול. מעבר השני של הקו, אחת החיילות שחזרה מהדרכה, קרא לי לבוא לראות נחש שהם מצאו. תוך שניה עזבתי הכל, ורצתי בשביל עפר שנמצא בין הגדר לשדות, עד שהגעתי אליהן.
הנחש היה הזעמן מטבעות ארוך ויפיפה, שלא בדיוק התרגש מהתגודדות המדריכים שהייתה מעליו. ניסינו להזיז אותו עם מקל, אבל לא נראה שאכפת לו יותר מדי, והוא המשיך בתור מה שנראה כתרדמת חורף שלו (או שהוא מת? עדיין אין דעה נחרצת). לבסוף אספתי אותו לתוך ארגז, ושמתי אותו במזווה (כניסה?) של הדירה שלנו עד שאחליט מה לעשות איתו, כי לזרוק אותו באזור, משמע שהחתולים והנמיות יאכלו אותו ישר. אבל בדרך של אנשים שלא מוצאים יופי בנחשים, החבר'ה לדירה לא אהבו את הרעיון שבדלת כניסה מקבל את פניהם נחש, והם לחצו עלי לסלק אותו - עד שלבסוף פשוט השארתי אותו על המיטה שלי.
מה שנותר עכשיו, זה רק לקוות שאחזור ואמצא זעמן ישן ולא גופה מצחינה ואכולת זבובים שאחד החתולים נכנס לדירה ופירק 
בשבוע הקרוב אני הולך להדריך כיתה ו' מירושלים בבית קברות כנרת, ועד כמה שזה מעניין כל הסיפורים שם, זה פשוט מתסכל גם כמה דברים צריך לזכור במדוייק. בדרך כשאסע לאסוף את הכיתה, אני רק אשאר מהורהר במחשבות, שאולי אחלוף לידה בדרך .. ואשאר אכול געגועים כלפיה.
שינשין מגולח בנחל בתבור, ברגע אתנחתא מחיפוש מלכודות לדורבנים
| |
במרגלות הר תבור
קיבלתי אתמול להדריך את החבר'ה של המל"ש גליל מערבי (מרכז לימודי שדה) שהיו בטיול צוות של כמה ימים, ורצו את היום האחרון לסיים בטיול סביב פסגתו של הר תבור (החצר האחורית של הביס"ש שלנו .. ). השיבוץ הזה לא נפל עלי, ואפילו שאלו אותי אם אני רוצה לקחת אותו, והשבתי ברצון. בסך הכל, היה נראה לי שהולך להיות אחלה טיול, אבל מה שצץ בשטח הראה אחרת - לקח לחבר'ה זמן להתארגן ויצאנו מאוחר, וגם הרוחות החזקות שהיו למעלה לא ממש עזרו לטיול. גם אני קצת התבלבלתי שם, אבל בסופו של דבר מספיק שראינו את פסגתו של החרמון מושלג, וואלה לא יודע מה אתכם, אבל זה מסוג הדברים שאחריהם כבר פשוט הכל זה ניחא.
לאחר שסיימתי להדריך אותם, נפרדנו ובמקום לקבל מהם טרמפ לצומת למטה, החלטתי לרדת את התבור ברגל, לעבר הביס"ש (הבית .. ). מוזר שעד עכשיו לא יצא לי לעשות זאת, אבל עצם זה שהייתי לבד ובמיוחד בתקופה הזאת לפני שהכל פורח ומוצף במטיילים, עשה לי רק טוב. פתאום אתה מנותק מכולם, יוצא לטייל מעבר לסתם עוד גיחה בגבעות באזור. הקפתי את מטעי הזיתים והכפר הערבי השכן מצפון, כשלפתע חלפתי ליד פרה הפוכה וכרותת ראש. המראה הזה העביר בי בחילה, אבל שעת הגג שלי לחזור תפחה על רגליי להמשיך לנוע. בקצב נורמלי היה לוקח לי בין שעתיים-שלוש לרדת בנחת, אבל שהראש שלך במקום אחר, אתה מגלה שאפשר גם לטוס את המרחק הזה (שלא ארוך במיוחד, אבל תוואי השטח מערים את הקושי הניכר) בקצת פחות משעה. מהרגע שהתחלתי לרדת, היה משהו אחר ב"טיסה" הזאת. זה לא היה סתם למהר בגלל ה"שעת גג", היה בזה משהו יותר מהכיוון של החוויה. לרוץ את הירידה יותר בגלל שאתה רוצה לנסות, ופחות בגלל גורמים מעקבים מסביב. חוץ מזה, הייתה לי רק עצירה אחת למשך שתי דקות - כי מצאתי באר מים! לא כל יום מוצאים כזה דבר בגבעות, וכאן הצלחתי להמציא אישור מתאים לעצמי, בשביל לקחת את הפסק הזמן הזה ולראות את בבועתי משתקפת כחמש מטר מתחתי, במי הבאר הצלולים.
לבסוף הגעתי. (וקצת עצוב שכבר הגעתי לסוף)
את הסופ"ש הזה סגרנו כל הצוות ביחד, ובכך נשארתי בצפון. קצת חבל לי שזה יצא עכשיו, כי רציתי ללכת להדריך באירועי ט"ו בשבט שיש בישוב שלי. זאת כבר השנה הרביעית שיש הפנינג (ממוסחר משנה לשנה..) עם הדרכות קהילתיות, ורק לחשוב שאני הייתי מהגרעין המדריכים המייסד .. אחח ...
בכל מקרה, אז סגרנו ביחד. מאז תחילת השנת שירות, מהרגע שפגשתי את האנשים שאני איתם, עולה לי שוב ושוב השאלה של "מה אני עושה כאן?". הרבה פעמים אני פשוט לא מוצא את המקום שלי פה, וניחא שזה לא מדבר. יש פער תפיסתי ענק בין האנשים שהגיעו שכאן, וכל אחד ממקום אחר. כשבאתי הנה, היה לי בראש תמונה מאוד ברורה של מה אני הולך לעשות כאן, וכעת זה בכלל לא כמו שדימיינתי ורציתי, ולמרות שיש בצד זה גם יתרונות שאני נפתח לדברים חדשים שלא היו קשורים אלי עד כה, יש גם אכזבה עצומה מהרבה דברים שרציתי ולא מתקיימים בסוף.
מלפני כמה זמן סיימתי לקרוא את הספר "פרא" של גבי ניצן (הי, כבר סיפרתי על זה .. ), והמסר החשוב ביותר שקיבלתי משם, זה שהחיים שלי הם למעשה סיפור. איך הוא יספור, ומה תיהיה העלילה, זה רק אני קובע לבסוף. למשל, אני יכול לקבל להדריך איזה תיכון משכונת מצוקה שיהיה מוצף בעבריינות ולקלל כל רגע איתם. זה התרחיש שאני יכול לראות מראש עוד לפני שהוא יתקיים (ולאחר מכאן, הוא גם באמת יתקיים). לעומת זאת, אני יכול לבחור "לספר את הסיפור" אחרת ולהחליט שכל החיים שלי הם למעשה איזה משחק, ושאני מקבל נקודות על כל "תלמיד בעייתי" שאני אצליח לשנות - והופ, כבר יהיה לי יותר אינטרס "חומרי" להצליח בתור מדריך, לא?
נעלמה לי התשוקה והלהט בלהדריך. מצד אחד אני מקשקש בלי סוף על חינוך וערכים, ובתקופה האחרונה כשמגיע הרגע שאני נדרש לעשות עם זה משהו, אז פשוט נעלמת כל התשוקה ואין לי כוח לכלום. רק תעזבו אותי בשקט. באמאש'כם.
אתמול יצאתי לפאב בפעם הראשונה בחיים שלי. מעולם לא היה לי את הצורך בזה, אבל החבר'ה החליטו ובזה פשוט נגמר הדיון. למרות שלא רציתי, זה היה לא לעניין לוותר על העסק ולהישאר בדירה שלנו. זה מסוג הדברים שאם הצוות מחליט ביחד, אז יהיו את אלא שיסרבו לצאת בכל מקרה, אבל בפנים אתה יודע שפשוט יש דברים שצריך להשלים איתם, כי ככה זה.
טרמפים בערב שישי זה משהו שיותר קשים לעשייה, מונית עולה הון, ונותר רק לצאת להליכה לילית בשדות לעבר הפאב. זה מרחק של כ 3- 4 קמ' מאיתנו, והיה לנו ניסוי מעניין לראות, איך החיילות שאצלנו, שלא רוצות לצאת ל"סתם" טיול צוות של קמ' וחצי, וכאן הן ממש טסו את המרחק הזה. ואני? סתם נהנתי ללכת בלילה.
אף פעם לא התלהבתי מהרעיון של להשתכר, ולמזלי זה היה יחסית סימפטי עבור מי שממש יוצא לפאב בפעם הראשונה בחייו. כל הדרך הם דיברו על הבירות והקוקטיילים שהם הולכים להזמין (והם אפילו הסבירו לי משהו על ההבדל בין קוקטייל לליקר, אבל לא ממש הבנתי). בפנים רוב האנשים היו מבוגרים יחסית אלינו (שנות העשרים המאוחרות?) ולמרות שהייתה אחלה מוזיקה, לא הצלחתי למצוא משהו מלהיב במיוחד שיגרום לי להתחבר לזה. בהתחלה הזמינו לי איזה משקה עם שם מוזר, ומה שקיבלתי הייתה כוס שעשירית מימנה מלאה במשהו שקוף עם טעם של אקונומיקה מהולה במיץ אננס
לקח זמן עד שהזמנתי את הבירה גינס שרציתי, אבל עם כל הכבוד למוזיקה ולאווירה, עדיין הייתי מעדיף את הבירה הגינס שלי במחיר נורמלי (ולא מופקע כמו שם) - ואם אפשר גם, אז ליד מדורה בבקשה.
מחר אני הולך להתחפש למוגרבי (משהו ערבי שהיה בארץ, ומקורו מצפון-מערב אפריקה), ולספר לכיתות ה' מאחד היסודי באזור על חירבה נטושה שהייתה פעם כפר מוגרבי. אחר-כך נכין ביחד תה ופיתות, ומשם אני מתחפף לטייל. אינשללה 
מפסגתו של התבור, רגע לפני הירידה
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
