 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ינואר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הבלוג חבר בטבעות: | 1/2009
 שבוע בסיסיות או לא להיות
תחתכו לרגע מכל התרגולות עליה מהירה לטנק, תעצרו רצף פעולות כב"ש ואב"כ... אה, וגם כדאי לנסות לחתור יותר למגע עם החדר אוכל. חוץ מזה, אם יש לכם ספרון שירים שאפשר להגניב לכיס בלי שאף אחד יראה, אז מה טוב (ואם אתם גרועים בשירה, זה הזמן להתחיל לחגוג בצד גם בלי כישרון). אחרת, ולולא כל זה, תמצאו את עצמכם מהר מאוד בתור לקב"ן התורן אחרי שבוע שמירות בבסיס.
שבוע הבסיסיות הראשון שלי בצבא הגיע באיחור, אבל למעלה דאגו שהוא יגיע, ובאבואה יגיע - כי אחרת איך נוכל לזעוק באמצע הלילה, באחת מהעמדות הנידחות, שבוע בסיסיות או לא להיות?!
אין ספק שעצם העניין בלשמור באיזה עמדה זה חרא של דבר. זה נע ממקרים בודדים של עניין בסביבה, דרך כתיבה מיואשת על קירות העמדה עד לצ'יעמום שיכול להביא אנשים לחיתוך ורידים והלקאה עצמית בבטונדה המזויינת של המוצב. כל זה עוד בלי להזכיר שמירה נידחת בשתיים לפנות בוקר, בלי מסתור מרוח ומכשיר קשר תקול שמחרטט באוזן עם רעשים מציקים שיכולים לשגע את בודהה עצמו. אחח... ואני עדיין בסך הכל נהנתי. באמת.
יש משהו מרענן פתאום בלהיות בשבוע ששובר את כל הלו"ז, בכך שאתה יכול ללכת בשקט ברחבי הבסיס (ואפילו בדרך לחפש זאבים בלילות) ובכלל פתאום ממצב שאתה חי סביב השעון עם עוד שישה או שבעה איש - לפחות - לעבור למצב שאפשר להעביר שלוש שעות לבד עם הנוף ולחשוב בשקט. ואי, כמה שקט יש בשבוע הזה שיכול להספיק למספר מה של גילגולי חיים אצל ישראלי ממומצע.
השבוע התחיל בחמישי, בלי לו"ז וכמעט בלי מפקדים שישבו לנו על הוריד. את מרכז חיינו הפלוגתי העברנו בהרכב מצומצם (לפחות המעט ממי שלא עבר לבסיס השני) לחדר משמר שסמוך לש"ג. חדר אחד גדול עם כעשרים מיטות עבור למעלה מעשרים ומשהו איש, כאשר חוק "המיטה החמה" תופס בו. משמע, המיטה הפנוייה הראשונה שאתה מוצא לאחר שירדת משמירה, שייכת לך.
חוץ מחוסר בשעות שינה קשה של כארבע שעות בלילה ולחיות עם עוד עשרים ומשהו בבונים שמנסרים ת'אוויר בנחירות (ואני לא יוצא דופן מהם), יש לשבוע הזה צ'ופר לא נורמלי בצורת אמר"לים - ר"ע אמצעי לראיית לילה - שמקבלים בשתי נקודות של שמירה. הנקודה הראשונה, היא עמדת התות שממוקמת כדקה הליכה מרחבת הבסיס, אבל מרגישה כמרחק של ארבעים שנות מסע מכל סוג ציוויליזציה והוציאה לא מעט טיפולים לקב"ן אחרי שמירות בדד שאנשים העבירו בחיקה. העמדה השנייה היא עמדת הדקל שמימנה ניתן לתצפת על כל זבוב מהבסיס, ויותר מזה, אפשר לראות שם חוגולות!! נו, או לפחות לראות פעם בכמה זמן שתיים כאלו בחיזור כמו בגליל. חוץ מחוגלות, היא נידחת. וחשוכה. ועם רוח בלילות שיכולה להעיף אותך עד לסין. לפחות.
רגע, לגבי הצ'ופר? אה, כן. כל הכבוד לצה"ל שהפך את השמירות שלי לספארי לילה בעקבות שועלים וזאבים מהול בחלקי שירים של יזהר אשדות
(ורק עוד הערה לגבי הזאבים - הם פשוט שורצים בכל הבסיס. באותה מידה הם גם יכחדו ברגע שיסגרו את הפח של החדר אוכל, אחרי שכבר שכחו ממזמן איך צדים ובכך נהפכו להיות יותר כלבלבי רחוב מאשר זאבים)
לאחר שבוע רדוף שירים, חזיונות, התעפצויות וכתובות "כל הזין" על קירות העמדות, החבר'ה שהלכו לשמור בבסיס המקביל אלינו חזרו ואיתם שלל ציוד על המשאית. מלאכת הפירוק עברה למר"ן הרס"פ האגדי, שפתח לנו זמן רגיל (ולא סימפטי בעליל) של "דקה וחצי פרקתם ת'אינטר והעמדתם פה מסדר!". כוח לא היה, אבל בלהיות אצלו במצב שתיים נמצאו עוד פחות מקורות אנרגיה, ובכך נפתח הטירוף של הפירוק... מה לא עף שם? יריעות אוהלים, ארגזי תחמושת, קיטבגים, בזנ"טים ואפילו ג'ריקן סולר עשוי מתכת שפגע לי בראש וגרם לסנטה מריה לזמר ממרחקים בין זעזועי הגולגולת. (האופציה של לחשוב ללכת לחופ"ל לא הצליחה להכנס ללו"ז הצפוף של הדקה וחצי. אכן לא אחראי משהו.)
בסוף החלטתי לחתוך מהרעיון של לצאת שוב לטייל. האופציה בלשבת עם המשפחה בערב שישי, רק אנחנו בלי נספחים מבחוץ, לפתע נראתה לי בתור האופציה הנכונה. גם הניסיון להתקרב לכמה חברים שנפגעו מההתרחקות שלי היה כלול בתוכנית, אבל עקב משבר הנע בין לוגיסטיקה פשוטה לריגשיות מורכבת, העניין יאלץ להדחות למועד אחר.
יאללה, הביתה!!
(ובהמשך נגלילה)
(ולהלן חידון התמונה השבועי לילד - אחינו יצא לטייל, אבל הסלולרי שלו הלך לאיבוד בתמונה! מצא היכן מסתתר מכשירו המרושע, ואולי תזכה להיות בעל תואר של כבוד בפוסט הבא. אולי גם לא. לפחות תנסה. באמשלי.)
| |
לרדת מהמדים אל עמק הירדן
שעת לילה מאוחרת, לפני שביזות יום א', ואני במקום ללכת לישון בדרך ההגיון בחרתי להתיישב לכתוב כאן עוד כמה מילים אחרונות לפני שאחזור לבסיס.
לא, ממש לא קל לבחור על מה אתה רוצה לכתוב כשאין לך זמן לזה, ובטח לא כשהראש מסתחרר אחרי שבוע בלי שינה בצבא, וכאשר את הסופ"ש הקצר שלך אתה בוחר לעשות בטיול לילה לעבר זריחה מעל הכנרת. אך עם כל הכבוד, הכתיבה עדיין גוררת ממך פירורי עירנות אחרונים, לא נותנת לך לחזור לעולם המוזר הזה של הזית ופלדת הטנקים מבלי שתשאיר כמה מילים בפינה הזאת. הפינה האינטימית מצד אחד והחשופה לגמרי מצד אחר, שלמרות כל התהיות הרבות למה אני כותב כאן, מהווה עבורי מקום מפלט של שקט.
לא קל בצבא - לא קל שלפתע בכמעט-חודשיים-פז"מ שעברת, הגוף שלך פיתח חולשה מוזרה לקור מרוב שעות ארוכות של עמידה במסדרים בחוץ בלי אפשרות של לנוע בגרוש. לא קל שאת התרמיל החליף אפוד מסורבל, ביד אתה מחזיק רובה ולא מפה, ובמקום כובע שראה שלל זריחות וטיולים אתה חובש קסדה כבדה או לחילופין כובע ב' עם כיתוב של צה"ל ולא "החברה להגנת הטבע".
הייתה לי השבוע שיחת מ"פ (מפקד פלוגה), שלמעשה מהווה סוג של סגירת קליטה שלי מאז הגיוס. הוא בחור אללכיפאק, ממש צנוע ועם המון ניסיון ואוזן קשבת לפלוגה. בנוסף לזה, גם מה שמייחד את ימי חמישי עבורנו, זאת השיחה הפלוגתית איתו והנושאים שהוא בוחר לקחת לדיון (כמו טוהר הנשק, מה היא פקודה חוקית, דילמות בקרב ועוד). לכן, כשהודיעו שהגיע תורי לשיחה איתו, בהחלט היה בזה משהו מרגש שהיה שווה את הציחוח הנעליים הסתמי שנכפה עלינו מדי יום לקראת דבר מה חשוב.
מעולם לא הייתי במשרד שלו קודם, והוא לא ממש היה כמו שחשבתי שיהיה. לא היה בו כל מיני תעודות על גבי תעודות שהוצמדו לקיר, לא רשתות הסוואה או תרמילים ריקים שעיטרו את הקירות - סתם עוד משרד רגיל ששידר עבודה ולא מוזיאון גבורה. כך בעודי בוחן את החדר כמעט ושכחתי להצדיע לו, ומעט נבוך נכנסתי פנימה והתיישבתי מולו.
בעוד הוא עובר תחילה על רישום הפרטים היבשים שלי לפני השיחה, לפתע התעכב על התאריך לידה ומיד שאל - "עשית שנת שירות?". השבתי בחיוב, ולאחר מכן ביקש שאספר על עצמי ועל הפעילות כשינשין (ש"ש). ניסיתי לחשוב על מה אספר, אבל לא ידעתי מה להגיד לו. מה אומרים למ"פ? את הקורות חיים שלך כמו טופס עבודה? מה אתה אוהב לאכול? זה הרי לא שיחה עם חבר לצוות, ואפילו ששבר דיסטנס כל העסק של לספר על עצמי מולו היה די תמוה. לבסוף, מאיפשהוא הרי צריך להתחיל, אז פתחתי בכך שאת פעילותי עשיתי בעיקר בהדרכה וכעת תכלית חיי זה לטייל, ובעיקר טיולים בעקבות זריחות בזמן הקצר שמתאפשר לי.
המשכנו לדבר על איך בצבא, מה הרושם שלי ואיך הולך - ושלמרות שכואב, לא כיף וקשה כמו לכל חייל שמתגייס לקרבי, באיזהשהוא מקום אני עדיין לא מרגיש לגמרי החייל. בינתיים? זה מרגיש כמו פרק המשך לשנת שירות.
בדרך התלולה היורדת מרמות הגליל התחתון אל עמק הירדן.
(לא כיף בצבא, אבל לפחות החבר'ה אללכיפאק - וכשיהיה שלום, אקח אותם לטייל בהרי הלבנון. באמת. )
| |
 כבר לא טירון
בחוץ עדיין לילה, ואף ציפור עוד לא חשבה אפילו על האפשרות לצייץ. דפיקה נרגזת בדלת הצוות מבשרת על הטעם הרע של הקפצה לילית מרגיזה. עוד לילה בשבוע מעבר בין הטירונות לדבר האמיתי, לפחות לתחילת הדבר האמיתי - כבר לא משחקים בלפגוע במטרות קרטון ולרשום בפנקס תוצאות ירי, אוטוטו והקנה של הנשק האישי יהיה לטנק והקרטון לאיזה נגמ"ש סורי ישן שידמה לוחמי אוייב.
כבר לא טירון.
בחמישי הושבעתי בטקס צבאי לנאמנות עיוורת כמעט לגמרי, בלקבל את פקודות ומרות מפקדי הצבא. למעט מקרי קיצון של פקודות בלתי חוקיות בעליל (שיהיה שיפרשו את הסקלה הזאת במגוון רחב מאוד של מעשיים מיליטנטים שעוד לא נתקלתי בהם במציאות), עלי לקבל כל פקודה, מוזרה ולא הגיונית ככל שתיהיה. יש בזה משהו מלחיץ, להגיד מול קהל שמונה מעל אלפיים איש שאתה מוכן להקריב את חייך למען המולדת, כשבמיוחד זאת לא שבועה שבאה ברגל עם אפשרות להצליב אצבעות מאחורי הגב. בטח לא שאחר-כך מספרים לך שזה רק היה הטקס הרישמי, אבל בפועל כבר חתמת על זה ביום שבו התגייסת, בלי שמישהו כמעט טרח (אם בכלל) להזכיר זאת.
כן, אני יודע שכמו רבים לפני, גם לי "זה לא יקרה". רק זקנים וחיילים "מהטלביזיה" יכולית למות, ואני? לא, אין מצב.
בתוך הבועה במדי זית, עם הזמן שעובר גם אתה מתחיל לפתח את הסלידה הזאת מהג'ובניקים שבורחים מהשירות הקשה ובוחרים לשמור על חיי משרד הנוחים ליד הבית. לפתע בפז"ם של החודש והמשהו הזה בצבא, צץ אצלך כעס שמעולם לא התייחסת אליו ברצינות, ואפילו כעת כבר לא מתאים לך לקבל תירוצים של "לא מתאימים למערכת" במסוואה של על הזין שלהם. כעת, אחרי שעברת טירונות, הרבה יותר קשה לקבל את התירוצים האלו - כי באמת שלא צריך להיות ציוני נלהב ושונא ערבים מושבע, בשביל לעמוד במחסום שיחצוץ בין מחבלים לבין אזרחים שחיים את חייהם. בהחלט לא מדובר פה במציאות צודקת כלפי רוב גדול משכנינו שמהצד השני של הקו הירוק שהרי גם הם בסך הכל אנשים פשוטים כמונו, אבל לפחות צריך לעשות צדק מינימלי בין אלו שאוכלים חרא לבין אלו שבורחים מימנה בתוך אזרחי המדינה.
אחת מהפלוגות הכשרה בבסיס היא פלוגה של רובאי 02, שמכשירה את התומכי לחימה (ולא מדובר על טכנאי טנקים, אלא על פקידים שיעבירו עוד יום בכלום בקריה) שיפוזרו בהמשך בין משרדי ובסיסי צה"ל. החבר'ה שיש שם התחילו איתנו את הטירונות, ובשלב כזה או אחר הוציאו פטור מכל העסק ובחרו לעשות עבודה משרדית ולצאת על בסיס חמשושים או יומיות. מהראשון עד לאחרון שבהם, אין אפילו אחד שאני יכול להסתכל עליו בלי להרגיש איזה כעס מסויים. כעס על זה שאני בקושי ישן שש שעות בלילה (במידה ואין הקפצות או דברים דומים) ולמחרת עוד מטרטרים אותי בלי סוף, בעוד שהם קמים מאוחר, לא עושים דבר ואפילו לא טורחים לעזור בדברים לוגיסטים לפלוגות המיועדות ללחימה - ונכון שזה כעס שמיועד להיות כלפי המערכת, אבל כל ההתפרצות הזאת נובעת מול הזילזול שהם מתייחסים אלייך בכל התקלות איתם ובזריקה שיש אצלם בתורנויות המשותפות, מהחדר אוכל ועד לדרכי המעבר בבסיס. תחושה של העבד השחור שלהם, בשביל נוחיות הארורה שהם זוכים לה בתג מחיר אפסי עם תנאים שאני רק יכולתי לחלום עליהם.
אני לא חושב שזה נכון להפוך את כלל אזרחי ישראל ללוחמים. יש בזה חוסר איזון של שפיות וסכנה להידרדרות עמוקה של אלימות וכוחניות. גם ככה אנחנו חברה אלימה, ולא מעט בגלל המציאות שרק "החזק שורד". אך עם זאת, ואולי בשביל לנסות למנוע את זה, צריך לראות במי שהולך לקרבי את האדם לפני העטיפה של הלוחם. הכוונה בתוך זה, שצריך לזכור שכל חייל במערך הלוחם הוא גם אדם שחרא לו לעמוד לבד בשמירה מקפיאה באמצע הלילה, ודווקא בגלל זה הוא לא צריך להרגיש פועל שחור של אנשים שרוצים לחיות את החיים הנורמלים שלהם. אני לא מדבר על כך שצריך לחלק לנו מתנות או לצ'פר אותנו בהטבות, זה לא מה שיחזיר את השפיות. דווקא הדברים כמו סבלנות של נהג אוטובוס כלפי חייל שהסתבך עם התרמיל בתא מטען או להציע עזרה לחייל שלא מוצא את הדרך לרחוב מסויים מבלי לנפנף אותו בעצבנות של יום א', דווקא הדברים האלה עושים את ההבדל.
השיריונר שנהרג בחמישי האחרון, שבר סופית את המחסום ש"לי זה לא יקרה". הבחור היה בגיל שלי, סיים את התיכון במחזור שנת הלימודים שלי, והיה בן שכבה של השינשינית מהקומונה שלי. ההבדל בנינו זה שהוא סיים את ההכשרה שלו שנה לפני, בעוד שאני בחרתי לעכב אותה בשנה למען שנת שירות. ייתכן ואסיים את ההכשרה מוקדם מהצפוי בגלל המצב העדין והצורך בעוד לוחמים.
שלוש שנים זה המון זמן בשביל לעבור עוד שלב בהתבגרות, להגיע למקומות לא מוכרים ואולי בעיקר לראות עוד שלל זריחות מנקודות שעוד לא הגעתי אליהן. בסופו של יום, מה שחשוב זה לא מה עבר עלייך - אלא איזה זריחה עתידה לעלות מחר (ואל דאגה, אתה תראה אותה עם ההשקמה בחמש בבוקר  )
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
