 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | 31 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 10/2007
 שיחרור הקיטור שלאחר פריחת החלמוניות
ירדתי מהאוטובוס, לאחר נסיעה מייגת שלא נראה שתגמר לעולם. משם, מעט בשולי הכביש, המשכתי בדרך לעבר הצומת. לפתע צץ בי עירעור שאולי הוא כבר הספיק להגיע, מאז שהתקשרתי אליו והחשתי את צעדי בזריזות, וכך יחד עם התרמיל הכבד המהול בריח הנעליים (עם אותו זוג גרביים שלא הוחלפו שבועיים) התקדמתי לעבר הצומת. כשנפתח שדה הראייה מעט מימין, התאכזבתי לגלות שהוא השיג אותי, ואני סתם גרמתי לו להמתנה מיותרת. אז נכון שהוא חיכה לי בשמחה, ואחרי הכל אין כמו סבא (!), אבל עדיין לא הרגשתי בנוח להטריח אותי - למרות כל הפצרותיו שאני אתקשר אליו תמיד, כשאני צריך עזרה.
הגעתי כבר ליד החלון, והוא הסתכל על המראה שמשמאלו, ממתין כנראה לראות את האוטובוס שאולי אני עתיד לרדת מימנו. פתחתי את הדלת עם אושר ענק, והוא שקפץ לרגע מההפתעה שצצה, צחק את הצחוק המאושר שלו ונתן לי את אותם חיבוק ונשיקה על הראש שהוא תמיד נתן לי, מהיום שנולדתי.
הגענו למושב שלהם, אחד מהמקומות האהובים ביותר עלי. הוא החנה את האוטו מתחת לסככה, ואני בזינוק מהיר הוצאתי את חולצת שבת מהתרמיל, והחלפתי אליה בזריזות לפני שסבתא תראה אותי עם החולצה ("מדי שינשין" בפי הצוות אצלנו), שזכתה לכינוי "המצה" (על זה שהיא חטפה חורים בכל כיוון, בהכרת מסלול שבנחל כזיב - שם זכיתי לרגע חופשי של שיטוטים וזחילות בשבילי חזירים, בין קוצים וקיסוסיות שהפכו את הדרך לדרגה שעל סף בלתי עבירה).
בהכרת מסלול בעכו העתיקה - מקנחים על החומות
השבוע היה לנו הכרת מסלול בעכו, אחרי שזיכנו לקצת פחות מחמש שעות שינה. זה נכנס במסגרת השבוע דתות ועדות, ובכך המשיך את היום צלבנות שעשינו יחד עם החבר'ה החדשים במל"ש (מרכז לימודי שדה) במעלות. בגלל שהיום צלבנות היה יחסית יום קצר, החליטו להכניס לנו בלילה גם את הכרת המסלול של הפעילות "ליל הגשרים", ששם עושים מעיין שיחזור של מבצע בקום המדינה, שהפלמ"ח פוצץ במהלכו 11 גשרים בארץ, בשביל לפגוע בבריטים ששלטו אז - והפעילות בא לשחזר את האסון היחיד שקרה באותו לילה, לחבר'ה שבאו לפוצץ את הגשר באכזיב. אני עדיין לא יודע איך אני אעביר את הפעילות הזאת לתלמידים שאדריך, אבל מה שכן אני יודע זה שפישלתי בהכרת מסלול בעכו ...
אתה מתעורר בבוקר, אחרי ליל עפיצות בביס"ש באכזיב. לאחר מכן שולחים אותך להכיר את סמטאות עכו העתיקה, שכאתה בקושי מצליח להחזיק את העיניים פקוחות וזה דווקא באחד המסלולים היותר מסובכים ומאלה שאתה גם פחות מתקשר אליהם. אז נכון שזה לא הסיור העירוני הראשון שלנו (אין כמו צפת, אבל עבורי רק כמטייל), אבל השורה התחתונה זה שיש לי את כל הפרטים בדו"ח על עכו - חוץ מהדבר החשוב ביותר שם - סיפור דרך. (או "ציר הליכה", איך שבא לכם).
סיימתי היום כבר שלושה דוחות, ועוד שלושה נושפים בעורפי - האומנם?
אה רגע, נשאר לי עוד להכין הדרכה על כביש 6 הידוע לשמצה, ודווקא עכשיו גם הנגן MP3 שלי נעלם, וממש בניתי עליו בשביל להשמיע את השיר "ובניהם" (של אהוד בנאי) בשביל לסיים את ההדרכה.
חלמונית פורחת בהר מירון (!)
היה לנו שבוע שעבר "שבוע מתודיקה" עם החבר'ה מביס"ש גולן. היה פשוט דבר אדיר להיות איתם, תחושה של חופש מתוך הלחצים שנוצרים בתוך הקבוצה שלנו בכך שאפשר להיות פתאום עם אנשים מחוץ לצוות. חילקו אותנו לקבוצות מעוברות, וכל קבוצה הייתה צריכה להכין הדרכות ולמשב אחד את השני בתוך הקבוצה. בין לבין, היה לנו גם דיונים וסדנאות בפאנל כולל עם כולם.
כשהייתי איתם, פתאום שוב נזכרתי במה שהיה עבורי "הביש גדה" הגדול מלפני כמה חודשים, שהתבשרתי ששולחו אותי לגליל, ולא לגולן או למדבר כמו שקיוויתי. מאז, כבר הגישה שלי מאוד השתנתה, אבל פתאום שראיתי עם איזה צוות תותח הייתי יכול להיות, אותה באסה ישנה חזרה אלי. אותה תמיהה של "איך לעזאזל אני עם האנשים כאן?" שוב עלתה אצלי, כמו בתחילת הקורס האזורי שהופתעתי לגלות שרוב האנשים שהייתי בצוות שונים מימני בתכלית, ולא מהסוג שהכרתי עד כה בחברה להגנת הטבע - השוני האדיר בתפיסה בתור מה שאני רואה כ"אגואיזם מגעיל" הם ראו בתור דבר מובן מאליו ושהבעיה היא אצלי עם התפיסה העקומה שלי.
כל השבוע האחרון, מאז שהסתיים הקורס מתודיקה ונפרדנו מהחבר'ה של גולן, עבר עלי בעצבים ותחושת כעס על האנשים שאיתי - חושבים רק על עצמם, מקטרים בלי סוף, רק הם ואך ורק הם עצמם במרכז. כעסתי, רתחתי, ולא הצלחתי להבין איך לאף אחד בצוות זה כמעט לא אכפת. בשיחות עם הבנים בצוות, עלו הכעסים ואפילו הם לא הצליחו להבין אותי - למעט אחד שהוא בעצמו גם יוצא חוגי סיירות (של הקק"ל). זה ממש בעיה בתפיסה, איך ערכים שעבורי הם בסיסים ביותר, חטפו את ההתנגשות הזאת עם הסביבה.
ביום חמישי בערב, שכולם התארגנו לקראת החזרה המיוחלת הביתה בסופ"ש, מצאתי את עצמי קורא משהו שחבר שלי תלה כשבוע-שבועיים קודם לכן על הדלת בדירה שלנו. עד כה, סתם חלפתי על זה, כי ראיתי בזה "סתם עוד שטויות של איימיל", והנה פתאום קראתי, ואולי גם הבנתי משהו מעבר.
שבת שלום (או שבוע טוב, למי שקורא את זה במוצ"ש)
נתראה עוד שבועיים ~
תקראו מה שכתוב על השלט בעברית ואנגלית :)
| |
 נחשיה לאורכה של הארץ
זה התחיל בכך שמלפני כשבועיים, מצאנו פרט צעיר, של הנחש זעמן המטבעות. הוא די דומה לצפע, אבל בניגוד אליו, הזעמן לא ארסי ואפילו החזקנו אותו ביד והעברנו אותו בין האנשים בקורס. בהמשך, בעודנו יורדים בנחל מירון, לעבר המפגש עם נחל עמוד ולאתנחתא המיוחלת בבריכות שכוי, שמתי לב לרגע שממש על האבן מעלי, זוחל לו בנחת ארבע קו מובהק. ניסיתי לתפוס אותו, אבל לצערי הוא נכנס עמוק בין הצמחים והאבנים. כל ניסיונותי למצוא אותו, עלו בתוהו. (עד לפעם הבאה, כן כן .. )
סאגת הנחשים שלי נחתמה השבוע במציאת פרט צעיר נוסף של זעמן המטבעות, אבל הפעם היה זה אני שישב ללמידה אמיתית הודות הפלא - הכל התחיל מזה שישבתי בחדר, מרוח מעייפות על השולחן כשברקע הסתיים לו עוד שיר של אתניקס (וחברי לבטח ינחשו שזה היה גם 'היא לא תשוב' ). הטלפון צלצל, והשכן הצעיר שהתחיל להתעסק בזאולוגיה, קרא לי בדחיפות החוצה לראות "נחש ברחוב!". קריאת החדווה הייתה כבת-קול שבאה בעקבות יצאתי החפוזה החוצה, לעבר המזווה ולקיחת דלי, ומשם לרחוב עטוף קרירות לילית.
מצאתי אותו עומד ליד המכונית המשפחתית שלהם, כאשר פנסיה מאירים לכיווני ושאר המשפחה מתארגנת לתזוזה. בניגוד לרוב המשפחות ברחוב, יש להם יחסית יחס רגוע לכל מה שמוגדר (לצערי הרב) כ"מרעין בישין" לגבי כל זרועה מצובתת וזנב חמקמק. אולי זה בגלל שהם כבר רגילים לזה שדברים צצים להם בבית, או שפשוט הם לוקחים את זה בתור דבר מובן מאליו שמצוי כאן יותר פוטנציאל לעניין מאשר לסכנה - השורה התחתונה מצידי, זה שרק ירבו שכנים כמותם.
אורח הכבוד שכב על הכביש, צמוד לשפת המדרכה ומעליו האיר בהתרגשות השכן הנלהב. הסתכלתי עליו מקרוב, ונותר רק להכריע - צפע או זעמן? הייתי מרגיש הרבה יותר בנוח ללא כל הסיטואציה שנקלה דווקא לרחוב (הי, מה רע בשדה?). שיערתי שזה זעמן לפי הדוגמה על הגב שיותר מזכירה אותו, אבל לפני שאמשיך, כנראה שאני חייב גם הסבר למי שפחות מבין את החשיבות - שאותה אסכם כעת, שזעמן הוא לא ארסי וחביב, לעומת הצפע שלמרות היותו מרתק, לחטוף מימנו הכשה זה לא עניין של מה בכך (אלה אם אתם אקס-חברים בכת הנחש המיתולוגית של יעקב סלע). לאחר מאמץ מועט ומהיר - וכמה טוב של להם כף שלג בבית - הנחש חסר הזיהוי הוודאי עבר לדלי ומשם לקרטון גדול שקיבלתי מהם במתנה. עם הנחש ופנס מושאל, חזרתי מאושר הביתה, ועם הרבה מוטיבציה לחלק השני של הערב האומנותי - הזיהוי.
אני מת על עקרבים! יש בהם משהו מרתק שמשלב יכולות הישרדות גבוהות מאוד עם קומפקטיות שאפשר לשיים אותם בצנצנת קטנה ולחקור אותם בניחותא. גם נחשים זה חיה מרתקת, רק הבעסה טמונה בכך שאותם אני לא יכול לשיים בצנצנת ריבה, ולהסתכל עליהם בניחותא (..) זה לא שאני מקטר, רק הזמינות שלי לנחשים לא הייתה בשמיים עד כה, וכמו בכל דבר חדש, אז גם מגיע העת ללמוד.
הספר יצא ממירבצו על המדף, המצלמה תיקתקה כמה צילומים של פלא הבריאה, והצוציק שימש כעוזר ותלמיד בתהליך. השוואתי את הדוגמה על הגב, בדקתי התנהגות, אבל אל הפרטים הקטנים כמו צורת מבנה קשקשי הראש או האישונים, היה קשה מאוד בגלל המרחק שנאלצתי לשמור מפני ביס. (וגם תודות לקרטון הגדול, והאטום מכניסת/יציאת אור).
מבצע צבאי? קטן עלינו מה שהלך שם. הצוציק רץ מהבית לסככה של האופניים, מדפדף בין העמודים בהתרגשות ומשנה את זווית עלומת אור הפנס לפי בקשתי. מההורים נאלצנו באותו רגע להסתיר את הנעשה, כיוון שמאז המקרה האחרון של הצפע בסיר, למדתי כמה לקחים חשובים לגבי תוצאות הלווי של הפאניקה מצדם.
הערב נחתם בשיחרור המרגש לשדה, וקביעת העבודה הנחרצת - זעמן המטבעות נקרא לו ברבים!
זעמן המטבעות באנחתא קופסתית
הלכתי היום לבדוק אם עוד נשארו תאנים על העץ מאחורי הבית. הלכתי סביב, אחזתי בענפיים ותרתי בעיניי לכל עבר - אך אף לא תאנה אחת נשארה בשביל לרענן את הנפש. (ורק כמה צמוקות ומיובשות, נחו להם על הקרקע אחרי שעטלפי פירות לעסו אותן בתאבונם המעופף). השלמתי עם האכזבה, והתחלתי לחזור. צעד יחף שנע לו בשדה קוצים יבש, מבקש את דרכו אל הבית, אך אז העיניים רואות את שאריות הגדם מהעץ שנעקר בסערה שהתחוללה שנה שעברה.
פעם הייתה תקופה. ממש תקופה יפה, של תמימות ואושר. שנת שירות? דבר שהיה אז רחוק מימני כמרחק הירח. היה גם עץ, שתחתיו זיכיתי לחיבוקה של אהבה אמיתית.
זוג ביישן ואוהב, תחת עץ אחד - ועכשיו? שניהם חלפו מהעולם.
(ומזל"ט לבלוג, שסוגר החודש את שנתו השלישית ברשת ~ )
| |
רבעוש מהגליל
לשבת ברכבת, ויש עוד שעה וחצי של נסיעה עד לסבא וסבתא במושב. ההורים בחו"ל, חוזרים מחר, ואתה ממורמר מזה שאפילו לא הספקת להפרד מהם. חוץ מזה, הדבר היחיד שעוד נותר לך זאת שקית לחם, שמחזיקה בתוכה את הפקאנים שנשארו לך מהשבוע שחלף.
אפצ'י שמוביל אחריו שיעול, והצינון שחטפת בשבת האחרונה לא מרפה כבר כמעט שבוע. מצד שני, לכל חורף יש את השבוע מחלה שהוא הבסיס להתרגלות הגוף - ואולי היתרון זה שלפחות את אותו ליל קבלת מחלה, העברת בדירה ולא בחרת לישון בחורש אחרי התקרית עם החזירי בר.
חזרתי אתמול לרבעוש - ארבע ימי מנוחה בבית ההורים, וביום ראשון חוזרים שוב למירוץ של הקורס. אתמול לפני שסיימנו, הספקנו עוד לעבור על הכרת אתר מורשת קרב (שיירת יחיעם) במסגרת קפוס גליל מערבי (ולפי דעתי, סיימנו מהר מדי את הגליל העליון). לאחר הכרת הסיפור שהיה שם, נפתח הדיון סביב שאלה לגבי ההדרכה של מורשת קרב, ומה תפקידנו כמדריכים. כל אחד ואחת מאיתנו, הרי מגיע מתפיסת עולם אחרת - חלק הולכים יחד עם קו המחשבה של המערכת, אחרים מזגזגים לפה ולשם, ויש גם כאלו שלא מוכנים להקשיב לתפיסה הזאת, ורק יסבירו לכם שפליטי מלחמת העצמאות "גורשו" ולא "ברחו".
באמת ועם יד על הלב, באמת שאין לי מושג במה אני בחרתי - במצב הנוכחי, כשאין שחור-לבן, האופציה האוטופית של דברים כמו "מדינת כלל אזרחיה", נראת לי כרגעבעייתית מדי במלוא מובנה, למרות הדבר הנכון והכ"כ צודק שבה. לאחר מכן, גם באה השאלה - בתור מדריך, אז למה אני בוחר לחנך? הרי לא מדובר כאן בלהדריך על התפתחות החורש הים תיכוני, ששם לא משנה מה תחשוב, כי דעתך הפוליטית לא תשפיעה על שלבי התפתחות האלון המצוי או השפעת הרעייה של עדרי העיזים על שיחי אלת המסטיק. עם זאת, כאשר תבחר להציג את הכפר הערבי שתקף את שיירת הפלמ"ח בתור "האוייב הרשע" או את אנשי האצ"ל בתור טרוריסטים שמקבילים לחמאס - אתה תעצב דעה פוליטית אצל ילדים, שבסך הכל אני לא חושב שיש לאיזהשהוא מדריך את הזכות לזה. כמו שלכל ילד, יש זכויות כמו שיוויון, כבוד, חיים (...) כך גם, צריכה להיות לו את הזכות לעצב את דעתו הפוליטית בתהליך אישי ופנימי משלו, וזה רק בעזרת קבלת "העובדות היבשות" של מה שקרה, בלי אלמנטיים ואפקטים שהמדריך מכניס לסיפור, בשביל לקבל נטייה לצד מסויים.
אי אפשר לעולם להיות אובייקטיבי במאה אחוז, ותמיד בתור בני-אדם תיהיה לנו זיקה לצד מסויים, אך צריך לחשוב על זה הייטב, וכנראה שגם להחזיק אותה בפנים מול החניכים.
הצבון נחום שמצאנו ליד החדר בביס"ש
את השבת האחרונה סגרנו בביס"ש הר מירון. מאז היום הראשון שהתחיל קמפוס גליל עליון, כולנו ממורמרים שהמרכז הדרכה שלנו באלון תבור ולא שם - מקום שלם בתוך חורש טבעי. (ג'ונגל לא נורמלי מה שהולך שם). בערב שישי, אני וחבר מהקומונה רצינו לעשות ערב תצפיות על בע"ח. יצאנו לקראת 10 בלילה על שביל שהולך רחוק מחדרי האכסניה, ובסופו ירדנו על שביל חזירים, לתוך החרוש. עקב לצד בוהן, הלכנו בהליכה חרשית ככל שיכלנו במורד השביל, ובאחת הפניות נכנסנו בין העצים וישבנו בדממה. דקה אחת חולפת. עוברות כבר חמש דקות, והראש שאוהב את הבדד בליל מדבר פתוח, מתחיל להגרר בעקבות הזיות שהוא יוצר - "אתה שומע את קול התזוזה משמאל?" אני שואל את עצמי, ואילו את חברי, לא שאלתי דבר.
זה מוזר להיות עמוק בתוך החורש, פשוט תחושה של ג'ונגל. הענפים המרובים, והגבעולים של הצמחייה המטפסת סוגרים עלייך מכל כיוון. כל תנועה הכי קטנה, נשמעת כמו רעמה על העלים היבשים שנגרסים תחת הנעליים. השמיים? אותם אתה רק יכול לצייר מהזכרונות.
זאת הייתה חוויה מסוג כל כך אחר. אתה נמצא חצי מטר מחבר שלך, אבל מרגיש הכי נטוש שם. לא דיברנו ולא הוצאנו הגה לרגע, כך שגם הביחד הזה, גורם להרגיש הכי לחוד.
יש בחוויה הזאת משהו מאוד מפתח. בסוף לא מצאנו את חזירי הבר שכ"כ קיווינו למצוא (הם באים לקראת 2-3 בלילה, מהניסיון שראיתי אותם לאחרונה - לפחות לקח לפעם הבאה). החורש שם רוחש פעילות בלילה - יכול להסתובב מטר לידך שועל, בלי שתראה אותו.
למחרת (שבת) בבוקר, תיכננו ללכת למעיין שנמצא כ-6 קמ' מהביס"ש ולהעביר שם את השבת. אני הצעתי את זה בהתחלה ואז שאר הקומונה (לפחות הבנים) קפצו על הרעיון, אבל הבעיה התחילה מזה שהרכזת קורס החליטה שעושים טיול צוות בשבת, והבנות התלהבו הרבה פחות מהתיכנון שלנו (נו, המורות-חיילות של ימנו...). היו עצבים ומירמורים, ובסוף הגענו לפשרה של טיול לייט ודל הליכה. הבאתי כמה הדרכות הישנות שלי, עוד מבט במפה ויצאנו לדרך. ירדנו בנחל נריה מדרום לביס"ש, והתחושה הייתה שעוד רגע כיפה אדומה חוצה את השביל בריצה - פשוט יער מהאגדות, שגורם לך לתהות על מצב החורש בישראל, ואם זה לא מונפץ :)
בסוף ירדנו כקילומטר וחצי בנחל, וחזרנו. ממש לא מה שתיכננו, אבל בהחלט הייתה שבת בכיף ובסבבה. לגבי אכזבה? אולי. קצת.
פריחת סיתוונית חירם בנחל נריה
עוד יומיים בבית.
עוד כחודש מתחיל להדריך.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
