זהו, יצאנו בלילה מהבסיס ואני רק מנסה בכוח להשאיר את העיניים פקוחות. אסור להרדם, רק לחזיק רבע שבע וזהו - ולמרות הכל, לבנאדם שלא ישן שבוע יש כישורי הירדמות מדהימים ואני נופל וקם אל חיק השינה שוב ושוב, אבל רק עוד קצת להשאר ער. לפחות עד שנגיע לצומת ציחור ולא אתעורר לפתע במצפה רמון.

הנהג לקח את הפניה שמאלה בצומת והתחיל להאט לכיוון התחנה, ולפתע הוקל. זהו, לא צריך יותר לחשוש שנפספס את היעד ואוטוטו גם תוכל השינה העמוקה לסחוף אותי כמו סירה קטנה בלב ים. ירדתי מהאוטובוס, ויצאתי מהילת האור של שורת פנסים קטנה אל עבר החולות, מרחק של כמה דקות הליכה. בהליכה מנומנת הרגשתי שהתחלתי לעלות על תלולית קטנה וזהו, מצאתי את המקום. המז"ש (מזרן שטח, נו הזה מהפלציב) נשלף החוצה וקרסתי עליו יחד עם המדים והנעליים, ישן בשקט בזמן שהנשק מופקד במכולת נשקייה. 

אם אין תכנון לראות זריחה, אין צורך לשיים שעון מוקדם. רק לישון עם הפנים מזרחה והשמש כבר תעיר אותך לבד... 

קמתי עם סחרחורת קלה. לא לגמרי מאופס איזה יום היום, אבל די מאופס מה אני מחפש פה. ארזתי את הדברים, החלפתי למכנס קצר וסנדליים ורק החולצת ב' והכובע נשארו כתזכורת מהצבא. עוד כמה לגימות מים, המפה נפתחת ויצאנו לדרך. 

הלכתי קצת כמו שיכור, מתנדנד בין גבעות קירטון רכות ומנסה לא ליפול שוב לשינה העמוקה מול אותם הרים שנצבעו באדום ולבן, ובאמת שהייתי מבסוט כל כך שהגעתי לשם עד שאפילו העייפות התחילה להתקפל הצידה, ורק תקפה אותי שוב בזמן שהתיישבתי לרגע לנוח. מרחוק יצאו שתי דמויות בריצה משפך של ואדי, חשבתי לרגע שאלו שני ילדים קטנים שיצאו להשתולל וזה היה די תמוה כל העניין. הלכתי לכיוונם, עולה על גבעה סמוכה כשמולי חלפו שני זאבים יפים. ספק מחזרים, ספק משחקים - ואתה? עומד מולם, קצת נבוך ויותר מבסוט, מברך אותם בשריקה ארוכה. לפתע הם עצרו, בחנו אותי מרחוק ונעלמו להם. 

הלכתי לאורכו של קיר סלע ארוך וצר המוכר בשם תלם ציחור שחילק את הואדי שלי באמצע. מדי פעם היה נשבר ומאחד את שני חלקי הערוץ ומדי פעם היה מתרומם שוב מהקרקע המשובצת עצי שיטה רחבים וחוזר לחלק את הערוץ בגסות. תוך כדי ההליכה דרומה, סומן במפה אזור בשם בקעת צחיחה ולא היה ספקות לגבי זה שצריך לעבור שם. מהצד של השפך שלה  לא ראו הרבה, כי האזור חורץ בואדיות שהתפתלו וסגרו את הצפייה לתוכה. התחלתי לעלות על קו הרכס שמקיף אותה, ואותה בקעה קטנה וצהבהבה התחילה להיחשף מולי במלוא הדרה. היה משהו יפה בגודלה הקטן  וצבעה השונה לעומת שאר נחלי הענק שהתחתרו מסביבה. משהו יפה ומרגיע, שפשוט דורש ממך לשבת בראש המצוק שמעליה, להוציא מים ופשוט להנות מימנה בשקט. 

באחד מהואדיות שיצאו מהמצוקים שמאחוריה, היה משהו שנראה כמו סבירות גבוהה להימצאותו של גב (שקע באדמה שאוגר מי שטפונות). השארתי את התרמיל למעלה, ולקחתי איתי רק את המצלמה. ככל שירדתי למטה, ההתרגשות בעיקר עלתה למעלה. יש משהו שתמיד מרגש אותי בלהגיע לגב שעומד בודד בשטח, אפילו שכנראה הוא יהיה ריק - אבל לבסוף שהגעתי, אותו גב שתליתי בו תקוות היה רק למפל קטן ויבש שהתנקז לחדר עגול בסלע ומשם המשיך לזרום למטה. קצת מאוכזב חזרתי לתרמיל שהשארתי למטה והמשכתי דרומה, אל שפך של אחד מהואדיות היורדים מהר צניפים ושסומן כנקודת הלינה שלי. 

לקראת הצהריים כבר הייתי גמור, והתיישבתי בצל עץ שיטה גדול לאכול קצת קרקרים עם שוקולד שלקחתי מהפלוגה (אלו שמגיעים בחבילות פח הגדולות תחת השם בסקוויט צבאי וביס אחד מיבש לך את הפה לעשור, אבל אפשר לכרסם אותם שעות). נשכבתי על האדמה ומצאתי את עצמי מתעורר באיזהשהוא שלב שהשמש מנמיכה ושעות אחה"צ מתחילות להתגרד לאיתן. ארזתי את הדברים, מפשפש אחרי נמלים סוררות שיתכן וחדרו לתרמיל בעקבות השוקולד ולאחר שלא נמצאו המשכתי הלאה, לכמה שעות אחרונות של אור שנותרו מהיום. 

חלפתי על פני רוג'ום קדום שניצב בראש רכס גבעות תלולות וירדתי אל אותו שפך מיוחל של ואדי שתיכננתי לישון בו. אספתי זרדים ובפינה שיחסית הייתה סתומה לרוח גם נחפרה תעלה קטנה לצורך הדלקת המדורה. בדקות האחרונות של האור הדלקתי את האש והקומקום הקטן התחיל לעבוד בהרתחה איטית של קפה, כי אם אין לך לאן לרוץ אז אין כמו קפה שמבושל לאיטו

מנומנם הנחתי ליזהר אשדות ולשלמה ארצי לרחף בשריקות ארוכות ובמשפטים מפוהקים מעל האש הקטנה, עד שהמדורה דעכה כמעט לגמרי והזרדים שאספתי נגמרו גם, וסגרתי את הערב בהזדחלות לתוך השק שינה.  

קמתי למחרת כמו חדש, ובאמת שכבר תקופה ארוכה לא ישנתי טוב כמו באותו לילה. שאריות האפר נקברו בתעלה הקטנה ומעליהם השארתי אבן קטנה שיבוא יום ובטח גם תשטף לה באיזה שיטפון תועה, כמו שאבנים נוטות לעשות במהלך המיליארדי שנים שהן מסתכלות על כולנו. הדברים נארזו על הגב והדרך המשיכה הלאה בשלוחות המטפסות אל הר צניפים. זאת הייתה הליכה ארוכה מכפי שחשבתי, ובדרך היו גם שאריות של חבילות עץ שלא שלא אתפלא אם נשארו  מאיזה מבצע של צה"ל בלחימה נגד המצרים בנגב... אבל לבסוף, הגעתי. פסגה רחבה, שכולה מוקפת בשוחות עם מרבצי אבנים שכפי הנראה נועדו להיות חרכי ירי.  נשארתי לאכול שם ארוחת בוקר, עד שהתחיל להיות חם וזה סימן לצאת לדרך. ירדתי מההר מזרחה, חובר לפרקים לדרך מסומנת שחצתה את המישור העצום של נחל ציחור ובקעת צניפים עד שראיתי את ההתחלה של השבירה בקרקע, תחילתו העליון של המפל שנשבר לגב צניפים. לפני שהגעתי לשם, מאוד התלבטתי יום קודם אם לחתור להליכה רגועה ורוויה בקפה ועוגה לאורך המישור הגדול של נחל צניפים או לעשות עיקוף לא קטן בכלל ולתפור על הדרך את גב צניפים שכבר חודשים ארוכים אני רק שומע עליו ועוד לא יצא לי מעולם להגיע לשם... אך הדרך הובילה לשם, ואני מבצבץ עם קצה החוטם מעל גב יבש וחבוי בתוך קניון גיר צר. תארתי לעצמי שיהיה יבש, אבל קיוויתי. ממש קיוויתי. שאולי. אמצא שם כמה טיפות לרווית הדרך. 

אכלתי קצת, נימנמתי גם. נותרה עוד דרך ארוכה עד לבסיס ויצאתי הלאה. חולף על פני עוד קטע מתלם צניפים ויוצא אל המישור הרחב המשתרע אל שטחי האימון שטנקים לא שבעו מלאכול אותם, וזה לא שהדרך הייתה עתירה בעופות ולטאות מעניינות או צורות סלע מרתקות... היא פשוט הוליכה, בלי שום שביל מוגדר. מזגזג בין גבעה לשביל עיזים עתיק ומשם לעוד אפיקו של ואדי שנחרת בקרקע. כל כך פשוט ללכת שאין לך שום שביל ורק כמה ציפורים קטנות צופות בך הולך כשיכור בשאריות האור האחרונות של היום. וכל כך לא אכפת לך מכלום. פשוט לא אכפת, ורק החופש הנצחי מרחף מעליך. משכר אותך לפני שתתעורר, ותיפול שוב לעולם שהשארת מאחור.

מדורה קטנה בתוך תעלה, בדיוק מספיק בשביל להרתיח מים ומבלי להשתמש ביותר זרדים מהצורך