עליתי עם הכביש המתפתל, ונחה עלי תחושה רעה. לא יודע להסביר בדיוק, אבל מאז האימון חורף בשנה שעברה יש לי תחושה רעה כאשר אני עולה לרמת הגולן. זה לא עניין של חוויה שלילית, כי בסך הכל מאוד אהבתי את הגולן קודם לכן, אבל יש משהו שמרתיע אותי באוויר שם. יותר מדי צבא על מעט מדי שטח, יותר מדי חרא שאכלנו שם על פני ציר זמן קצר מדי. 

יצאנו לרגילת פתע כזאת. לא בדיוק ידעתי אם יוצאים או לא, ובכלל לכמה זמן אנחנו מיועדים לצאת. משהו בחצי הפתעה כזאת, ובטח שלא נסרב לה. הנאחס בכל הסיפור הזה שיש תיכנונים, אבל לא הספקתי בכלל לתאם או לחשוב על מה אני רוצה לעשות. העיקר בשבת כבר הכנתי תרמיל ופשוט החלטתי להתגלגל עם הזמן. 

שיחה מקרית עם חבר קומונה גילתה שגם הוא יוצא במקביל אלי לרגילה, והצטרפתי אליו ליומיים של דקירת מעיינות בגולן כשאת הלילה פתחנו בנפילה על חומוס בקריית שמונה שהפיל אותי זמן לא רב מאוחר יותר אל השק"ש בסלון של מדריכה מימים עברו בעיירה המנומנמת.

את הלילה שלאחריו בצפון, רגע לפני שחזרתי למרכז ולעבודות אצל סבא במושב, עליתי על שביל ישראל שעולה מהכנרת אל הרכס הרים שמדרום לה. איפה שהוא באמצע הדרך חתכתי הלאה מימנו ומצאתי באור אחרון עץ חרוב לנמנמם תחתיו בלילה. לא יודע למה, אבל לישון בקרבת עץ מרגיש לי יותר טוב. עדיפות לאלון תבור, אבל חרוב גם סביר. בעיקר כי חולמים תחתיו חלומות פחות טובים. (ככה זה עם עץ של שדים ומלחמות.)

הדלקתי מדורה, הרתחתי מים ובמשך מעל לשעתיים כל עולמי היה לדאוג ללהבה הקטנה. ממש כמו ילדה, דאגתי להזין אותה בזרדים דקים מהסוג שלא ישאירו אחריהם שאריות של עצים-שרופים-למחצה. גם הקומקום בישל קפה ארוך ומר... מהסוג שאין לך לאן למהר ולקפה יש את הזמן להתבשל בשקט שלו. אפילו לפתע פרפר מגודל הגיח, עשה פרסה מעל למדורונת  וגילה עצמו כבכלל עטלף קטן שהגיח לביקור בעקבות חרקים מזדמנים. כמה זמן היה לי שם! פשוט לשקוע עם עיניים עייפות לתוך הגחלים הלוחשים ולקולות הלילה שהתעוררו בזמן שאני רק המשכתי ליפול לעבר השינה מתוקה. ואין לאן למהר. כאן, בכלל אסור למהר. לא קיים בשביל מה, וככה טוב לך. 

האמת, רציתי בכלל להגיע לנביעה שקיוויתי למצוא כבר זמן רב קודם לכן. סתם התחלתי להתעפץ באמצע הדרך כשהלילה ירד והקרקרים עם העוגה  והקפה קרצו לי יותר מדי מהתרמיל. אפילו גיליתי מתכון מנצח לעצלנים (!), שילוב של קרקרים עם רסק עגבניות. באמת שלהיט.

קמתי לבוקר מנומנם בבקעת יבניאל, ואני מנומנם לא פחות מהבוקר - וחוץ מעדר צבאים שהתרוצץ סמוך אלי, אף לא תולעת אחת טרחה לפקוח את העיניים בשעה שבה כבר התחלתי לנוע לעבר התחנת אוטובוס במושבה הסמוכה. 

כמעט חודש עבר מאז, וכל פעם שאני מסתכל עליו מציפה אותי תחושת סיפוק. סיפוק עצום.

כאשר אני יושב מאחורי המגורים ושותה קפה, במעבר בין המשטחי טנקים ובכל מקום אחר בבסיס שאפשר לצפות על הנוף שממערב ולראות אותו ניצב חסון באופק, גבוה מעל כולם כמו שרק הר צניפים יכול להיות. התחושה שהייתי עליו, אחרי אותה הליכה ארוכה והזמן הרב שעבר מאז ימי האימון המתקדם שהתאמנו מולו, היא פשוט תחושה שניצחתי את המערכת. ניצחון מוחלט על האפרוריות שמכה בך שורש יום אחרי יום, הדיכוי של החופש בתוך המדים והמשמעת המערכתית - והנה שם למעלה, כאשר אתה צופה על הבסיס שמחזיק אותך בתוכו, אפשר לקחת נשימה עמוקה ולהביט על החופש שיום יבוא וגם הוא יסחף אותך בסערה אל מרחבים חדשים. 

הגעתי לנקודת רוויה בצבא. מקום שזה כבר לא תסכול מהעבודה השחורה או עייפות מחוסר שינה, אלא פשוט רוויה. עוד שנה לשחרור, ואתה כבר מרגיש על עצמך שראית משהו. נכון שיש עוד הרבה דברים לראות שלא יצא, אבל כן ראית איזה פרק גדול שמכיל הרבה פריטים קטנים. הדבר העיקרי שכרגע מחזיק אותי זאת המפה של דרום הערבה שתמיד נמצאת איתי בבסיס, ונשלפת מדי פעם החוצה. לתכנן לאיפה אלך לטייל בשבת הבאה שהפלוגה תצא