 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 12/2007
 ריאות שחורות, אוזניים חרשות וסיפוק אדיר בלב
מעולם לא נאלצתי לנשום כ"כ הרבה עשן ולשמוע בלופים מזרחית כבדה בפול וליום, כמו בטיול השנתי שהדרכתי אתמול - תיכון שנחשב לאחד הקשים ביותר בבאר שבע. הקבוצה עצמה, הייתה תערובת מוזרה של חבר'ה בדואים שלומדים ב- יא', חבורת פרחות שסיימו תיכון (חלקן לפחות) שנה שעברה ועכשיו יש להן קד"צ באותו תיכון ועוד כמה נערים ערסים יהודים טובים - את כל הבליל המטורף הזה, אני ועוד מדריך אחד היינו צריכים להדריך במשך יומיים.
כאשר עברתי בתחילת השבוע על השיבוץ מדריכים, עיניי השחירו כשראיתי את מי קיבלתי להדריך. גם בירור מודיעיני מעמיק העלה את המצב הקשה לפני השטח למצב עובדה מוצקה, וכל זה עוד מתגמד מול המסלול שתיכננו לעשות עם החבר'ה האלה - ביום הראשון התוכנית הייתה לעשות איתם סיור במושבה זיכרון יעקב, להמשיך לסיור בגני הנדיב ולקנח בביקור במוזיאון המרציפן. למחרת, התיכנון היה להמשיך לסיור בחצר כנרת ובית קברות כנרת ולסיים בחמת גדר - ואחרי שראיתי את זה, נותר לי רק להדפוק ת'ראש בקיר על הטימטום של המשווקי טיולים ומנהלי הבתי ספר. הרי רעבק (!!) מה נסגר אתכם? ירדתם לגמרי מהפסים, שאתם רוצים לקחת כיתה של נערים בדואים לשמוע על ציונות בעליה הראשונה ושירי רחל המשוררת? אני האחרון שיש לו בעיה עם בדואים, אבל גם צריך הגיון בסיסי ביותר בשביל לקבל את התוצאה שיש דברים שהם פשוט לא לעניין. עם זאת, עד כמה שזה נשמע כמו תחילתו של סיוט על סף גהנום, כזאת חוויה אני בחיים לא אשכח ..
תחילה יאמר לזכותו של מנהל טיול (המדריך השני), שהוא פשוט נטו תותח, והלוואי כל המנהלי הטיול יהיו כמותו. אולי זה בגלל שהוא בעצמו היה בחוגי הסיירות (ואפילו שינשין בחוגים!) בעברו, אבל כך או כך, הטיול קירטע בהתחלה והסתיים בהחלט בהצלחה. את הלילה שלפני הטיול, החלטתי להתארח אצלו בדירה בבאר שבע, שהוא גר שם יחד עם חברתו. והעדפתי לחטוף את ההלם הראשוני ישר בתיכון ולא על האוטובוס כשהם יאספו אותי באיזה צומת בדרך - ואינשללה, זאת הייתה אחת ההחלטות היותר חכמות שעשיתי בחיים.
כשהגעתי לתיכון, נכנסתי לראשונה לתוך ענן של עשן סיגריות, שעתיד יהיה לעטוף אותי במשך היומיים הקרובים. חבורת בנות קד"צ מפחידות, ישבו על המדרגות בכניסה לעישנו, ואילו שנינו נכנסו בזריזות פנימה, לעבר חדר מורים שהיה מעיין בועת אוויר לנשימה. לאחר עיכוב של שעה, עלינו על האוטובוס (בשעה טובה .. ) ויצאנו לדרכנו, ולמרות שנבחר לנסוע על כביש 6, החלטתי שלא להביע את דעתי הממורמרת מהעניין.
התחנה הראשונה שלנו לאותו יום, נבחרה לגני הנדיב. אולי בגלל שכבר הייתי שם כמה פעמים בחיים שלי (וגם כבר יצא לי להדריך שם), אני די נוטה כבר לא לחבב את המקום, ובמיוחד בגלל האיסור המחורבן הזה שאסור ללכת על הדשא. קיבלתי את הבנות (ועוד כמה נספחי בנים), והוא לקח את הכיתה של הבדואים - ודווקא הוא, היה זה שיותר סיפר לקבוצה ואני רק בחרתי לעשות פתיחה קצרצרה ופשוט להתחיל ללכת ולנסות לקרוא את הקבוצה. עוד במהלך הנסיעה, החלטנו שנלך לאנדרטת הלוחם הבדואי, שזה אתר הנצחה לחללים בדואים שנפלו במהלך שירותם בצה"ל, ולשמחתי המנהלת שם הסכימה לפנות זמן ולקבל אותנו. בדיעבד, אני יודע שזאת הייתה החלטה ממש מעולה, אבל היו כמה רגעים שאי-אפשר לתאר את תחושת האי-נעימות שנוצרה, כי הבנות והבדואים התגלו כלא בדיוק ה"חברים" הכי טובים בעולם .. הגאונות האלה, איכשהוא הבינו זה אתר הנצחה לבדואים שנלחמו נגד ישראל והתחילו לקלל את הבדואים וקראו להם שיחזרו לחיזבאללה. מול זה, הם נדלקו וכמעט התפתח טבח עד שנרגעו הרוחות. באופן די הגיוני, המקום הזה מאוד טעון בתחושות למי שמגיע לשם, אבל דווקא מזה התפתח אחד הרגעים שיותר הפתיעו לטובה. בסוף הסיור, שניים מהבנים (היהודים) נשארו מאחורה בשביל לכתוב בספר אורחים. חזרתי בשביל לזרז אותם, אבל המנהל תיכון שלהם עצר אותי, וסיפר לי בצד שאחד מהם בקושי יודע קרוא וכתוב, ולמרות זאת הוא גייס את מייטב כוחו ויחד עם כל השגיאות כתיב והבעיות שלו, הוא כתב הקדשת תודה.
נותר עוד אתר אחרון לפני שמגיעים לאכסניה בביס"ש של אלון-תבור (כן, בבית!) וזה מוזיאון המרציפן שבכפר תבור. עד כמה שזה נשמע הזוי לתת לחבורת תיכוניסטים האלה אשכרה לפסל במרציפן, כשבקושי מצליחים להחזיק משהו מעבר לסיגריה ומכשיר סלולרי - זה לא כ"כ תלוש מהמציאות. מכאן, התחדד לי כלל חשוב ביותר כמדריך - ככל שרמת הערכיות נמוכה יותר, כך רמת הריכוז של התלמידים גבוהה יותר - וזאת אקסיומה (שלצערי) אי אפשר לשבור. חשוב לא פחות,זה שהיה צחוקים ולא את אותו טבח איום שחזינו 
למחרת, באופן די לא מפתיע, עלינו על האוטובוס וגילנו ששני בנים חסרים לנו. לא חולפות חמש דקות, וכבר שתי מורות גוררות אותם מסטולים על כל הראש, לאחר שהן תלשו אותם רגע קודם מהמיטה. באמת שהייתי מסתפק בזה, אבל הדבר המפליא היה לראות את קולקצית הנעליים שהבנות הגיעו למסלול שעמדנו לעשות בנחל יצפור שבגלבוע - וזה לא משנה כמה טירטרנו להן להגיע רק בנעלי ספורט סגורות, אבל למרות זאת אני גם לא יכול להגיד שהייתי יותר מדי מופתע מזה.
המסלול aכולו כ-קמ' וחצי בירידה בוואדי (וילדים בכיתה ג' עושים בלי למצמץ בכלל), היה עבורם ממש על סף מסע כומתה. הם החליקו בבוץ וקיללו אותי, ירדו מדרגות סלע וקיללו אותי ונאלצו לריב איתי על הזבל שהם זרקו בשטח ו.. קיללו אותי. כל זה היה עד שהגענו למפל עם היתדות. לפי סיפורים ממדריכים שהיו פה לפני שחצבו את היתדות, הייתה פה מגלשת סלע ממש מגניבה ועכשיו אי אפשר לגלוש בגלל החציבה - גם כן עלק "אטרקציה אתגרית" היתדות האלה, אבל העיקר שהמטיילים נהנים, או לפחות רובם. במקרה שלי, הכולה 2-3 יתדות האלה שבקורס עברנו בקפיצה ובלי להרגיש כמעט, הפכו לנקודת המשבר והצמיחה של הכיתה. הילד שעד כה היה מקלקל אותי להנאתו, הפך להיות כאן יד ימני עד סוף הטיול וכל הכיתה עברה שינוי מדהים בתור קבוצה. אבל כאן גם כמעט התרחש האסון של הטיול - אחת הבנות לא הרגישה טוב במסלול, והיא עוד קודם נראת לי מחשידה. היא הייתה מאוד שקטה ומבודדת, בקושי דיברה וכל הזמן הייתה חצי מעופפת ועישנה בלופים (ונותר רק לשאול מה לעזאזל היא עישנה .. ). עוד בחלק העליון של הנחל, די בהתחלה, היא כל איזה צעד שלישי מעדה ופעם אחת גם קצת דפקה את הרגל, עד שלבסוף לא הסכמתי להמשיך עד שהחובש יבדוק אותה - ולמרות שזה הכי לא פייר שאני מסכם את זה בינתיים רק בשורה, אבל היה לי את החובש-מאבטח הכי אדיר בעולם שבלעדיו כל הטיול היה הרבה פחות טוב - הוא עזר לה ללכת בסוף, ואני המשכתי עם הקבוצה מקדימה. באותו מפלונצ'יק, הושבתי את כל הקבוצה קצת מקדימה, ועמדתי ליד היתדות בשביל לראות שהוא מסתדר בלעזור לה. הייתה לי תחושה לא טובה לגבי זה, שהתבררה כצודקת בהחלט כשבמהלך הירידה, היא לפתע החליקה וברגע האחרון אני זינקתי ותפסתי אותה מאחור והוא מלמעלה תפס אותה ביד - עוד רגע אחד נוסף, וכל הפרצוף שלה היה נפתח על הסלע.
איזה מזל .. אפשר עכשיו לחזור לנשום
לאחר מסע בנחל, הם פתאום התחילו לדבר על ההתרגשות בלרדת את המפל (ולא רק עד כמה חרא להם במסלול), הגענו לאוטובוס והעלנו את החבר'ה למעלה, בשביל להמשיך לחמת גדר. לפתע, אחת הבנות מחפשת משהו, וכשניגשתי לשאול אותה מה קרה, היא השיבה שהיא מחפשת "פח לזרוק את הסיגריה" - כן אנשים, היא אשכרה חיפשה פח אשפה לזרוק את הזבל שלה (!!) ולא סתם לזרוק אותו בשדה כמו שהיא רצתה כשרק התחלנו את המסלול.
לא יודע איך מישהו אחר יראה את זה, אבל באמת שהשתדלתי כל המסלול לגרום להם לקחת את הזבל איתם ולא לזרוק בנחל, וזאת פשוט תחושה אדירה - כי כן, באמת הצלחתי להשפיע על משהו - אני אשכרה הצלחתי (!!)
משם המשכנו לעבר סיום הטיול, ומהיחס של תלמיד-מדריך הם עברו סוויטץ' בראש, ולפתע הם הבינו שהם יכולים לראות בי גם חבר שלהם. כך העברתי את השהות בחמת-גדר, כשאני נע בין לתפוס תנומה על הדשא, לשבת במים עם המדריך השני ולהסתובב עם החבר'ה שהדרכתי ביומיום האחרונים ולשמוע על החוויות שלהם (ובעיקר לנסות להתחמק מהניסיונות לשדך לי מישהי), ולראות שמעבר לכל הקללות שהם שלחו בי, הם גם מאוד נהנו.
לפני שירדתי בצומת מגידו, לקחתי את המיקרופון ביד קצת רועדת והסתכלתי על שלל הפרצופים שהכרתי לראשונה רק יום קודם. איחלתי להם בהצלחה ואמרתי שמאוד נהנתי איתם (ואפילו נתתי את הרצפקק שלי, לאחת הבנות שממש התלהבה מזה). אז נכון שהם שלא גרמתי להם לדקלם את המבנה הגיאולוגי של הגלבוע והם אפילו בקושי יודעים איפה הם טיילו, אבל זה בכלל לא חשוב, כי מה שחשוב לי זה שהצלחתי להעביר להם חוויה - אותו תיכון שכבר לא הוציא אף טיול בשבע שנים האחרונות, נפרד מימני במחיאות כפיים וקריאות תודה, וזה היה שווה כל דקת תיסכול איתם.
לעסוק בחינוך זה דבר מדהים, ונותר לי רק לחתום את הטיול הזה בתור אחד הדברים שהכי גרמו לי סיפוק כנה ואמיתי במהלך חיי. עם זאת, אסור ברגעים הקשים לאבד תקווה - ובמיוחד כשאני משובץ לשלושה ימי הדרכה, ועל הטופס הזמנת טיול כתוב באותיות קידוש שחורות - נוער במצוקה.
גם אני מפגין כישרון במוזיאון המרציפן 
| |
 קל מדי להרשים את המבוגרים של ימנו
התפיסה היום אצל המבוגרים זה כמה נורא "הנוער של ימנו" - רק סיגריות, אלכוהול וסקס יש לצעירים כמונו בראש. אומרים עלינו שאנחנו "דור עצלן ונצלן" ושלא אכפת לו מכלום, חוץ מהתחת של עצמו. לצערי הרב, אם הייתי מגיע מארץ אחרת לאמצע תל אביב וקופץ להסתובב בעזריאלי, אולי הייתי מסכים עם הטענה הזאת. אבל זאת בעיה שמרוב כיסוי, לא רואים את הדברים שמעבר. אז נכון שאלכוהול זורם בדור שלנו כמו מים, אבל מצד שני, כמה מהחבר'ה היותר טובים שאני מכיר גם הם חובבי אלכוהול לא קטנים. אני לא שופט אותם אם זה טוב או רע, כי מה שמשנה לי, זה מה הם עושים מעבר לכמה שעות בשבוע שהם נהנים מבירה וקצת וודקה.
הדבר הזה מוביל לתופעה שכבר חולפת אצלי בחוסר חשיבות - המבוגרים המתרשמים. אני עדיין לא מצליח להבין למה מבוגרים מתפלאים כל פעם מחדש, שפתאום מגיע נער להדריך אותם והוא מדבר על עקרבים, פריחת סתיו וגם קצת גיאולוגיה. אחר כך, הם באים עם עיניים פעורות ושואלים אותי בפליאה - "תגיד, מאיפה כל הידע הזה?", ואני כבר מתורגל להשיב להם בצורה הכי פשוטה - "בדיוק מאותם ספרים שאתם יכולים לקרוא".
בסך הכל, למה זה באמת משנה אם תחום העניין שלי זה זאולוגיה ואקולוגיה? מישהו אחר ספץ במשחקי תפקידים ופנטזיה, ומישהי אחרת כל חייה מתעסקת בצילום. יש משהו שהופך לדי מעיק מזה שמבוגרים מתרשמים ממך, כי זה סתם תשומת לב שאחר-כך גורמת לך להרגיש כזה קטן נוכח הדברים הרבים שאתה רוצה ללמוד, ואחרים מצפים שתדע (ובאמת שאין לי בעיה להגיד למודרכים שלי, מבוגרים וילדים, "וויליק, אני לא יודע")
אז להמשך שכבר פתחתי, אתמול היה לנו את מפגש מדריכי יער פארק שוהם. אז יער אין שם באמת (חורשה של קק"ל? יותר מדי נטוע ומנותק מהנוף המקורי), ופארק עם שולחנות פיקניק דווקא יש, והתקווה שבעתיד גם לא הוסיף את המילה "בשפע". לשמחתי הרבה, הרבה יחסית מהצמחייה המקורית עוד נשמרה שם, אבל אם בעבר היית מסתובב ורואה ארנבות ושועלים, אז היום עם כמות המבקרים והרעש שהם עושים, רואים צפרדעים (ודווקא מהסוג של האשפה, ולא המקרקר).
זה לא שאני מזלזל במבקרים שם, כי אני בעצמי הדרכתי בשנים האחרונות שם (ומקווה עוד להמשיך להדריך) מתוך מטרה שאנשים ימשיכו להגיע לשם. הבעיה שלי, זה שהמטיילים שם לא אחראים, ובמבט מפוקח ולא סתם מאשים, אז נותר רק להבין שזה נובע מחוסר זיקה והבנה למקום ולא מתוך רוע - כאן בדיוק מגיעים המדריכים הקהילתיים מהישוב, לצורך של יצירת אותה זיקה. אבל בואו נגיד שכוונות טובות יש המון (אני בקשר שוטף עם הרכזת), אך בפועל התוצר שהתקבל לא כזה משביע רצון. יש ונדליזם, אנשים משאירים את הזבל שלהם שם, וחוץ מפינת המנגלים הם לא מסתובבים לראות מעבר, ולצורך הזה בדיוק מגיעים המתנדבים להדריך שם.
חלק עיקרי מאותה הכשרה שמעבירים להם, זה לבוא לכמה שעות ולדבר קצת על גת עתיקה, על הפארק ולחלק למתנדבים דפי מידע (מה שהתחיל משמרדף עם שני דפים עלובים, התפתח היום לממש ערכה קטנה למדריך!). די חבל לי שכל אותה "הכשרה" מסתכמת די ב-כלום, אבל אני מבין את האילוצים. אך (!) אתמול הייתה בהחלט תפנית, והוחלט שהמדריכים ילמדו זה את זה, ויצאנו לאזור הפארק (גבעה בגודל 2000 דונם, שרובה זה חורשה של קק"ל עם שבילים וכמה שטחים פתוחים). לצורך אותו מאורע מרגש, הכנתי כמה הדרכות - ורק חבל שהם די ביזבזו (שוב) ת'זמן על שרידי הכנסייה השחוקה ואחר-כך צעקו שנגמר כמעט הזמן. כשהגענו לנקודה האחרונה, היה עוד קצת מהקשקשת הקבוע על העניינים הטכנים יותר של המקום, ואז לקחתי את הובלת השיחה/הדרכה לידי. מתוך המחברת קטעים (קטעי טקסט שאני מקראי בהדרכות), הקראתי להם את הקטע "קודם הורידו את התרמילים". לשמחתי הרבה, הם ישבו בשקט ופשוט הקשיבו - לא שאלו שאלות, לא צחקו, רק הביטו בי והקשיבו. כשסיימתי, אמרתי להם -
"המטרה שלנו פה זה לא להעביר ידע למודרכים שלנו, כי הם יכולים בדיוק כמונו לקרוא ספר ולקבל את הידע הזה. המטרה שלנו כמדריכים פה, זה ליצור להם את הזיקה, ורק מזה תצמח אותה אהבת אמת למקום".
בהתחלה הם שתקו, ונתתי להם רגע לעכל. אחר-כך קיבלתי מבטים חיובים, והמשכתי בדוגמאות על איך אפשר להפוך את המצאי בשטח (עץ אורן, כלנית, סלע גיר .. ) למשהו שיהיה לתושבים יותר חשוב לשמור עליו, כי כל האזור הזה, הוא החצר האחורית של הישוב.
נראה לי שהצלחתי להשפיע עליהם ~
לאחר שנסגר לעתה לעניין הפארק (/יער ברקת), עוד כמה שעות יסגר עוד משהו .. הרגילה שלי (!!). זה יוצר מצב של רגשות מעורבים, כי מצד אחד אתה כבר ממש מתגעגע לביס"ש והעבודה שם עם החבר'ה. מצד שני, אתה מרגיש שלא הספקת כמעט כלום, ובקושי את התחתית של ה-כלום. השבוע הזה, עד כמה שעבר מהר, היה די גדוש בדברים. האומנם לא הכל זה דברים מוחשיים כמו הטיול לירדן הררי עם חבר'ה בגולן (היה קצר מדי, אבל ממש אחלה), כי היו עוד דברים. גם לשבת כמה שעות ולכתוב לה מכתב, ועדיין לא להיות סגור מה אני רוצה לכתוב, נכנס בתור עוד דבר מהותי בשבוע (ועוד כמה שעות לבהות בחלון, ולחשוב מה אני הולך לעשות עם זה - אם בכלל).
ממחר אני אוכל להגיד - זהו .. נגמר הבית מלון!
חדרי הקט, רגע לפני שאנטוש אותו לשבועיים~שלושה הקרובים
| |
אילו ציפורים, אשר עפות מעל בניין
לפי אחד הדו"חות האחרונים של החברה להגנת הטבע, מצבם של הציפורים בארצנו הקטנטונת הוא בכי רע. זה לא דבר חדש, וכבר יודעים את זה הרבה זמן. אחת הדוגמאות הנפוצות, זה הבז האדום שנמצא באזור ירושלים. פעם, לפני שירושלים התפשטה כ"כ, לבז האדום לא הייתה בעיה של לעוף 2-3 דקות ולצוד על איזה חגב או שממית קטנה בשביל להאכיל את הגוזלים שלו. כיום הוא עוף דורס שמקנן בקירבת אדם ויש הרבה תצפיות שלו, כשהוא מקנן על עצים בחצרות ובמרפסות של בניינים. אבל הבעיה שיש כאן, זה שאת השטחים הפתוחים כיסו בניינים וכבישים, וכעת הוא צריך לעוף לפעמים מעל 20 דקות בשביל לצוד משהו - לבנות כנראה שעדיין צריך, אבל אילו רק היו משאירים "שלוליות פתוחות" בין כביש לבניין, המצב אולי היה נראה אחרת ..
בעיה אחרת וקשה לא פחות, זה קווי המתח הגבוה. ציפורים רבות מוצאות על הכבלים נקודת עצירה למנוחה, אבל הבעיה נוצרת כאשר עופות גדולים (כמו נשרים וחסידות) פורסות את כניפיהן ונוגעות בין שני כבלים (ויותר), ובכך מדי שנה מתחשמלות למוות בין 100-200 ציפורים, שחלקן הגדול מצוי ממילא בסכנת הכחדה חמורה (ומספרי הסטטיסטיקה זה רק מהחלק שמצאו מת .. ). לדבר הזה יש בהחלט פיתרון, והוא ציפוי של של הנק' הבעתיות בעמודי חשמל בציפוי פלסטי מיוחד. בעבר התקיים פרוייקט משותף של כמה גופים סביבתיים יחד עם חברת החשמל, בשביל לצפות את אותן נקודות בעיתיות, אך מלפני כשנתיים הפרוייקט הופסק (בגלל חילוקי דעות על ענייני תקציב), ויחד עם זאת, כל הזמן קמים עוד ועוד עמודי חשמל חדשים - דווקא מהזילזול הזה מלמעלה, צומחות עצומות מלמטה. (והמון תודה לחותמים)
חוץ מהתחשמלות - מה לגבי צייד? אז העסק הולך ככה, שכל כמה זמן יושבים נציגים של הציידים ונציגי שמירת טבע, ומצייגים את טענותיהם מול ועדות של הכנסת מה לצוד או לא לצוד. אבל בסופו של דבר, ציידים הם לרוב לא צפרים, ומינים שונים של ברווזי בר שחלקם בסכנת הכחדה, נראים אותו הדבר כאשר אתה מסתכל דרך הכוונת של הרובה.
כל זה היה, עוד בלי להזכיר בכלל את ההרעלות. הסיבה לכך, זה שחקלאים (בוקרים עם מרעי בקר לרוב), מפזרים פגר של עז מורעלת בשביל להרוג את הזאבים שפוגעים בעדרים שלהם. אך הבעיה מתחילה רק כאן, כי לא רק הזאבים אוכלים מהפגר, אלא גם צבועים, תנים, נמיות וטורפים אחרים אוכלים ומתים מזה (והופכים למרעילים בעצמם). את הגופות שלהם ושל הבקר המורעל, נשרים ורחמים אוכלים, וזה יוצר את הבעיה המפורסמת של הרעלות נשרים שמרביתן קורות בגולן, שזה אחד האזורים הכי רגישים מבחינת אוכלוסית נשרים. בנוסף לזה, חלק מההרעלות מכוונות נגד חזירי-בר, ע"י פיזור רעל בתוך ערימת בננות (ראיתי ערימת רימונים מורעלת מלפני כחודש בגליל המערבי).
בינתיים, לעניין אחר על הפרק - הדרכות קהילתיות. אני מכיר את זה בשם הנפוץ יותר בתור סל"ת (סיור ללא תשלום), אבל אין טעם סתם לקשקש על המונח יותר מדי, כי בסוף יהיה סלט בראש. בכל מקרה, נחמד לחזור לזה, אחרי כמה חודשי ניתוק שבהן למדת להכיר את הגליל, ובקושי הסתובבת באזור הבית.
הזמינו אותי מחר למפגש של המדריכים ב"פארק-יער-שוהם" (השם העממי בישוב, למה שמוכר כיער ברקת). זה די נחמד להיות מה"וותיקים", שכן הייתי מהמחזור מדריכים הראשון, ואז קיבלנו איזה שמרדף עם 2 דפים מסכנים על המקום. אתמול שקפצתי לבקר במשרד של הרכזת, אותם דפים עלובים, הפכו ממש לערכת מדריך, עם עזרים מנויילנים ושפע של מידע מנושאים שונים.
זה לא שאני מזלזל בארכיולוגיה, אבל אני לא מצליח להבין למה אנשים מתרגשים הרבה יותר מאיזה חתיכת חרס בן 1500 שנה, לעומת עקרב או שממית שברגע זה נושמים ומהלכים מולם. גם שבר של פסיפס, לעולם לא יוכל להיות מדהים כמו האומנות המורכבת בקיומה של כל מערכת אקולוגית שהיא - ואולי בגלל זה, אני לא מצליח להבין למה הם כ"כ תקועים על איזה גת שבורה ועתיקה לצד פסיפס חצי מחוק. רעבק, חיוויאים עפים לכם מעל הראש ודבורים מלקטות את הצוף שאחרי הגשם, ואתם תקועים בלדבר על שרידי בית-בד, כאילו עתיד העולם תלוי על זה?
כל המדריכים שם, הם למעשה מתנדבים מבוגרים מהישוב שעושים זאת להנאתם. אני האחרון שיזלזל, אבל התפיסה שלי ושלהם כ"כ שונה בהדרכות שלנו שם, וזה כנראה בגלל המקום האחר שאנחנו מגיעים מימנו. בעוד שהם תופסים את זה בתור עוד "טיול בחיק הטבע", אני רואה בזה את הבסיס לחיבור בין האנשים להאידיולוגיה של שמירת סביבה.
אולי מחר אני אצליח להראות להם משהו טיפה שונה, שיגרום להם פתאום לדבר גם על דברים כמו זיהום אוויר וצייד בלתי חוקי, ולא רק על אותם שרידים ביזנטים מפורקים של הכנסייה ע"ש בכחוס.
לבסוף עוד דבר אחד אחרון -
אם מישהו מוצא עניין בלעזור בשמירת טבע/סביבה (כל אחד וההגדרה שלו) בנושא של הציפורים ובנושאים אחרים, הוא יותר ממוזמן ליצור איתי קשר.
לבנין משוייש, יושב למנוחת בוקר בשדות שמאחורי ביתי
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
