 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
פברואר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 2/2008
 למרוח את השבת בין שפני סלע קופצניים
לאחר שחזרנו אתמול מתנדנדים מהפאב, די מהר הסלון התרוקן ונפלנו לישון. כך באופן יחסי, חזרנו גם די מוקדם בערב, כי תיכננו לצאת לגליל עליון (השמנים האלה בונים יותר מדי על האוטו שהם השיגו) לקראת שמונה בבוקר, ולחבר'ה עוד היה לסיים להכין הדרכות לשבוע הבא, כך שבכל מקרה היינו צריכים לחזור מוקדם.
לקראת שש וחצי בבוקר, פקחתי עיניים לראשונה ומהר חזרתי לתרדמת עמוקה. כעבור עוד חצי שעה, מצאתי את עצמי פוקח שוב את עיניי, מביט לעבר המשך המזדרון (ד"א אני תמיד ישן על מזרן בסלון) ורואה את אחד השינשינים הולך להשתין. לבסוף, לקראת שבע וחצי, שאחד מהדירה לקח יוזמה והתחיל לנסות לגרד אותנו, הצלחתי לנצח את השמיכה וללכת לחרבן. השורה התחתונה מכל העסק, הייתה לבסוף שצריך לרדת מתוכנית א', ולמצוא תוכנית אחרת (ב' ?).
החלטנו על איזה כיוון ולאחר הרבה טילטולים וגירוד מהכיסא, ארזנו תרמילים ויצאנו לדרך. האמת היא שלא היינו סגורים בכלל לאיפה, כאשר התוכנית הכללית הייתה להצפין ולעשות איזה מסלול מעגלי. המשכנו, עד שלבסוף בצומת גולני נפלה ההכרעה וחתכנו מזרחה - לכיוון הכנרת.
לאחר שעברנו את קרני חיטין (ונחרדנו מהפקק מכוניות שהיה בין השדות, לכיוון ההר געש ששם) המשכנו הלאה, וסגרנו על ההצעה שלי לנסות לשוטט בהר מנחם (הלוא הוא הר האושר שישו היקר נשא עליו את הדרשה המפורסמת, שכל נוצרי זב חוטם מכיר) שמצפון לכנרת. כאשר הגענו לשם, ודרשו מאיתנו 5 שח' דמי כניסה למתחם המנזר (הפסגה של ההר), החלטנו שהעסק לא מתאים ולאחר אחורה-פנה, עפנו מהריקבון הנוצרי-תיירותי שחגג שם (כמו למכור לתיירים פסלוני גמלים מצ'וקמקים - הרי כל יום אני רוכב עם הגמל שלי למכולת, לא?  ). לבסוף הגענו לאזור של גן לאומי כורזים, שהיה ממש אחלה מקום להתחרדן ולאכול, אבל לא נתנו לנו להכנס בלי לשלם !! (אפילו שכולנו שלפנו ישר תעודות מדריך .. ) בכל מקרה, לא אמרנו נואש וארזנו תרמילים על הגב ויצאנו לכיוון הואדי הסמוך, לתוך השמורה שבה שרצנו שפני סלע (שפנ"ש), כמו חתולי רחוב.
בהתחלה המצב נראה די טוב - סלעי בזלת גדולים שהיו פזורים לאורך הואדי (נחל), גרמו לכך שלא היינו צריכים לפלס את דרכנו בסבך של צמחייה עקשנית, אבל בקושי התקדמנו 200 מטר, וכבר ניצב מולנו עץ שיזף עם צל מפתה. התיישבנו תחתיו, הפיתות והחומוס נשלפו בין רגע וכעבור כשעה של שנ"ץ (שנת צהריים), החלטנו שהריקבון שביזות יותר מדי חוגג אצלנו היום, וצריך עוד לחזור מוקדם בשביל לסיים עם ההדרכות.
ביומיים האחרונים התארחו אצלנו קבוצה של חרדים באכסניה של הביס"ש, ובאמת שאין לי בעיה עם האמונה והדרך חיים שלהם, אבל זה לא מרגיש נעים כשאתה הולך מהדירה למשרד, ובדשא הגדול שליד החדר אוכל כולם נועצים בך מבטים ואחד הילדים הקטנים אומר "תראו!! אין לו גרביים!".
אחר צהריים, אחרי שחזרנו מהטיול, החלטתי לצאת עם הרשת פרפרים וללכת לנקות את המעיין הקבוע ("מעיין הבית") שלנו. בדרך שעברתי בגבעות, ראיתי מרחוק שני נערים חרדים הולכים בכיוון שאני הולך, והדבר הראשון שעבר לי בראש זה "רק אל תלכו למעיין!!". לא רציתי לפגוש אותם שם, וסתם קיוויתי להיות לבד. ראיתי שהם לא ממש יודעים מה לחפש, וכשהתחלו ללכת לכיוון שאני התקדמתי אליו, נכנסתי לכרם זיתים בשביל לנסות לגרום להם להתייאש ולחזור. לאחר כעשר דקות של המתנה, המשכתי ללכת והתבאסתי לגלות אותם עומדים על שפת המעיין. מאוכזב, החלטתי להמשיך לשם ולהתעלם מהם ככל שאוכל.
טיפסתי למעלה בגבעה, עובר ליד עץ שיזף שכל סביבתו הייתה מכוסה במרבד של סירפדים (ואני עם מכנסיים קצרות, ורגליים שמספיק פצועות וחבולות בשביל שכבר לא ירגישו את הצריבה משערות הסרפד). לבסוף הגעתי לשפת המעיין, ובירכתי אותם בשבת שלום. הם הביטו בי, ואני חצי מוכר להם.
חיברתי את החישוק של הרשת למוט, והעברתי אותו במים בשביל לאסוף את הג'יפה שצפה, ובינתיים הם שאלו אותי אם זה "מעיין חרוד". נאלצתי לאכזב אותם, והשבתי להם שזה כ- 30 קמ' דרומית אלינו (סתם זרקתי מה שנשמע לי הגיוני ביחס למיקום שלנו, אבל לא בדקתי במפה). המשכתי לדבר איתם, ופתאום מבעד לנעלי עור מצוחצחות והלבוש החרדי שלהם, ראיתי בהם נערים כמוני. הם לבנבנים מאור הפלורסנט מבין כותלי הישיבה והעיר, ואני אדמדם מעור צרוב בשמש ופציעות אינספור.
חשבתי אולי לצאת היום לשטח ולישון באיזה ואדי נידח, אבל העייפות החליטה שאצא מחר מוקדם מצומת קדרים ואסיים בכנרת. (יותר מדי כנרת בשבוע האחרון, אה? )
בכל מקרה, הטיול שהייתי צריך להדריך התבטל מחר וקיבלתי "חצי רשות" להעדר עד שתיים בצהריים .. בכל מקרה, השבוע הקרוב צפוי להיות קשה עם יומיים להדריך ילדים בכיתה א' ו-ב' (הם רק נולדו הרגע !! ). לפחות ביום רביעי נתנו לי לקנח עם טיול של יא', ולא סתם, אלא השכבה של אח שלי 
ואדי כורזים (והנקודה האדומה הקטנטונת, זה תרמיל של שינשין מדוגם .. )
| |
ריפיון עיניים גלילי
פתאום בשעתיים האחרונות צנח עלי הבום הזה של העייפות, מן כזאת תחושה של חוסר כלום. כל השינשיניאדה (חמישה במספר) החלטנו לסגור שבת ביחד בביס"ש, כאשר השינשינית הביאה אוטו, והיום בערב נצא לפאב באזור ומחר נלך לטייל. אבל לי זה מרגיש פיספוס אדיר, כל התלות הזאת בלטייל עם אוטו די מבאסת והאמת שאני גם לא חובב גדול של פאבים.
אבל קומונה, לא?
חוץ מזה, ישנו פרוייקט חבל"ז שקיבל את השם הכבד "המסע החינוכי", אבל הוא התגלה בתור משהו שווה הרבה מעבר. זה למעשה לקחת טיול שנתי, ולהפוך אותו לערכי יותר. זה לא סתם עוד טיול שאני אוסף קבוצה, נוסעים ליומיים-שלושה, וקאפיש. כאן, אני למעשה פוגש את הכיתה עוד לפני היציאה, ונותן להם לקחת חלק פעיל במהלך הטיול. מקבוצה שרק מקבלת, היא הופכת לקבוצה שגם נותנת בכך שהיא עובדת בוועדות ותרומת בעצמה במהלך הפעילות. דבר נוסף, זה שהמיקוד בטיול מופנה כלפי כל אחד ואחת בקבוצה, והעיסוק הוא לא רק בעוד חרק או ציפור, אלא העיסוק הוא גם בהם.
בהתחלה שסיפרו לי על זה, כל העסק נשמע לי מחורבן. הרי רעבק, למה אני צריך להתחיל לבנות טיול סביב נושא של "אחריות" ולא לעסוק בנושאים של שמירת סביבה? מאוחר יותר התברר שיש לי חופש פעולה די גדול לעסוק במה שחשוב לי, וכל העסק של לתת לטיול מסגרת תחת איזהשהיא כותרת זה רק עוזר בסופו של דבר גם לי, בכך שהם באים מוכנים יותר.
אז היום הלכתי לתיכון שלהם, לבקר את הכיתה (יא') שאדריך. איכשהוא המורה ציירה לי כיתה לגמרי אחרת בראש ממה שקיבלתי, אבל בסוף השיעור, אחרי שכבר יצאתי מההלם, פתאום המצב נראה בהחלט חיובי. (ואפילו התעלתי על עצמי, והגעתי עם מכנסיים ארוכים! ולא משנה שהסיבה העיקרית זה לכסות חתך עמוק ומדמם שקיבלתי אתמול מהטוסר שעומד בכניסה לקומונה .. )
ביום ראשון התבטל לי טיול שלא ממש רציתי להדריך, אבל מצד שני הוא לא היה כזה גרוע. הסיבה העיקרית שלא רציתי להדריך, זה שהשבוע הזה נפתח לי בחתיכת טיול טוב, ודווקא מהסיבה שלא הדרכתי אז. העסק למעשה התחיל בזה שסתם זרקנו שבוע שעבר שאני ועוד אחד מהשינשינים רצינו ללכת לטייל בגליל מערבי ולחפש סלמנדרות (כי היה צפי לגשם). בסופו של דבר, קרה שהגענו במוצ"ש לבית ספר שדה, ופגשנו בדירה גם את השינשינית. לא עברה כמעט שעה של התארגנות וארוחה, והמפות נפתחו ושלל רעיונות למסלולים זרמו לתוך הלילה - ולבסוף החלטנו לחצות את הגליל המזרחי בהליכה - מקיבוץ מסד עד לכנרת. בלי שבילים, וסתם פשוט לצאת לנווט באיזה ציר הליכה שנבחר.
למרות שזה היה טיול קצר שגמענו תוך חצי יום (12 קמ' עם כמה עצירות ארוכות וטובות), זה פשוט אזור מדהים שם - כשאת העצירה האחרונה שלנו, עשינו על שן של מצוק - משמאל החרמון המושלג, מימין מצוק הארבל ומולנו עפות דאיות כשמאחוריהן נפרש נוף הכנרת.
יום ראשון אני הולך גם לטייל, הפעם כנראה מצפון לכנרת - יש קונים?
שבת שלום 
עירית מצניע נוף
| |
על השינשין ועל הבוץ
בתחילתו של יום רביעי, כאשר כולנו התאספנו בספריה, המצב נראה שאנחנו הולכים להרקב יום שלם עכשיו, על לבנות תוכנית טיול לתיכון של עין-גדי, שאנחנו נדריך בשבוע הקרוב. ישבנו סביב השולחן, והרכז הדרכה התחיל לעבור עלינו, לבדוק מה יש לנו להכין לקראת הטיול - וכאשר שאל אותי ועוד אחד מהקומונה (ששנינו מדריכים את יא'-יב') מה יש לנו להכין, ישר ענינו בלי לחשוב פעמיים שעוד לא עשינו את המסלול המעגלי של נחל תבור.
"יאללה, תעופו לעשות הכנת מסלול שם" הוא ירה לאוויר, ואנחנו מאושרים עד הגג מעוד יום טיול אחרי הגשמים החזקים, טסנו החוצה לארגן תרמיל.
תחילת המסלול זה ממש חור, כי צריך להגיע מאחורי הרפתות של קיבוץ גזית, ולהגיע לשם זה עוד יותר חור. אך ייתכן המזל? בעודנו קופצים מעל השער, הגיע בדיוק המדריך הבוגר (עלק בוגר  ) ונתן לנו טרמפ ממש עד תחילת המסלול.
נחל תבור .. הקיים נחל נפלא מימנו בגליל התחתון? בדיוק בין השטפונות, פריחה חבל"ז של תורמוסים, וזרימה בלי סוף. ביצבצנו את דרכנו הפתלתלה בבוץ, וכאשר הבטן התחילה לקרקר, עצרנו להפסקת ניגוב חומוס (גם כן, איזה קילו חומוס "אחלה" זול) בדיוק מעל הבריכת מים הגדולה בקניון הבזלת.
משם דרכי הייתה מופנת לעבר תל-אביב, לכנס הגרעין השינשינים במשרדי החלה"ט. בעצם, היו שם שני כנסים - אחד לשינשינים החדשים שהתקבלו לשנה הבאה, והשני לשינשינים שכבר עכשיו בפעילות לגבי גרעין המשך בפעילות קהילתית. בכל מקרה, אני הייתי צריך להגיע לשם, וחבר שלי התבקש מהמנהל הביס"ש הארצי, לייצג שינשין בפעילות בכנס של החדשים (ונו, קצת פרסומת לגליל .. ). הגעתי מוקדם, ופגשתי אותו בת"א. לאחר ארוחת צהרים, ליד התחנה הישנה המשכנו למשרדים של החברה, ואני הצטרפתי אליו לפגישה עם המנהל ביס"ש הארצי. בעודנו ממתינים שם, הוא יוצא, מברך לשלום ואז מביט בי -
"מאיפה באת עם כל הבוץ הזה?" הוא שואל אותי מחוייך, ולאחר שסיפרתי לו מה קרה, הוא הכריח אותי להצטרף לכנס של החדשים - ש"יראו איך נראה שינשין אמיתי בפעילות" (וההגדרה היא שלו .. ). אבל כאן לא תם העסק! הוא צעק בהתלהבות לחצי בניין שיבוא לראות, ומזכירות הציצו לעברי מאחורי המסכי מחשב, ואפילו המנכ"ל (!!) הגיע מהמשרד הסמוך לצפות בפלא הנכסף, שהיה כמובן .. הרגליים שלי מכוסות בבוץ גלילי.
לאחר מכן הייתי אידיוט. חתמתי לנח"ל בלי לקרוא יותר מדי, ודי פיספסתי את הכנס של הגרעין בשביל להיות עם החבר'ה החדשים (שנראו די חנונים חביבים. אפילו רותם הייתה שם ) - עכשיו אני רק מקווה שעוד אפשר באמת לבטל את זה מתי שארצה, כמו שהם לפחות טוענים.
את הסופ"ש הזה, החלטתי לחתום עם הסל"ת (סיור ללא תשלום) שחוגי הסיירות עשו במודיעין. הוא כבר נדחה פעמיים, ועכשיו זכינו לשבת כמעט נטולת עננים בשמיים. הגעתי לשם קצת באיחור ממה שתיכננתי, אבל מספיק מוקדם לפני המבקרים. כך הספקתי עוד לפגוש המון חבר'ה שהיו איתי בטיולים, בקורסים וגם כמה חניכים שיצא לי להדריך בטיולים מלפני שנה ובטיול חרמון האחרון, מלפני שבוע.
אין כמו אווירת חוגי סיירות - חניכים שלפעמים יכולים להיות הכי חמודים בעולם, כשלצידם יהיו כמה שבא לך למרוח על המדורה. הרכז הריץ חיקויים על עכבישים בקפה, ועל "בוגדי סיירות, שעושים שנת שירות בביס"ש .. ". ממש כמו בימים הטובים, שבגללם שווה לצאת מטונף ממדורה, בצק ותה שהכנתה לאנשים כפויי טובה שבאו לטייל בסל"ת. (ואפילו לצאת מחוייך מהעימותים שהיו לך עם הד'ה-מאניוקים, שהיו להם טענות על זה שהם צריכים לשתות "מאותה כוס שאנשים אחרים שתו בה קודם תה". אהבלים, אבל הכי טוב, לא? ).
היום עזב גם החבר של אח שלי, יחד עם כל המשלחת תלמידים שלו מגרמניה. הוא התארח כל השבוע אצלנו, וגם נתתי לו את החדר והמחשב שלי (כי מה אכפת לי? הוא ממש אחלה, וגם ככה שהחדר לא ירגיש מיותם ובודד .. ). לא יצא לי כמעט לפגוש אותו, חוץ מקצת בסופ"ש הזה, ובלילה של שבת שעברה שחזרתי לכמה שעות הביתה, אבל אתמול הוא קרע אותנו מצחוק .. ישבנו בארוחת ערב, ואח שלי לא ידע אם להציע לו כיפה או לא, אבל בסוף הוא צחק ולקח (ואפילו הצלחתי להסביר לו באנגלית העילגית שלי, מה המשמעות שלה !! ). לאחר מכן, המשכנו לשמוע על דעתו החיובית למדי על ישראל ("אם בנים היו מתחבקים אצלנו כמו אצלכם, ישר היו חושדים בהם שהם הומואים ומתרחקים מהם "), ואפילו סיפרתי לו על איזה בדואי שהכרתי, שיילל שלא נותנים לו להרגיש בדואי כמו פעם עד שחמולה אחרת, שרפה לו ת'אוהל. בסוף הארוחה, הוא סיפר שלמד איך להגיד בעברית שאוכל טעים - ואז היקא הזה עם המבטא הגרמני לפתע אמר "זה טָאַעִים אחושארמוטה", וזה כמעט חנק אותי מרוב צחוק לעשר דקות הקרובות
מחר התבטל הטיול של כיתות ח' מבת-ים, ואני כבר קפצתי על ההזדמנות ללכת לטייל באזור הגליל התחתון, בגבעות ליד קיבוץ רביד. יש כבר שני שותפים, קפה נותר עוד לארגן - וחוץ מזה, יש עוד מעוניינים? פריחה בטח שלא חסר ..
תורמוס מנחל תבור
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
