 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
פברואר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 |
הבלוג חבר בטבעות: | 2/2009
 כומתה שחורה באדי סולר וניחוח זיעה
במדים ספוגי סולר, שמן מנועים וזיעה עמדנו ברחבת המסדרים של הבסיס, בשעת לילה מאוחרת על סף הנפצה. בעיניים עוד קפץ האור הזוהר של הסטייקליטים בשיכרון העייפות, הגרון צרב מצרחות השירה בקרב המורל מול שתי החטיבות האחרות, והכתפיים השתחררו ברכות חורקת מסחיבת האפוד והאלונקה. כנגד כל זה, עמדנו בשקט של התרגשות מול שולחן עמוס לעייפה בכומתות שחורות, שהיו עבורנו סימן לשלב מכריעה בהתבגרות הצבאית הקצרה שלנו (שרק מלפני ימים בודדים תפחה לפז"מ של שלושה חודשים, שנראים לנו כמעל חצי שנה).
לצבא יש קטע בטקסים שיהיו מאוד פורמלים וממלכתיים, אך עם זאת גם לנסות להופכם למעוררי דמעות רגשניים. לכן, בניגוד להגיון בלהשמיעה את אחד מהימנוני השיריון המובהקים (ע"ע 'עקבי הדרך') או אפילו את אחד מהשירי הסתם-כיף-לשיר בצורת "הוא פשוט שיריונר", הם תקעו לנו את "הלוואי" המעיק של בועז שרעבי, שד"א גם ציקציק בסלסוליו בטקס ההשבעה שלנו. אבל כל זאת, לא הפריעה לנו למרוח חיוך מאוזן לאוזן כאשר המפקד שם לנו בגאווה אבאית כומתה שחורה וצמרירית כמו הפרווניות בהר מירון.
את היום שהיה ירית הפתיחה לרגילה, עשינו באבט"שים בלטרון. שבע שעות שבהן אתה עומד בעמדה מונפצת עם מכשיר קשר (המ.ק. המיתולוגי שאפילו בר כוכבא נלחם איתו מול הרומאים) וסוחב חסמי ברזל אל הלא נודע. כל זה היה יכול להיות מבחן קשיחות גברי ביותר, אבל כאשר יש כל כך הרבה טקסי חיזור של פרפרים מסביב (ובעיקר בניצוחה המרשים של נימפית הספרד) ואתה מבריח צ'וקולוקים ופירות יבשים באפוד בשביל להעביר את השמירה בטעם טוב תוך כדי צחוקים עם המפקד וחבר למחלקה, באמת שזה רחוק מלהיות סבל אמיתי.
לפני שחזרתי הביתה, באתי להפרד מהמפקד של הצוות שלי שליווה אותנו מאז שהתגייסנו. לא משנה כמה הוא תיזז אותנו, כמה שפך אותנו במצב שתיים ואפילו השעה ביציאה לכל המחלקה שהוא נתן וגרם למירמור לא קטן על הענשה הקולקטיבית, אין אחד במחלקה שלא אהב אותו. לכן לא יכולתי לעזוב הביתה לפני שבאתי להפרד מימנו ולירות באוויר - "אם אתה גבר, תבוא לטייל איתי ברגילה" 
מוזר לקום בבוקר, בלי להעיר עוד חמישה אנשים שיעלו מירמור משותף בכך שלמה לעזאזל צריך להעיר את השמשו, לבמקום זאת לשמוע מהטלביזיה דיון בתוכנית בוקר ויכוח מטופש על התאמת צרכי הילד במערכת החינוך. יאללה, תעזבו החכמולוג בשקט ותשלחו אותו לטייל במקום להתפלסף על שטויות בנוגע לרטלין כפיתרון קסם.
(כשמדובר על החיים שלך בצבא, היתרון הגדול שאף אחד לא מתפלסף על קשיי למידה באיך לפרק מאג תקול, לסדר זחל של טנק או לאתר תקלות בקשר כאשר המנוע שואג לך באוזן ואתה לא שומע דבר ממה שהמפקד צועק בקשר).
כזה עוד אין לנו בנגב, אבל כך נראה מקור החסידה (גדול) מלפני כשבועיים בגלבוע, בפריחה לא קטנה.
| |
לחתור למגע עם הגלבוע
אז ככה, מעולם לא עקצתי חופשה מהצבא. מעולם לא ניסיתי לקבל ימי מחלה, ובטח שלא שיקרתי למפקדים בשביל לקבל הנחות. באמת שמעולם לא. אך הפעם העניין היה שונה, וככה זה שסבא יצא עם המשפחה לים המלח, סבתא נשארה עם העוזרת לבד לשבת והקומונה הרימה-סוג-של-מפגש. הרי לא יכולתי להישאר מסתכל מהצד, נכון? ברור שלא... נו, אז ביקשתי חמשוש (במקום השו"ש הרגיל) בשביל שאוכל לעזור לסבתא בחמישי לקראת שבת, וזאת על מנת להיות עם הקומונה בסופ"ש. לגיטימי, לא?
עכשיו, זוכרים את כל ההקדמה שמעולם לא עקצתי, חטאתי ופשעתי? יפה, אז בהתחלה זה לא סיפק אותם והמפקד נאלץ לי להחזיר לי שלילי מאוכזב עם מבט של "באמת שביררתי, אבל זה לא בשליטתי". איכשהו, דווקא הפעם העניין באמת שבער, ולחצתי ודחפתי - ומי היה מאמין, שבאמת קיבלתי חמשוש. באמת. (ומי היה מאמין שהמיתוס שצה"ל מתחשב בשינשינים עוד עלול להיות נכון).
לאחר שביקרתי אצל סבתא, עמדתי לצאת הביתה כשלפתע צליל "פסססס" ארוך ומחשיד תפס את אוזני מכיוון הגלגל. ממורמר על הפנצ'ר, התחלתי להוציא את הגלגל הרזרבי ולעבוד על מלאכת החלפתו. לאחר הרבה ידיים מפוייחות וקללות על מר גורלי, נסעתי לאסוף חבר ילדות יקר לצורך יציאת לילה אל אי שם בנבכיה המפחידים של תל אביב (ועוד אני מוגדר כמוזר... לאיזה פאבים מפחידים אתם גוררים אותי?). בגלל שאני כמעט נרדמתי בהליכה, ביקשתי מימנו שינהג ויצאנו לדרך. בקושי עמדנו לצאת מהישוב, כשאני שומע רעש מוזר מכיוון הגלגל הימני. עם חשד (ובתקווה שיעלם, יתפוגג ומה לא), יצאתי לבדוק את כשלהפתעתיאני מזהה שני ברגים תקועים בו! מתוסכל על אכזר גורלי בצורת שני פנצ'רים תוך פחות משעה, נאלצנו לסוב על עקבותינו ולהחזיר את האוטו הביתה.
למחרת יום חדש, מנסה לנפח קצת אוויר ונוסע לפנצ'ריה הסמוכה. הכל טוב ויפה, אין כמעט תור ואני מוציא את הגלגל המפונצ'ר מתא הגלגל הרזרבי כשלפתע, משהו לא בסדר. רגע.. איפה... לאן נעלמו הברגים שהיו תקועים בו אתמול?!.
(כן, הצלחתי להתבלבל שוב בין ימין לשמאל ולהחליף את הגלגל הלא נכון. איזה עולם קר, מר ואכזר. תהרוס הכל, תבנה חדש. עלי.  )
חשבתי לנסות ללכת תוך פחות מיום וחצי מעמק בית שאן אל הארבל. לא מדובר במשימה לאומית, אבל כן בהרבה מאוד הליכה לבחור עייף שחזר משבועיים בצבא ושרף חצי בוקר על להחליף שני גלגלים (שאחד מהם היה שקר). אבל כנראה מזל שלפעמים גם יוצא לטייל בחברת אנשים נוספים, והם לוחצים על אופציות נוחות יותר, כמו ללכת לאורך הגלבוע בשביל למצוא חירבה ונוף יפה. אה, וגם בלי הליכה לילית. אוו אוו..
האמת שדי הזדעזעתי לשמוע שאנחנו הולכים לגמוע בסביבות העשר קילומטר, אבל לאחר המסע בליל אמש שהתחיל בהקפצה, באמת שהרבה רביצה בנקודות נופצל (נו, נוף עם צל) עם קפה מול עמק יזראל ובקעת ג'נין שיכלה לקבל כמעט את התואר "מרחב אירלנדי עם מסגדים" מרוב שהיה ירוק שם בשיבוץ כתמי גיר האוקיני, עשתה לי רק טוב. גם שישנו בלילה על אחת מפסגות הגלבוע, ובאמצע הלילה הגיח גדוד חזירי בר להטריד את מנוחתנו, לא היה לי כוח מעבר ללהרים את האף מחוץ לשק"ש ולהתמרמר על זה שהפריעו לי לפני שאחזור. מעולם לא ידעתי באמת מה היא עייפות, עד שהגעתי לצבא.
עוד שבועיים ומשהו רגילה, ותוכניות למקומות משתנות ללא הרף. רק דבר אחד נשאר ללא ספק - את הרגילה הזאת אני מעביר עם תרמיל ומפה, וכל השאר שיחרב העולם.
שלוש-ת'רבע ממשפחתי הגלילית, רגע לפני הכניסה ללילה בגלבוע
חותרים למגע עם סוף דרכנו בקיבוץ הסמוך
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
