 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מרץ 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 3/2008
 טיפוס בנעליים גדולות
מלפני כשבועיים התבשרתי שאני הולך להדריך בשבת, את ההשתלמות של מחנה פסח (בגליל תחתון) של חוגי סיירות. שובצתי לזה יחד עם מדריך בוגר נוסף מהביס"ש, ויחד עם ההתרגשות מהשמחה שבדבר, הרגשתי גם לא טוב עם זה. לא הייתה לי תחושת מוכנות שאני יכול לקחת על עצמי אחריות בלהעביר השתלמות של ממש, ולא סתם עוד טיול. מצד שני, לטייל עם חבר'ה שהם גם חברים טובים שלי (אלא מהמחזור מד"צים שלי, חוץ מאחד, כולם קטנים מאיתנו) ושגם דברים כמו "קירטון מתקופת הסנון" לא נשמע להם כמו קללה, די דירבנו אותי בכל זאת לקחת את הדבר הזה על עצמי.
רציתי להתכונן ממש להשתלמות הזה, אבל כדרך התקופה האחרונה שאתה חוזר מותש מהדרכות של טיולים שנתיים, ובנוסף החפשנות-על שאתה חי בתוכה, הובילו לזה שפשוט ריפרפתי על כמה סיכומים מהקורס שלי, וככה יצאתי לדרך. בבוקר של שישי עוד הצטרפתי לטיול של החוג משפחות של המשפוחה שלי (היה כיף לאלא לפגוש את החבר'ה הקשישות שם  ), ולאחר מכן קיבלתי הקפצה לצומת דיר-חנא. משם התחלתי ללכת לעבר מה שסוכם שתיהיה הנקודת לינה. במהלך הדרך עברתי ליד מישהו שעבד בכרם זיתים שלו, והוא פנה אלי בשלום. השבתי לו בשלום, ושאלתי לשלומו. לאחר עוד כמה דקות של שיחה, התברר שהוא מהכפר מע'ר (מר'ר) ויש לו כרם של זיתים משלו. הוא הזמין אותי לקבל מימנו מים, אוכל, ומה לא.. היה לו הכל חוץ מקפה (באסה.), ובנוסף אפילו למדתי שלהר נטופה הם קוראים לו באזור חז'ווא. המשכתי בדרכי, כשלפתע הרכז של ההשתלמות מתקשר אלי, וקורא לי לחזור לצומת דיר-חנא, כי שינו את המקום לינה. סבבה, חזרתי ונסעתי איתו.
אנחנו נוסעים בדרך עפר, בין כרמי זיתים לכמה חלקות קטנות של תאנים. בדרך, תוך כדי שיחה, הוא אומר לי "ת'שמע אחיעד, אתה נכנס עכשיו לנעליים גדולות. אתה מרגיש מוכן לזה?". איך שהוא התחיל להגיד את זה, ישר נדלקתי בעצבים. אותה שטות בדיוק, הוא עשה למדריך הבוגר השני שלנו, שנה שעברה, וזה ענה לו שיש לו מידה 42 והוא לא הולך להכנס לשום מידה אחרת. באמת שרציתי לענות ככה, אבל זה היה יכול להיות לא ממש במקום - וכך מה שנותר לי זה לחרוק שיניים ולהשיב שאעשה כמייטב יכולתי.
התמקמנו בחלקת שדה פתוחה, וכעבור כמה דקות, החבר'ה של ההשתלמות התחילו לזלוג למחנה. עם יד על הלב, לא הראתי את זה יותר מדי, אבל ממש התרגשתי לראות פתאום את כל האנשים - אבל הצורך הזה שלפתע נדרש מימך להפגין איזה רצינות מסויימת, עשתה את שלה, ונאלצתי להתנהג בקצת איפוק מעיק. אך לא הכל אבוד! וואלה, לאכול ארוחת ערב עם החבר'ה האלה, פשוט החזיר לי המון כוחות שנגמרו לי בשבוע האחרון.
לאחר הארוחה ועוד קצת שיחות, החלטנו לפרוש לישון, ובחרנו דווקא להתמקם בתוך הכרם זיתים במעלה הגבעה, בשביל שנוכל לחזור (בעיקר אני) על החומר למחר. פתחנו מז"שים ושק"שים, כשהוא לפתע אומר לי "אני לא אוהב לישון בכרם, שם נעקצתי לראשונה מעקרב", והופ! כשהוא מסיים להגיד את זה, בדיוק הוא שם לב שיש עביד שחום (עקרב ידידותי וחביב למדי) בצמוד למז"ש שלי. התוצאה הייתה שאני קפצתי בהתלהבות, והוא קצת (הרבה) פחות התלהב מהמצאי - אבל מה, ישנתי כ"כ טוב כמו שלא ישנתי כבר הרבה זמן 
התעוררנו למחרת, בלי יותר מדי רצון לצאת מהשק"ש ולהתחיל את היום. לבסוף גירדנו את עצמנו, והלכנו לאכול פת שחרית (תשלובת של לחם, שוקולד ופטיבר) עם שאר האנשים, וגם לאכול עשן מהמדורה המצ'וקמקת שהייתה שם. לאחר זיללת שוקולד - מי בלחם ומי באצבעות - שמנו תרמילים על הגב, וריכזתי את החבר'ה לפתיחת יום. אני בעצמי לא ממש ידעתי איך לתכנן את זה, אבל יאללה, צריך לזרום. בתור פתיחה, עברתי איתם על הציר הליכה במפות והמשכתי בלדבר על מושית השבע (פרת משה רבנו) שפתאום קרצה לי. משם ידעתי, אין מה לדאוג, לא חסרים חרקים ופרוקי רגליים שאפשר לדבר עליהם בדרך. התחלתי ללכת בשדה, ולא סתמתי את הפה מרוב שכל רגע קפץ לידי חרק אחר (אושררר !! חוץ מזה, גם הרכזת שלי מהחוגים הייתה שם, ועוד לפני שהתחלתי היא כבר הציגה את היום הזה בתור "יום חרקולוגיה"  )
הלך הרבה יותר טוב משחשבתי, כי יודעים מה? אפילו אם לא זכרתי לפרטים את "תוכנית המצפים" וגם על המבדד עם הנזירים לא ממש הרחבתי טוב בהסברים, קיבלתי תחושת ביטחון טובה, מזה שאני בגליל. מזה שאני מרגיש בבית.
בסוף היום, כשעשיתי סיכום השתלמות הרגשתי שלא הייתי מספיק טוב, שהיה חסר לי הרבה. אבל לראות את החבר'ה שם באים להגיד לי תודה באופן אישי, ואחר כך איך עם מתחילים לבדוק חרקים, ידעתי שבתור השתלמות ראשונה שאני מעביר, היה אחלה. יש לי עוד הרבה לאיפה להתפתח, אבל החשש שלי בכלל לא היה מוצדק - כי הרי, גם אני אשאר בכל מקרה חו"סניק (חוגי סיירות) לעד, לא? 
| |
עייפות מתפרפרת
אז זהו, תם עוד שבוע - מאתגר ומתיש (ואפילו סיפוק מהעשייה, כמעט ולא הצליח להמצא .. ). שבוע הבא הולך להיות קשה לא פחות (ואף יותר), אבל רק רציתי להתחיל את הסופ"ש שלי כשהוא עוד ממש טרי, הדקות הראשונות של היממה.
יש לי המון על מה לספר - ההכנת מסלול להשתלמות שעשיתי היום, איך שרדתי בקושי רב את ההדרכה של השבוע האחרון, על השיחה עם השינשינים החדשים. יש כ"כ הרבה מה לספר, ובקושי אני מצליח להחזיק את הפרצוף מול המסך (וזה רק הגעגוע למישהי, שגורר אותי בקצה הכוח בשביל לכתוב עוד קצת. עוד טיפ'לה לפני הצניחה לשינה עמוקה)
בשישי האחרון, מלפני שבוע, הייתה לנו השתלמות פריחה בגלבוע. רוח קרה נשבה ושרקה ביננו יחד עם טפטוף מעצבן, ואולי רק היחס של המרצה (מדריכה?) שבאמת היה אכפת לה מאיתנו, עזר לי למצוא את הכוח ללמוד מימנה בתוך כל העייפות שגם ככה הטביעה אותנו.
לאחר ההשתלמות ניהיה יותר בהיר, ובעוד שחלק הלך לארגן את השבת צוות, אני ועוד כמה חבר'ה בחרנו לרדת את נחל צביה שבגלבוע. המסלול היה מאגניב לאללה, ורק הרצון לקחת אותו בתור הכנת מסלול להדרכה בעתיד, גרם לי להצמד לשביל בלי לנדוד בדרך לוואדי צדדי. עם זאת, השיא האמיתי היה כשמצאנו לפתע זנב-סנונית (הפרפר של "פרפר נחמד"), יושב מותש וטרוד על גבעול עשב. הנחתי אצבע לצידו, ומשם הוא בחר את דרכו אלינו
שבת שלום
(וגם חג שמח, שלראשונה בחיי אני בקושי שמרגיש בו. באסה מהתחת.)
| |
 כבר מגיע גל חדש
איך שזה נראה לי, השנת שירות כולה התחילה רק מלפני שבוע. בסך הכל סיימתי תיכון, והופ (!) נותנים לי את האחריות בלהוביל קבוצה, לדאוג שאף אחד לא יפגע וגם להכניס תוכן וערכים (מסרים?) בתוך כל זה. בנוסף לכל העסק, הרבה מההדרכות שלי עד כה, היו לחבר'ה שקטנים מימני בכולה שנתיים-שלוש. אנשים בגיל של אח שלי. אז עליהם אני לוקח עכשיו אחריות כ"כ כבדה? נו באמת ..
בנוסף לזה, הולכים להפיל עלי בשבוע הבא, גם לנהל טיול שלם בפעם הראשונה, במשך יומיים. שבוע לאחר מכן, אני גם הולך להעביר את השתלמות של מחנה פסח, למדריכים של החוגי סיירות - ממש סגירת מעגל, כאשר את ההשתלמות של שנה שעברה, הרכזת הדרכה של ביס"ש גליל, העבירה לנו (ואפילו בטופס הזמנה, רשום שמבקשים אותי ועוד מדריך בוגר)
אבל מעל הכל, יש כבר שינשינים חדשים.
החוויה של המיונים לשנת שירות בחברה, עדיין חקוקים בי הייטב. יום שלם של טירטורים ולחצים, ואיך כמה שבועות לאחר מכן, את האושר המתפרץ בלגלות שהתקבלתי. עכשיו שגם השיבוצים של השינשינים החדשים לאזורים עברו, אנחנו יודעים שקיבלנו לשנה הבאה 5 שינשינים (שמיניסטים טריים מהתיכון) - שלושה בנים ושתי בנות. המצב האידיאלי במייטבו, לא?
הרמתי טלפון לאחד מהם הערב, בשביל לספר לו קצת על הביס"ש ועל מפגש שאנחנו מתכננים בראשון הקרוב. והתחושה? היה בזה משהו מוזר מאוד. לדבר עם מישהו שעוד כשמונה חודשים יחליף אותי בתפקיד, ויוביל דברים פה כראות עיניו.
חוץ מזה, קיבלתי השבוע להדריך כיתה י' וזה נגמר בתור אחת ההדרכות הכי זוועתיות שהיו לי עד כה. לעומת זאת, בשבוע שעבר הדרכתי יא' והם זכו בתואר של ההדרכה המייטבית (אחלה חבר'ה, למרות שהמורה הייתה מהסוג הפחות סימטי).
אוטוטו שבוע חדש מתחיל, והסדר הולך להיות בלהדריך כיתה א', אחר כך יומיים ה' ואז שוב כיתה א'. (אח.. מה יהיה עם היצור הזאטוטים האלה, שאני ממש לא אוהב את הצורך האיום שלהם בצומי?)
ניחא, נותר רק עוד לתפוס מחר זמן בשביל לטייל - ובדרך מומלץ גם לקנות (אמן!) נעלי טיולים נורמליות במקום החרא המתפרק שיש לי עכשיו, וגם לא לשכוח לשלוח את הסלולרי שלי לתיקון.
סופ"ש הקרוב חוזר הביתה.
עוד רגע אני כבר אשכח איך נראת המשפוחה ..
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
