 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מרץ 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | 31 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 3/2009
 הוא פשוט שיריונר, בסדרת חינוך ולא יותר
כאשר התגייסתי, הפחד הגדול היה בשאלה של מה יצא מימני לאחר השיחרור (כן, עוד בטרום פז"ם הרשתי לעצמי להרהר בתקופה המאוחרת הזאת. צעיר). מאז שחזרתי מירדן, כל המציאות של הכפרים הערבים קיבלה עניין אחר עבורי. כאשר אתה נוסע לאורך כביש הבקעה הירדני (המקביל לכביש 90 שלנו), יש משהו שתופס חזק את העניין שלך, כאשר אתה רואה איך כל הנסיעה היא לאורך כפר אחד וארוך עד מאוד, של בתים הבנויים אחד בתוך השני ובצמוד לכביש ראשי וסואן כמו זה. לאחר שראית את העולם הזה, ויחד עם שיטוטים רבים באזורי כפרים בארץ, אי אפשר להפסיק להרהר בשאלה איך צריך לתפקד שם עם מדים ונשק.
לרבים זה נראה עניין מובן מאליו, וככה זה במערכת החינוך שכל מהותה זה למכור "ציוניזם זול" (ציונות זולה להמונים) בלי לתת לילדים להבין את המשמעות. כמו דת, כך גם צריך להתייחס לתפיסות עולם באשר הן יהיו "ציוניות" או אחותיהן בעיר התחתית "האנטי-ציוניות" - אדם לא יכול להיות באמת דתי במהותו, אם הוא לא מבין (או מנסה להבין) את המשמעות של זה. אותו אחד שמרגיש איזה קרבה לה' או נופך מסורתי כזה או אחר, אבל אין שום סיבה להפריד בין בשר לחלב אם הוא לא מבין מה המשמעות של הפעולה הזאת, יותר מזה בכך שהוא חושב בינו לבין עצמו אם הוא באמת רואה בזה חלק עקרוני בעולמו או רק בגלל 'שככה כולם עושים'. רק בגלל שכולם עושים, אינה סיבה לקחת את זה כמובן מאליו בתור היותו "אדם דתי", בלי לחפש תשובה לעניין זה - וכך גם בדיוק אותו עניין לגבי כל מיני "אוהדי ציונות זולה" כאלו ואחרים - לזרוק סיסמאות לאוויר כמו "טוב למות בעד ארצנו", רק בגלל שזה נשמע מאגניב זאת אינה סיבה להיות ציוני. לדעתי, אפילו תירוצים כמו "ככה חינכו אותי בבית" זאת סיבה שיכולה להיות די דלוחה. תגיד איש, אתה בכלל מכיר את הארץ הזאת ואת הקונפליקטים של יושביה, שיש לך בכלל את הזכות להגיד דברים כאלו? (אה, וד"א תנסה להיות הוגן עם עצמך, ואל תקשיב רק לצד אחד בשביל להצדיק את הציונות שלך.)
רובנו הגדול תוצר אחיד למדי של מערכת החינוך בישראל, שהיא תוצר של מה שהקימו הסבים והסבתות שלנו בהגיעם לארץ ועבר כמה גילגולים תפלים עד שהגיע אלינו. למי לא היה כתוב בגדול בכיתה את הימנון המדינה? סגל ההוראה שמורכב לרוב מאנשים שכבר שחוקים עד היסוד היה מאלץ אותנו לשיר אותו בכל מיני "טקסים חגיגים" ומנסה להרביץ בנו עוד קצת מורשת ציונית בשביל ההרגשה הטובה שלו, אבל מעולם לא ניסה להתקיל אותנו בשאלה איך למשל בדואים ודרוזים שמשרתים בצה"ל יכולים להזדהות עם שיר כזה? כל ילד קטן יכול להבין שיש פה בעיה לא קטנה בכלל. (ותרוצים שאנחנו "הרוב" הם די מצוצים מהאצבע, אחרת מה הם צריכים להיות? שכירי חרב של היהודים?)
כאשר התגייסתי, בתחילת הטירונות, קיבלנו חוברת קטנה שנקראת "רוח צה"ל". זה קובץ עמודים קטן שנועד לישר קו מבחינת התפיסת עולם של צה"ל בקרב חייליו. מילים מפוצצות כמו טוהר הנשק, שליחות וכבוד האדם ממלאות אותו לכל אורכו, ובאותו נטייה של התייחסות כמו שמערכת החינוך מתייחסת למילים האלה, ככה גם הקבלתי את זה לצבא. מה אתם מפיצים לנו כאלה ספרונים, אם אתם בכלל לא מתעסקים במשמעות שלהם כמערכת?
אז זהו, שלא.
בניגוד די גדול למה שהייתי רגיל עד עכשיו בצה"ל, שהכל זה חבורה של ילדים אחרי תיכון שמדברים בסיסמאות זולות (מהסוג הנחות ביותר של "יש מספיק ערבים לכולם" ועד "חירוף נפשות למען המולדת"), דווקא התגלה צד אחר במערכת. צד שכן רוצה לדבר ולדון על המילים הגדולות שהוא מפקיד בחייליו ולא רק לנופף בהן לפני שהוא זורק אותם לשדות הקרב. פתאום, לאחר יום שלם שעובר לך בלנתח אירועים במחסומים שהוצגו בשיחזור וידאו או אירועים שהוקלטו במקור, אתה מבין שצמד המילים "כבוד האדם" יכול להיות הרבה מעבר לסיסמה זולה בצה"ל - ואפילו לקצינים שקוראים לבדואים "עוכרי ישראל למיניהם" יש עוד מוסר בסיסי בפנים.
אני לעולם לא אוכל להיות שוב ציוני נלהב כמו שהייתי בתיכון. זה היה שלב מרתק לעבור, שלב הכרחי שנתן הרבה משמעות לחיות למען משהו ולא בשביל לסמן עוד איקס על יום שחלף בחיים. אך עם זאת, דווקא מתוך זה צמחה הבנה שיש הרבה פחות שחור ולבן במאבק בין "נאמני ציון" לבין "עוכרי ישראל" - כי בסוף ההבדל בין מי שיורה בקלצ'ניקוב לאחיו שמפרק מחסניות באמ-16, קטן בהרבה לעומת המשותף. שניהם בני אדם בסופו של דבר, ששופכים את דמם על הארץ הזאת במקום פשוט להנות מימנה ביחד.
בחייאת, תעזבו שטויות. במקום להיות ישראלים נלהבים מלאומיות עלובה של ערוץ 2, ראו עצמכם בתור ארצישראלים שנלהבים מהגיוון העצום של הארץ הזאת ולכו לטייל. באמת שיפה כאן, ובמיוחד שאתה יורד מהשביל ולא נכנס דרך קופה של "60 שח' כניסה למבוגר עם ילד שני בחינם".
(ולמען הסר ספק- אין לי לרגע זילזול בציונות, אבל רק בגלל שניסיתי להבין את המשמעות שלה והתקלתי אותה בשאלות הקשות, ולא נתתי שיזריקו לי לווריד לאומיות מרוכזת בעיוורון)
באמת 
(סוף סדרת חינוך בלטרון, מרץ 09')
| |
 להיות באמת מאושר לפתע מהודעה
יצאתי לחפש אירוסים בדרום הגלבוע (הר מלכישוע, גם ניגמלי סמים אפשר למצוא שם לא מעט). במקום זה, מצאתי בלי סוף עופות דורסים ופרפרים, ובעיקר לילה לח ורטוב כמו המוות למרות הניסיון למצוא חיפוי ביריעת פלסטיק (וזריחה בכלל כבר לא הייתה באופציה). עם זאת, כל החרקים והפריחה בכלל לא משתווים לשיא של הסופ"ש הזה - כאשר קיבלתי מימנה הודעה שבגלל צינון כל התוכניות שלה מבוטלות ואם אני באזור, אז שאקפוץ לבקר.
השתדלתי להשאיר את הביישנות ליד הגלבוע וישר חציתי את הבקעה לעברה (ולכיוון ואדי קלט ששם נפגשנו), הכי שמח בעולם שייתכן שעוד יצמח קשר מתוך כל השיחות שלנו.
יאללה, חוזרים לצבא .. 
לבנין ירוק-פסים שנמצא מעופף מאחורי הבית שלי ועבר להלך על קצה האצבע
| |
אילו האפוד היה לתרמיל והנשק למצלמה, רק אילו
שעת צהריים ירדה על גבעות השומרון המערבי, ואנחנו חבורה של שיריונרים בצמ"פ (ר"ע אימון מתקדם בשיריון) ישבנו מרוחים תחת הצל הקריר של תחנת האוטובוס באחד מישובי האזור. ההתרגשות שהייתה בהתחלה מעצם היציאה מהבסיס לשבוע של מציאות רגוע ואחרת, כבר די נרגעה והפכה למעיין שביזות של המתנה מייגעת עד לבואו של אחד מהסגל שהתעכב במהלך הכרת הגזרה. להמשיך לקרוא בספר לא היה כוח, ועיקר העניין התחלף בציפייה לעוד הודעה יקרה מפז מימנה. לבסוף, כעבור כשלוש ומשהו שעות, הטנדר המיוחל נסע במעלה בכביש ואסף אותנו לעבר היעד עליו הופקדנו לשמור.
לאחר נסיעה שנדחסו עם כל הציוד מאחור, על קווי רכס עם נוף שתמיד השקיף לעברי ועוד לא ממש קרה שהשקפתי מימנו, הגענו לישוב שלנו. אני ועוד שני חבר'ה מהמחלקה, שומרים על ישוב קטן ודי נחמד עם תנאים שאפילו השנת שירות שלי לא סיפקה לי (מי חלם בכלל על טלביזיה ענקית עם יס, מקרר עם טונה אוכל ומחשב מחובר לאינטרנט? אה, וגם לא שומרים בין עשר בלילה לחמש בבוקר. מזל שיש מדים, אחרת הייתי שוכח שאני בצבא..). עם זאת, אולי דווקא הבונוס הכי גדול נמצא בכך שאין עלינו מפקד, ולמעשה הכל אפשר לתכנן לעצמנו בצורה שפוייה ובלי משמעת צמודה. (עלק צבא, כבר אמרנו?)
מתחת לישוב יש ואדי רחב מאוד, שמי שנסע בעבר על כביש 6 גם בטח חלף מעל השפך שלו (נחל קנה, נשמע מוכר למישהו?). בזמן שאתה צופה עליו מעל, זה פשוט נוף ממעוף ציפור מרוב ההפרשי גבהיים וכאשר חורש ים תיכוני צפוף עוטף אותך מסביב, לא פלא שלשמור זה עסק שלרוב בכלל לא משעמם. לטאות, פרפרים, עופות דורסים ואפילו קרנפית אחת (חיפושית עם קרן בקצה דמויית קרנף) הספיקו לחלוף במהלך השמירה וסיפקו זמן לא מבוטל של תצפיות לצד בדיקת אנשים שחולפים בשער. לפעמים אתה אפילו מוצא את עצמך מעביר דקות ארוכות במעקב אחר לטאה זריזה, כשלפתע צפצוף עצבני של אוטו מחזיר אותך למציאות אחרת של ביקורת צבאית בש"ג ששכחת מימנה.
בשיא הרצינות, כמעט נופש במסגרת הצבא
שני החבר'ה האחרים ששומרים איתי, חזרו אתמול מהתפילה בבית כנסת ואמרו שהזמינו אותנו לבוא לאכול ארוחת שבת עם אחת מהמשפחות בישוב. שאלתי אם זאת משפחה של דתיים, וכאשר קיבלתי תשובה חיובית התחלתי להסס. זה לא החשש מארוחת ערב עם דתיים, אלא העניין שאתה לא יכול לחתוך באמצע וצריך לחכות עד הסוף בשביל תפילת המזון ואף פעם אי אפשר לדעת כמה זמן העסק יקח (ואפילו אם אתה חילוני, מעצם זה עדיין לא יפה לחמוק סתם ככה). כנראה בגלל השוונג שהם באו והיינו צריכים לטוס לארוחה, לא הספקתי להרהר בעניין יותר מדי ופשוט יצאנו לדרך.
עמדנו בכניסה לבית ודפקנו בדלת. שתי משפחות לבושות לבן ובחגיגיות הזמינו אותנו להכנס. התיישבנו ליד השולחן, ולאחר הקידוש ו"המוציא לחם", התחלנו בארוחה עם שבירת קרח איטית. בהתחלה היה קשה קצת להכנס איתם לשיחה, כי בתור חילוני בודד במערכה, לא הייתה לי יותר מדי הבנה בדיון הקולח לאיזה ישיבה עדיף לצאת או בריכול על הבת שיוצאת לשירות לאומי ואמן תמצא חתן טוב. אבל לאט לאט התחלנו לדבר על השירות ועל הטיולים שלהם באזור, וכך גם אני מצאתי את עצמי יוצא יותר מהשתיקה. אך בתוך כל הערב הזה שהיה באמת נחמד, משהו אחד ממש צרם וזה היה במהלך סיפור על טיול באזור של כמה מהאנשים שם ואיך הם נתקלו על הדרך במשפחה ערבית. כל הצורת דיבור שלהם לפני הילדים כאילו הערבים האלה הם חבורת מקקים מגעילה במטבח, לא עשו לי יותר מדי חשק להתקרב ליושבי השולחן. באמת שבלי קשר לפולטיקה, איך אתם יכולים להחדיר בילדים שלכם כל כך הרבה שנאה על השכנים שלכם? לא מדובר כאן באיזה צבא אוייב אכזר או בכנופיות פשע - אלא במשפחות בדיוק כמוכם שרוצות להנות מטיול ביום שישי.
לא היה לי יותר מדי כוח להשמיע את דעתי, וכנראה זה גם לא ממש היה המקום בתור אורח - אבל לולא זה, באמת שהיה חוויה לאכול אצלם.
אתמול יצאנו קצת להסתובב בואדי הסמוך, בשביל להכיר את האזור ולראות מה חדש. פריחה לא קטנה של סחלב פרפרני ליוותה אותנו בכמויות שלא ראיתי מעולם, ואיתה גם לא מעט עופות דורסים שחגו בשמיים. בתוך כל זה, נותר רק לשאול - אילו האפוד היה לתרמיל והנשק למצלמה, אילו יכולתי לטייל ולא לחצוץ בין שכנים אלימים, כמה כיף היה יכול להיות - אה?
בעקבות זחל שעדיין לא זוהה לגמרי, במהלך הרגילה של מרץ 09' (נו, הרגילה האחרונה...)
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
