מישהו זורק סתם מילה, אפילו סתם מילה כמו "טרמפ", ואתה מתחיל להריץ מזה את כל המשך הדרך שלך. משהו אסור, רצוי משהו עם ריתוק וכלא. משהו להרגיש שאתה שובר מוסכמות, שיש את הפיתוי הזה שאולי יזהו אותך מהחבר'ה האלה שעוצרים בטרמפיאדות ועושים אמבוש על חיילים סוררים. משהו שירגיש לך שאתה באמת עצמאי, שאפשר להעביר שבת שלמה בבית בלי לחשוב צבא. אולי אפילו יותר מזה, להעביר יום בצבא - והאומנם לדבר צבא, כי כך זאת המסגרת, אבל לחיות מחוץ למערכת - להיות בתוך, אבל לחיות בחוץ. לנפץ את המילים שמושכות ליאוש, ולא לדעת שביזות. (שבטח רובכם כבר למד שהכוונה לשבור זמנית. בניגוד לעפוץ, שהכוונה לעייפות צבאית, טפו חארם ולא עלינו, אבל עדיין היינו משתמשים בה בתור שינשינים בלי לדעת מה משמעותה ועדיין נותנים לה לקחת חלק נכבד בהוייתנו החופשית.)

אז איפה היינו חופשי לאחרונה? שם על ההר מעל יטבתה, קצת דרומית . 

איפה שיש לך כל כך הרבה מרחב לחשוב, זה בדיוק המקום להתחיל לפחד מהחופש. לפתע דברים אסורים כמו התחושה שאתה חוטא בדברים ערכיים שחשובים ולך ברמה העקרונית, כמו לדבר אמת בשביל לברוח לקצה ולהרגיש חי, נהפכים לדבר מובן מאליו בתהליך. אפילו שאין לי שום כוונה לנסות, הייתי רוצה לדעת אם צריכת סמים הייתה יכולה לזרוק אותי לחופש שהרגשתי שם למעלה על ההר. ולאו דווקא על ההר הזה, כי להיות מעל המכתש הקטן זה גם להיות על ההר. וגם אחרי טיפוס ארוך בלילה על התבור (ולא חסרים לילות כאלו) זה להיות על ההר.  ואפילו כשאהוד בנאי מגיע לשורות של "ונפליג ונגלוש ניתן לראש לרוץ חופשי \ באינטרנט או על אי בודד אם תבקשי ..", עולה התחושה שמרגישים על ההר. 

אחד הדברים המהותיים שלמדתי מהטיול שלי באזור שדה בוקר באותם שבועיים הקצרים בין השנת שירות לצבא, זה כמה שהפחד מעצם ההתמודדות לבד מול הדברים שעתידים להתרחש או קורים ממש ברגעים אלו יכולים לשתק. הרי קודם לכן, גם הייתי מטייל לבד. ימים שלמים הייתי יורד ועולה שוב מעל לקו הגבול בין הגליל ללבנון. בוהה כמו שיכור שעות על הקו הירוק הפתלתל שמפריד ביננו לבין המידבור הלבנוני, הרים שוממים אכולי חקלאות כפרית שאוכלת כל עשב. וזה פשוט יפה, ולא פחדתי. נרדם ומדליק מדורות בלילה לקולות המואזין של מרון א-ראס, ורק חולם על הטיול שאולי יום אחד יגיע בצד השני של הגבול... ובאמת שהיה לי טוב. 

אז למה לראשונה על הר קטום, שהוא בסך הכל לא יותר מגבעה זקופה כשלוש קילומטר מקיבוץ שדה בוקר, נתקלתי באמת לראשונה בפניקה מהלבד? וזה פחד שמשתק אותך. הפחד מהצבא, הפחד מזה שכל מהותך שהקדשת אליה את עצמך בבית ספר שדה הולכת להתאדות למושגי עבר... וכאן חשתי לראשונה את הפחד הכי אמיתי שהיה לי בחיים, הפחד מלאבד את המהות ששווה לחיות למענה. ושם זה קרה, בראש ההר. 

הייתי משותק, תחושה אבודה שכזאת. בסך הכל רציתי לטייל, לחפש עוד כמה חרקים ועקרבים ולראות נופים חדשים. בקשה די צנועה לנער מתבגר, שלא רצה להיות מפורסם או לדפוק כסף מהר. גם לא היה עניין בלמצוא אקשן, סתם להמשיך להתמסטל מהנוף ובלי שיבואו כל מיני פלוצים שימכרו לי שלטים של "נוף טובל בירוק" או כל מיני חרטא שיווקית זולה שנמאסה כבר.

בקבוק נסטי לימון שנקנה בבאר שבע נשלף מהתרמיל ואיתו עוד כמה מקלות וניל (מין בצק כזה שממולא בקרם בצבע של נזלת מתוקה). אחרי ישיבה ארוכה מדי, קרוב לשלוש שעות באותה נקודה מבלי לזוז מטר ורק לשפוך נהרות של דיכאון ויאוש אל נחל צין שזרם (ביובשנו) מתחתי, כתבתי כמה שורות במחברת ויצאתי הלאה. את השיעור הראשון בדיכאון האמת, פתרתי בתובנה שהגיע לראשונה אחרי קילומטרגז' לא מבוטל שעברתי קודם לכן. הרבה לפני אותו טיול, ופיתרון הפשוט אומר שאם יש הליכה, יש פחות מחשבות. לפחות כמות המחשבות שתוקפות קטן, והראש עסוק בעוד דברים. אפילו בשביל להסדיר את הנשימה צריך מרחב ממחשבות.

וכנראה שתחושת הבדידות תמיד תיהיה נחלת החירות, החופש מזה שיחליטו בשבילך מה טוב ותתנסה בדרך חדשה משלך. לבד לגמרי, בודד, מחליט לגבי כל צעד ולגימת מים שתעשה. חופשי - עצוב ומאושר יחדיו. הכי אסלי שיש.

עץ שיטה למוד רוח ושטפונות, באחד מאפיקי הואדיות שממערב לקיבוץ יטבתה.