 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 4/2007
 כאמרת חז"ל - המצב מחורבן? רד בוואדי לעין-לבן!
הכל היה מתוכנן כ"כ טוב - נקודת לינה (המקורית והחלופית), תיכנון של מים, מסלול הליכה, זמנים (כמעט, אבל בקטנה :P ), אוכל ובלע בלע - אבל תמיד יש את ההורים שהורסים הכל... (ולכן תמיד יש אפשר להמציא תוכנית גיבוי מאולתרת ^^ )
לאחר ישיבה על המפה ואריזת התרמיל (ואיך לא? כתיבת הפוסט להתראות-ונשתמע :P ), אספתי את רגלי לעבר התחנת אוטובוס. חיכיתי כמה דקות, ואז חברה של אמא שלי עצרה שם במקרה, ולאחר שיחה קטנה, היא הציע לי טרמפ קריית שדה-התעופה (איירפורט סיטי, המקום המפלצני ליד נתב"ג עם כמה תחנות שמקשרות את כל האזור). חיכיתי עוד כמה זמן, והאוטובוס המיוחל לירושלים הגיע. הכנסתי את התרמיל שלי לתא מטען, עליתי וחיכיתי לתור לשלם לנהג, וברגע. שנתתי לו את הכסף, ידעתי שזהו - אין חרטה ולא דרך חזרה.
האוטובוס היה מפוצץ והתיישבתי במעבר. כל הדרך הסתכלתי על השמשה מקדימה וראיתי איך הנוף העגלגל של מרגלות השומרון מתחלף לנוף ההררי של הרי ירושלים. במשך הנסיעה הירהרתי בזה שאני מודע לזה שאני עושה מעשה לא אחראי במיוחד ושיסבך אותי עם ההורים - לצאת להרי ירושלים לבד (ובמיוחד לשינה בלילה) בתקופה הזאת, זה לא הדבר הכי סימפתי בעולם. עם כל זאת, האפשרות של להתבשל עם המיץ של עצמי עוד לילה ויום בבית לא באו בחשבון. את העידוד שאבתי מהזכרונות של הסדנת שטח בקק"ל שנתנו לנו אז ממש להרגיש את הלבד בשטח ומתוך גם כמה שירים טובים שתמיד נחמד לכל מצב ^^
לבסוף, האוטובוס הגיע לתחנה המרכזית בירושלים וכולם נדחסו במהירות לעבר הירידה. לאחר הניסיון הבעיתי שהיה לי בלון גז לגזייה בפעם של ההפגנה בספדי, כבר הייתי חמוש בתשובה ברורה ובהירה לעמדת שיקוף. התור לבידוק הביטחוני עבר מהר מהרגיל, וגם השיקוף הפעם לא התחילו לתחקר אותי והבינו שאני כולה מטייל ולא מחבל בפוטנציאל...
בחוץ כבר היה חושך, והתקווה לעשות הליכה עקפית מאורה לעמינדב נגנזה. לאחר עוד התברברות קצרה במודיעין של אגד, גם התקווה לישון ביד-קנדי הלכה פיפיין, ונאלצתי לשנות תוכניות. נזכרתי בנקודה נחמדה בוואדי ליד אורה שגיליתי בטיול בירושלים אחרי האיימת ביצייל'ה בצו ראשון [ :P ] ובחרתי לישון שם. המתנתי בתחנה מספר דקות שנראו כמו נצח עם כל ההירהורים ולבסוף האוטובוס הגיע. נדחסתי עם התרמיל בין האנשים, כאשר הסובבים נועצים בי מבטים מעצבנים מכל עבר - אחד הדברים השנואים עלי בעולם, זה להיות עם התרמיל טיולים באוטובוס עירוני (ארג! :| ). לבסוף - התחנה הגיע וירדתי מהאוטובוס לאוויר הקר של ירושלים והתחלתי לרדת בוואדי.
מצאתי את הנקודה החביבה שלי והתחלתי להתארגן, כאשר רגע לפני שנכנסתי לשק"ש, פתאום טלפון מאמא.
"אהלן, מה נשמע?" היא שואלת עוד עם קול שמח.
"אממ... בסדר, אני ישן בירושלים" השבתי עם תקווה דלילה שזה יגמר בזה.
"אצל מי?"
"סתם בשטח עם חברים"
"מי הם?" היא התחילה לחקור.
שתקתי שתיקה ארוכה, הרגשתי רע עם זה ולא יכולתי לשקר לה יותר.
"אני נמצא כאן לבד." השבתי והצטערתי כבר שלא כיביתי קודם את המכשיר המחורבן.
מכאן היא התחילה להשתגע - התחילה לצעוק עלי שאני לא אחראי, מה אני בכלל חושב לעצמי על לישון לבד בשטח, ושאני הארגן לעצמי מקום לישון - או - שאני אומר לה עכשיו איפה אני והיא באה לאסוף אותי.
התחלתי להתרתח וכמעט צעקתי עליה - "תרדי מימני אישה מטורללת! חאלס, אני כבר לא הזעטוט הקטן שלך!", אבל שלטתי בעצמי, וסתם השבתי לה בזעם שלא תעז לבוא לכאן, ואני אמצא כבר אצל מי לישון.
התחלתי לעבור בין הטלפונים בזיכרון של המכשיר הקטן והארור שסיבך אותי מתחילה. כאשר כבר התחלתי להתייאש פתאום נזכרתי "רגע - המשרדים של החלה"ט בירושלים!". התקשרתי לבן-גרעין של החלה"ט ושאלתי אותו אם זה אפשרי? הוא השיב שלא, אבל אם יש לי בעיה של מקום לישון, אני מוזמן לישון בקומונה שלהם. הרגשתי עם זה ממש לא בנוח שנפלתי עליו ככה פתאום (אפילו שזה היה רעיון שלו), אבל לא היו לי ברירות אחרות. כך, לאחר עוד איזה קרוב לחצי שעה של בירבורים ברחבי העיר, הגעתי לקומונה שלהם. הם היו באמצע ישיבה, והוא העלה אותי לדירה שלהם בבניין (זה בניין קטן של הקומונות בחלה"ט) והראה לי את המקום אם אני אצטרך למשהו. השבתי בגימגום תודה, אבל אני אלך ישר לישון. הוא הלך, ואני פרשתי מז"ש-שק"ש והלכתי לישון. (שמאוחר יותר בלילה, הם נכנסו והעירו אותי שאני אעבור למזרן הנורמלי ושחבל על הגב :P )
עברו השעות, והבוקר הגיע. התעוררתי לקראת 6 וחצי וכל הקומונה שלהם עדיין חרפה עמוק. בשקט ארזתי את התרמיל, ואת השמיכה שהם נתנו לי קיפלתי ועליה השארתי מכתב תודה. יצאתי לרחוב והלכתי לעבר התחנה כאשר אני שוקל את האפשרות לחזור או ולהמשיך. החלטתי בסוף להטיל מטבע של חצי שקל: חצי - חוזר הביתה, נבל - ממשיך לטייל. זרקתי ו... יצא חצי. לא הייתי שלם עם זה, אז החלטתי שאם הספרת עשרות בדקות תיהיה אי-זוגית, אני חוזר הביתה - ואם זוגית, אז ממשיך. שלוש, ארבע ו... יצא 3.
"אם ככה אז אין ברירה חוץ מזה ... להגיד זובי! ולהמשיך לטייל!" השבתי לעצמי, והמצברוח התחיל לחזור.
הסתכלתי שוב על המפה. לעשות את המסלול המקורי (ומותק!) שתיכנתי כבר לא היה לי חשק, וסתם רציתי לשתות קפה ולהעביר את היום בשקט ליד איזה מעיין. לבסוף, מבין שלל המעיינות בהרי ירושלים (מעל מאה!) הכי קרוב ושלא הייתי צריך להמר עליו יותר מדי, היה עין-לבן. (היום זה יום עבודה רגיל - אז כמה כבר יגיעו אליו? בחופש ובסופי שבוע זה סיוט שם מרוב אנשים)
חזרתי שוב למחלף ליד אורה, והפעם פניתי לוואדי ההפוך - זה שיורד לכיוון המעיין. חתכתי מהשביל העפר הראשי לאיזה שבילון עקלקל צדדי, כי היה שלט עם "זהירות! שטח פרטי" (איזה פרטי ואיזה נעליים - ממתי וואדי זה שטח פרטי?! אבל לא היה לי להתעסק עם עבריינים בפוטנציה)
לאחר ירידה עקלקלה בין העצים (שדפקה גם קצת את הרגלים, אבל בקטנה) הגעתי למעיין המיוחל ולא נשאר חוץ מלהגיד - זווועההההההה! המילה "מטונף" לא מספיק מטונפת בשביל לתאר את המצב שהיה שם. זבל וטינופת פזורים בכל מקום והדבר היחיד שבא לך לעשות למראה שאריות עוף צפות בין שקיות מכוסות בכתמים דביקים של רד-בול זה להקיא את הקיא שמקיאה נשמתך.
מדוכדך מהמצב, בחרתי נקודה צדדית שעוד הייתה יחסית נקייה וישבתי להכין את הקפה של הבוקר (והעיקר שיצא מר כמו אלמנה-שחורה! ^^ ) - וכמו תמיד, הפשלה הרגילה - אי קיום הדיבר ה-11 בעשרת הדיברות ( מוחע! ): חובה עלייך לחרבן - ובמיוחד חירבון ראשון של בוקר - לפני שאתה בכלל מעז לחשוב על להכניס משהו לקיבה. הבאסה הייתה אחרי שכבר סיימתי את הכוס השלישית שלי.
קפה מר כמו אלמנה-שחורה! הורי ~
נשארתי עוד כמה דקות להתמתח בשמש וקיפלתי את הציוד, כאשר לפתע ראיתי מישהו מתקרב לכיוון שלי.
"אהלן! אתה הפקח כאן?" שאלתי אותו, ולאחר שהוא השיב בחיוב הצעתי לו לשתות איתי קפה (לעולם לא תזיק כוס רביעית ^^ ), אבל הוא השיב שכבר שתה למטה עם החבר'ה שלו (הם עבדו באותו זמן על להכשיר את המקום לקראת הקיץ מפני שריפות - קצירת עשבייה וכולי). דיברנו עוד קצת על הטינופת שבמקום והוא סיפר לי על הקושי של הרט"ג להתמודד עם זה. בסוף נפרדנו והוא המשיך בסקירת המצב העגום.
חולפת עוד דקה ואז לפתע יורד לי האסימון....
תפסתי ספרינט, קפצתי על החומה והמשכתי לרוץ לעברו עם קריאות של "חכה רגע!". הוא עצר והסתכל לעברי עם מבט שמצפה לשמוע שראיתי (לפחות) את הלוך-נס יוצאת מהבריכה של המעיין.
"תגיד, יש לך שקים? אני יכול לעזור לנקות כאן!" השבתי מתנשף.
הוא נראה קצת מבולבל תחילה מהבקשה שלי, אבל ישר חייך ואמר שארד עוד כמה דקות אליהם ושהוא יביא לי. חזרתי, סגרתי את התרמיל וסינדלתי את הסנדליים (ויחי הפועל החדש! ^^ ) כי ממש מסוכן שם עם כל השברי זכוכית שהיו זרוקות. קיבלתי מימנו גליל של שקים והתחלתי לעבוד בשצף קצף. כעבור עוד כמה זמן, הגיעו שלוש מטיילות ובעזרת אישיותי הכובשת שיכנעתי אותן לבוא לעזור (כן, עלק :P הן כולה רצו לעשות פעילות בוקר והיה אכפת להן גם מהמצב העגום של המקום, אבל ניחא - העיקר שהיו עוד ידיים עובדות להשתלט על המצב הקטסטרופלי שהיה שם).
התחלתי לנקות שם בסביבות 7 וחצי וסיימתי לקראת 10 - עכשיו המקום ממש יפיפה ^^ (או כמו שהמורה שלי לנהיגה, נהג לומר לי בסיפורי טיולים שלו, כאשר נתן תיאור למשהו טוב: "ממש בונבוניירה!!!!" )
לפני! (וזה עוד האזור היחסית בסדר שהיה שעמלנו עליו)
ואחרי!
בהמשך, הפרדתי את כל הבקבוקים הגדולים מאלו של הפיקדון לשקים נפרדים - ואותם נתתי לשניים שעבדו שם למטה (כי לא היה לי איך לקחת אותם הבייתה) ואת הגדולים חלק ריצפקקתי לתרמיל והשאר נאלצתי להשאיר בשק ועתידם להזרק לזבל, כי אין בירושלים כמעט כלובי מיחזור והפקח לא יכול להסתובב איתם יותר מדי :(
ואם צריך אירוניה אז יש גם בטיול הזה - עד כמה שהתלוננתי על הערבית שלי, עוד דוגמה:
כתבתי מכתב-שיר-בחרוזים בשביל התנצלות מאמא ואבא, והתכוננתי לעוד נגלה של קפה במאבק נגד הבלונים פורחים בעיניים, כאשר שמעתי קולות בערבית מתקרבים לעברי. שני אנשים הסתובבו שם וסתם דיברנו, וכאשר הם כבר היו לידי הצעתי להם קפה. הם חייכו והשיבו לי ב-"לא תודה" ובחלוף עוד כמה שניות הם גם הציעו לי מהאוכל שלהם.
א-ר-ג!!! אני רוצה לדעת גם ערביתתתת!!! זה מעצבן להיות כזה חננה-יהודי-טוב, אני רוצה לדעת גם ערבית! :(
האזור ליד נקבת המעיין שהתרחש בו האירוע הנ"ל
לאחר טבילה בבריכה השנייה (והמג'ייפת) של עין-לבן (והכל בגלל כמה דוסות שהתנחלו בבריכה הראשית של המעיין #$&), הפקח שפגשתי בהתחלה וביחד איתו גם הפקח הערבי השני והעוזר שלהם קראו לי לשתות איתם קפה.
אז נכון - מר כמו עכביש הוא לא היה - אבל קפה טוב אחרי עבודה קשה ועם אנשי טבע כמותם לא שתיתי כבר הרבה זמן! תוך כדי שתייה גם ריכלנו על המנכ"ל המושחת של הרט"ג ועל השטויות שממציאים הרבנים בשביל בצע כסף (והפקח היה בעצמו דתי! והוא אמר את זה בעצמו!)
הבריכה המג'ייפית (היה שם אילנית הנחלים! וכפרע על הצפרדעים שאירחו לי שם חברה ^^ )
בסוף נפרדתי מהם, עם יציקת קפה בבטן (ובשלב הזה כבר הייתי אחרי החירבון המיוחל, רק חסכתי לכם פרטים :P ) וטפסתי את העלייה המאובקת לאורה בחום המעיק של הצהריים.
לפני שהגעתי לתחנה המרכזית, הוצאתי בקבוק אחד מהרצפקק ודחפתי אותו תרמיל וככה עם תקווה ניגשתי שוב לבידוק הביטחוני וקיוותי שכל התרמיל-קיפוד הזה יצליח לעבור במכונת שיקוף. מזלי הכל עבר בשלום, ואפילו הספקתי לתפוס בזמן את האוטובוס המיוחל לעבר הבית.
והנה - רק הגעתי שוב לשוהם, וכל האווירה המעיקה חזרה שוב.
בעודי צועד לכיוון הבית פתאום הסלולרי מצלצל -
"כן , מדבר אחיעד.. אה? אבל רוני יותר בקישקע מימני, כדאי שתדברו איתו... אה? הוא מהעיתון המתחרה? הבנתי, אוקע. נשתמע"
התקשרו אלי העיתון המקומי ("אבן-שוהם" רולז XD ) ורצו לראיין אותי בתור מתנדב פעיל ביער ברקת (או "פארק שוהם" לפי הגדרתם) על התחושות שלי מההדרכות שאני מעביר שם ועוד כמה סיפורים מעניינים שנתקלתי בהם.
נו ניחא, בסוף אני אהיה עוד סלב-ירוק :P
וכמובן, לעונג שלישי - מחר ב 8:20 בבוקר מבחן מתכונת באנגלית :|
(כבר בערך שבועיים שלא התקלתי!!!! במה חטאתי?!)
עייף ומתגעגע,
נותר לי רק להגיד - נשתמע!
כותב שורות אלו, מנסה לגרד חיוך של אושר ברגע של אתנחתא בעלייה המייגעת - מוחע! :P
"אין כמוני על ראש הפוני!" / הכינה נחמה
| |
 מתחפף מהבית
כל הבוקר ביזבזתי בניסיון לאתר אנשים פנויים שיבואו לטייל איתי, אבל א-ף אחד לא יכל לבוא - באסה לי, סתם שרפתי בוקר שלם על כלום :(
אז בתור מחאה על הטחורים שיש לי בתחת כבר מרוב ישיבה ועל זה שאף אחד לא יכול/רוצה לבוא לטייל החלטתי לעשות מעשה ו... ללכת לטייל לבד! אני לא אתן לבדד לנוון את גופי ולעכל את נישמתי, ולהורים להוציא אותי משפיות עם הפקודה "לך תלמד!" (חאלס, אני כבר בן 18 - רדו מימני!)
בכל מקרה, לכל המעוניין לתרום את חברתו ביום וחצי הקרובים, אז זאת התוכנית שלי לעת עתה -
האזור - הרי ירושלים
מתחיל באורה להולך לכיוון הישוב עמינדב ומשם עולה עוד קצת ליד-קנדי. (וישן שם)
* או לחילופין (תלוי כמה אור יהיה כשאגיע) *
מגיע לעמינדב ואז עולה ליד-קנדי (וגם ישן שם :P מוחע ).
מחר
יורד לעין-שלמון, ומשם ממשיך צפון-מזרח על שביל ישראל לעבר עין-חנדק ולאחר מכן (אם אני לא אחטוף הרעלה מכל החרצפים במים שם XD ) אז עולה עם השביל לכיוון עיינות סטף (עין סטף ועין ביכורה) ומסיים בצובה.
אם מישהו רוצה להצטרף אלי ולשתות עימי קפה (מר כמו עכביש! מה עכביש?! מינימום אלמנה-שחורה! ^^ ) ביום וחצי הקרובים, אז יותר מאשמח לקבל מימנו את הצטרפותו.
נשתמע :P
(ובתקווה בחתיכה אחת ~ )
| |
 ערבית שכזאת :|
אתמול היה בטלביזיה את האודישן לערביזיון (כמו הארוביזיון, אבל של מדינות ערב) וראיתי חלק מזה. משום מה, התחלתי גם בזמן האחרון לשמוע מדי פעם ברדיו תחנות ושירים בערבית ולנסות להבין על מה הם מדברים, ולצפות לפעמים בשישי בבוקר, בתוכניות אירוח שלהם. מה שמוביל אותי לנקודה הבאה - יש לי ערבית דפוקה. הבעיה זה לאו דווקא עם ערבית, אני גרוע בלמידת שפת זרות בכלל (נו, 4 יחידות אנגלית...), אבל ערבית תמיד נראתה לי יותר שימושית מאשר אנגלית ושפות אחרות (אבל לצד העברית, לא במקומה ^^ ). עוד שהתחלנו בכיתה ז' ללמוד את זה, כישורי בתור דיסלקט גמור לשפות זרות התבטאו היטב ומעולם לא צלחה דרכי במקצוע הזה. אפילו בכיתה ט', שעברתי תיכון והייתה "הקבצת מתקדמים" (לאלו שלמדו בעבר ערבית) ו"הקבצת מתחילים" (אלו שלומדים שנה ראשונה וצריכים להספיק את החומר הדל שהמתקדמים למדו בשנתיים) - שמו אותי במתחילים ובהתחלה יחסית הייתי גם טוב, אבל המצב הדרדר מרגע לדודלי ואפילו אני, זה שלמד שנתיים ערבית ולהם זאת שנה ראשונה, התחלתי לגמגמם מאחורה.
כשאני פוגש את רועים הבדואים וחקלאים פלשתינאים באזור (וגם בטיולים) ואנחנו מתחילים בשיחה, זה תמיד נשמע לי כ"כ מעפן לדבר איתם בעברית :|
שנה שעברה היו כאן חפירות ארכיולוגיות והיה איזה יום פתוח שתושבים יכלו לבוא לראות מה עושים שם. רוב החופרים שם היו ערבים והחוקר הראשי שניהל את כל החפירות דיבר איתם בערבית שוטפת כל הזמן. אוףףףף! כל כך קינאתי בו באותו זמן :(
אני רוצה גם!
בנוסף לכל זה, סבא שלי היה הרבה שנים מורה לערבית בצבא ובמשטרה, וגם סבתא שלי מדברת ערבית שוטפת (נו, עיראקים ^^) והם אפילו עזרו לי פעם לתרגל את זה במשך כמה ימים, אבל למרות השיפור שהיה לי, עדיין יצא לי ערבית מגומגמת.
נו, לפחות יש לי את ספרון של "שיחון עברי-ערבי בערבית מדוברת" ונשאר אולי להתנחם שעם הרבה תרגול משם ושמיעת תחנות בערבית, אני אולי אצליח להתמודד טיפה יותר עם השפה.
נו ניחא....
ובמעבר חד אחרי המירמור שלי - אני קופץ יומיים אחורה (שבמקרה זה גם היה היומהולדת הלועזית שלי, אבל זה הפחות משנה) - מפגש ראשון של "הקרן להצלת כדור הארץ"! היה פשוט כל כך כיף פשוט לפגוש אנשים שאכפת להם מזה (ובניהם נעם ותמר ^^) ושהם *לא* סתם ציניקאנים מחורבנים ואטומים.
בנוסף לזה - פגשתי עוד מישהו שעלול להכנס לשילוש הקדוש שלי (אבל אז זה יהיה רבעייה, נו בעיה :P ) - הלוא הוא אבא של תמר! הוא פשוט אחד האנשים הכי-הכי-הכי מאגניבים שפגשתי בחיים שלי :) גם גאולוג, גם איש שטח, גם אכפת לו מהסביבה (ויש להם אפילו בריכה לאגירת מי גשמים בחצר! הלוואי שאבא שלי היה אפילו מסכים לשים גיגית בחצר... ניחא גיגית, אפילו קופסת קוטג' זה יותר מדי בשבילו. ארג :| #$%&) והוא מדבר על זה עם רצון אמיתי ולא סתם בצורה של "כן זה חשוב, אבל ניחא..."
פשוט בן-אדם סגיד! (בעצם כל המשפחה שלה סגידה ^^ 2 אחיות מדריכות בביס"ש, אחות קטנה עם שם מאגניב שגם נראה שעוד תיהיה בביס"ש ואמא ממש נחמדה שגם אכפת לה מכל זה ואפילו עשתה טרק 30 של חודש בסיני בציוד על-הגב! =O )
ארג. בטוחה שאת לא רוצה להחליף איתי משפחות??? :(
ודבר אחרון שנשאר להגיד - תודה ע-נ-ק-י-ת לתמר על הברכה! זאת הברכה הכי יפה שקיבלתי בחיים שלי, ועכשיו אני מרגיש סתם מעפן ששלחתי לה ברכת-מייל-שכזאת :(
ניחא, תמיד יש שנה הבאה! (והברכה עוד תכתב על גב תמונה של "כחליל הגליל" שאני אצלם בעצמי ! - משמע - לחרוש הייטב שנה הבאה כל סמ"ר על הר מרון עם זכוכית מגדלת ומצלמה ^^ )
זהו, כבר שבוע וחצי-שבועיים שלא הספקתי להגיע למקלחת אפילו פעם אחת, בגלל כל הפעילויות ושעות השינה שלי לוקות בחסך מטורף (שקיות בעיניים זה כבר קטן עלי, עוד מעט יש לי משאיות...) נשאר עכשיו רק עוד להחזיק את העיניים פקוחות ולנהוג עד לראש-העין הרחוקה, כי לספיר משעמם והיא צריכה חברה :P (והיא גם אוהבת לזהם את האוויר עם כל ה- "אחיעד! אתה יכול בבקשה לקחת/להביא..." - ושאני אגיד לה לא? ~_^ )
נשתמע ~
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
