 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 4/2008
 תם השרב הגדול
לאחר שבוע עמוס בשיטוטים בשרב שהיה בצפון הארץ, אני יכול למצוא לעצמי איזה רגע דל לשבת סתם, ולהקשיב לשירים הישנים (ילדות שלמה, לא?) של אבטיפוס, רגע לפני שאני סוגר עוד שנה לעצמי. אין כבר את ההתרגשות כמו בעבר, וגם הקשר שהיה לי עם הרבה אנשים טובים, נעלם בחצי שנה האחרונה. אפילו מדים עוד אין לי, בעוד כל השאר מסביב כבר מאיישים תפקיד כזה או אחר - וזהו ילד, גדלת בעוד שנה. (ואתה זוכר איך מכיתה ג', חיכית לראות אם באמת התאריך הלועזי והעברי מתחברים .. )
לא רציתי לחזור הביתה, ועדיין אני לא מבין למה עשיתי את זה. המאהל מחאה בתמנע היה עבורי כמו עמוד עשן שסימן לי נתיב להגיע, ואפילו האישור ביטחוני מצה"ל בלהכנס לנחל חצור עדיין תקף. אז למה במקום אלו, חזרתי הביתה? אפילו אליבי של "ביקור חג אצל סבא וסבתא", קצת חלש הפעם.
לקראת המחנה של סיירות בפסח, הצעתי את עצמי לעזרה בכל אשר אוכל לתרום. כמובן שצורפתי לכוח בזרועות פתוחות (כי אחרת, מי כבר ידריך שם על פרוקי רגליים?  ), ולמרות השינוי של הראשוני בגלל העומס חום, המחנה עוד נראה מבטיח.
התיכנון היה להצטרף אליהם ליום הראשון, ומשם לעלות למחרת לאצבע הגליל ולטייל באזור. לצערי הרב, שותפתי לטיול חטפה שפעת ואני נשארתי עם סימן שאלה של איך להמשיך. החום הכבד לבסוף נתן את התשובה, ונשארתי איתם לאורך כל המחנה. רואה איך מחנה שלם מתפקשקש והופך לביזיון שהכתים את שם החוגים. ניסיתי לשנות, הרמתי את קולי נגד המהלך שהיה (ושנבע בעיקר מחוסר הביטחון והרצון של רכז הטיול, לתפעל לוגיסטיקה כפולה לשני נקודות לינה). אני לא יודע לגבי מקומות אחרים, אבל לתת לילדים בכיתות ה' ללכת 6 קמ' ביום של עומס חום אני עוד מוכן לקבל. אבל לוותר על משהו יותר רציני לכיתות ח', ושילכו עד לכנרת בעצמם (ויתמודדו עם הקושי של השטח והחום - הבנת המצב כסיירים האמיתים), זה מה שגרם לי לראות את המחנה הזה כביזיון אחד גדול.
הבעיה הגדולה ביותר נבעה ביום האחרון - התלבטות בין ללכת שלושה קמ' למעיין מצ'וקמק עם מאהל בדואי או לקבל הקפצה באוטבוס לכנרת. לבסוף נבחרה הכנרת, למרות מחאה ודילמה לא קטנה שעלתה לאוויר. הרי מה עשינו ברגע שנתנו הקפצה עם אוטובוס לכנרת? המסר שאנחנו משדרים לחניכים בצורה כזאת, זה שאפשר גם לוותר על הליכה, בשביל להגיע לאטרקציה. (כאשר המצב האידיאלי שצריך לשאוף אליו, זה לראות בהליכה (הארוכה) עצמה את החוויה שמימנה שואבים את ההנה והלמידה האישית.)
כאשר הגענו לכנרת, הרגשתי לראשונה את נקודת העצבות. בעוד כמה שעות אני אפרד מחבר'ה שנקשרתי אליהם כ"כ, והם יחזרו הביתה בעוד שאני אמשיך הלאה. לא ידעתי לחלוטין מה אני אעשה, אבל העיקר להמשיך בדרכים ולא משנה לאן.
לאחר סגירה של כמה טלפונים, היעד עבר לגולן. למרות שכעת המקום הזה הוא מחבת בזלת אחת גדולה, הציפיה לראות מים זורמים בכמויות כמו שאין בשאר הארץ, משכו אותנו לשם - ואני יחד עם עוד שניים מהקומונה, יצאנו לעבר מושב נידח (ומאוחר יותר התברר כרקוב לא פחות) באזור דרום הגולן.
התיכנון המקורי היה לישון כ-50 מטר מהצומת של המושב, אבל בגלל שהאוטובוס נכנס פנימה, כבר היה חבל סתם לסחוב את עצמנו החוצה. חיפשנו מקום להתמקם לשינה, ולבסוף (למורת רוחי) הוחלט לישון באיזה גן ציבורי תמים למראה. אכלנו והתקפלנו לישון.
לקראת חצות, התעוררתי מהצחוק של השינשינית. קמתי מהשק שינה, ומולנו עמדו ארבעה נערים צ'וחים להפליא. לעומת הבאסה שלי, לה יש נטייה להקרע מצחוק כאשר המצב מיואש והיא שחוטה מעייפות. לאחר שאלו באו והלכו כמה פעמים, הטלתי וטו שעפים משם. ארזנו את הדברים, והלכנו לישון בשדות בור שמאחורי בתי המושב (ודבילי להפליא מצידי, למה לא עשיתי זאת קודם).
קמנו בבוקר עם רוחות חזקות, שכמעט העיפו אותנו לסוריה. מבט נוסף לעבר חישוב המים הכולל שלנו, הראה שאין מנוס חוץ ממילוי מים לפני היציאה לדרך, אבל עושים זאת ב6 בוקר? השינשינית תפסה שני בקבוקים והובילה לעבר חצר של אחד הבתים, ושם התגנבו בשקט לברז שהיה ממוקם מרחק יריקה מחלום פתוח למחצה. חזרנו בשקט לעבר התרמילים, ויצאנו לפי סיפור דרך שהמדריך הדרוזי אצלנו אמר.
"לכו לדרום המושב, ושם רדו בשביל דרך פרצה בגדר, ולמטה פנו ימינה", אז מצאנו פרצה (שלא ממש הייתה פירצה, בלי עזרתנו) וגם ירדנו בשביל (שחוץ מחזירי בר, כנראה אף אדם לא עבר בו קודם). כעבור כשעה, הבנו שזאת לא הדרך ועלינו בחזרה למעלה ותיכננו ללכת לאיזה מעיין אחר שסומן במפה. בדרך על הכביש שהמקיף את המושב, פגשנו מישהו שאמר להתקדם עד לעץ תאנה גדול ושם יש מעיין קטן. בדיוק שאנחנו מגיעים לשם, יש (וואחד) פרצה בגדר ומאחוריו שביל שמרוב שצעדו בו, אפילו הסורים לא היו מתקשים לזהותו. אבל השביזות והחום הכריעו אותנו, והלכנו לרבוץ במעיין המצ'וקמק ליד. ישנו ואכלנו, עד שהוחלט להתחיל לחזור - אך לא לפני שנשיג גלידת "מטרה". לא יודע למה, אבל פתאום כל מחשבותי כונו על לאכול גלידת מטרה. הגענו לאיזה חנות תירותית להחריד, במרכז ה"כפר אומנים" שהם עשו במושב. הגלידה שלי תוייגה במחיר של 8 שקלים, כך שגם אם יחרב העולם לא אסכים לשלם כזה מחיר על גלידת מטרה. בסוף התפשרנו על קרטיב אננס, וזללנו אותו בהנה, בתוך החנות הממוזגת (קיצר, ניתן לסכם בריקבון שלא ברא השטן )
כשחזרנו לטבריה, ניצבה הדילמה אצלי בין להמשיך לטייל לבד או לשוב הביתה. לבסוף, החום של טבריה (שהמיס לגמרי ת'מוח) בנוסף לחשש של להתקע עם לו"ז אוטובוסים של ערב חג, עשו את שלהם - ושבתי לבית ילדותי.
ולך דור, חברי היקר (תאום טלפתי מימי התיכון) ,יומהולדת 19 שמח ושתדע רק אושר ושמחה - כמו בחגיגת המשת"פים שלנו בשנה שעברה 
כעת, תמה סופית הילדות -
קצתי בעייפות.
(ובנינו תעזבו שטויות, יומהולדת אמיתית זה רק במדורה קטנה בלב מדבר. )
| |
 סאלמת לשבוע הקרוב
שבוע שלם של חופש טהור, מתחיל ממחר.
בלי הדרכות,
בלי הכנות מיוחדות לבית ספר שדה,
בלי עוד הרבה דברים שיכתיבו לי לאן להגיע ומתי.
התרמיל כבר ארוז, משוחרר מהנטל של חומר להדרכות. התיקיית עזרי קבע פרשה למנוחה, ויחד איתה גם הרמקולים הניידים ועוד כמה מהציוד שנע איתי בדרכים. אפילו את המצלמה החלטתי שלא לקחת איתי לשבוע הקרוב - רק על שלושה דברים לא יכולתי שלוותר - טושים, לוח מחיק ומחברת קטעים (לקריאה).
גם לצה"ל אומר שלום השבוע - לא רוצה את הגיבוש לצנחנים, לא למלא עוד טפסי קורות חיים, ואפילו אפנה את המחשבות ממדור טג"ח (טיפוס, גלישה וחילוץ). בכל מקרה, זה כבר ברור כ"כ שבסוף אגיע להיות שיריונר, לא? 
וממחר מה הלאה? מחנה פסח של סיירות (חניכים) , טיול שינשינים בגליל עליון, מאהל מחאה נגד הבניה בעמק ססגון וגם היכנשהוא בסוף מחנה בוגרים שהרכז יתלוש לי ת'אוזן אם לא אגיע .. רגע, יש גם מתישהו יומהולדת 19 (אבל נו ניחא)
שיהיה לילה טוב וחג שמח
(ולך תמר, שיהיה המון המוני מזל טוב בכל דרך שתבחרי )
נכתב מקודם עוד הרבה, אבל ככה זה אם מחשבים שבסוף הם ימחקו לך את כל העבודה. פאיפן אחד גדול.
| |
מהכנרת למבצע התשת האומץ
מלפני כשלושה (ארבעה?) שבועות, חטפתי באחד הסופ"שים חום גבוה והדבר האחרון שעשיתי זה לטפל בעצמי. רצתי שלוש הכנות מסלול, הדרכתי שלושה ימים ובעיקר השתדלתי לא להשבר ולמות. עכשיו בדיעבד אני לא יודע עד כמה חכם זה היה, שכן מאז יש לי שיעול מטריד שלא נפסק, ונזלת שבאה בגלים. חוץ מזה, לא הפסקתי ללכת ...
כל פעם שאני בא לספר על דברים שקרו לי, אני נאלץ ללכת עוד ועוד אחורה בזיכרון, כי קורים כל כך הרבה דברים. בתקופה האחרונה כל הצוות טוחן הדרכות בלי סוף, ועוד לא הספקת להרגע מטיול שסיימת ויצאת לאסוף טיול חדש. מה שכן, כעת אם אין איזה הדרכה מיוחדת (כמו הדרכות עירוניות .. איכס .. ), אז למעשה כבר אין לי באמת על מה להתכונן. כל מה שאני זקוק להדרכה נמצא בשטח, ותמיד יהיה מה ללמוד משם בשביל להמשיך להתפתח. אבל יש עוד משהו חשוב לא פחות, וזה לטייל (ועם כל הכבוד, להדריך טיול זה בהחלט לא באמת לטייל). כך קורה למשל שאני מסיים שבוע של הדרכות בלי טיול שעשיתי לעצמי, ואז שבוע לאחר מכן אני מתמוטט כמו כלום.
בשישי הקודם הוחלט להשלים את אחת המשימות הגדולות - השאיפה ללכת מהביס"ש (הבית) ועד לכנרת. התיכנון היה כמובן לצאת בשבע, אבל המציאות כרגיל טפחה על פני בצורה אחרת (ואיך לא?) קרה שיצאתי בעשר וחצי. בנוסף לזה, רצה הגורל להעמיד אותי במבחן ולא לקחתי אוכל מהדירה שלנו. כשהגעתי לשער בדיוק תפסתי טרמפ לצומת, וכך התעצלתי ללכת לאלונית, וכמובן שכעבור שלושה קמ' של הליכה בין שדות לכרמים, החלטתי גם לוותר על עצירת תדלוק אוכל בכפר השכן. לבסוף הצלחתי לגמוע הליכה של קרוב ל-20 קמ' בשבע שעות (וכמובן בשדות קוצים ובזלת, כי פשוט אין על גליל מזרחי) רק עם שלוש ליטר מים, וקצת פירות מעץ שיזף שליקטתי בדרך.
החוויה האדירה של הליכה, השטח שמשנה את פניו ומציאת מעיינות בדרך, אלו חוויות שצריך לעבור בשביל להבין באמת. עם זאת, יש חוויה אחת שעליה דווקא כן אוכל לספר, כי סביר להניח שבסטטיסטיקה אחרת הייתי מסיים את הטיול הזה עם פחות איברים מחוברים לגוף (או לחילופין, אפשר גם בתוך ארון), והסיפור הוא כזה - טיפסתי בדרכי לקצה רמת יבניאל, לאחת הנקודות לפני הירידה החדה לבקעה שמתחת. על קו קצה הרמה, כ-400 מטר דרומית מימני, היה האנגר גדול של ציוד מכני כבד. לפתע ראיתי באופק עמוד אבק ענק שהתרומם לאוויר, וחולפות שתי דקות ופיצוץ אדיר נשמע מכיוון האנגר. סובבתי מהר את הראש, ועפו משם חתיכות סלעים ואבק שכיסו את כל השמים באזור במשך כמה דקות. ברגע הראשון עלו לי האפשרויות של פיגוע חבלני או קטיושה, אבל אחרי כמה דקות ארוכות שלא קרה בהן כלום, התחלתי לחשוד שמדובר אולי בשדה מוקשים לא מסומן, וכרגע ההשערות הן שמדובר בבסיס נ"מ סודי (מידע מסווג מדירת שינשינים ) .
בהמשך הדרך, בזמן שהלכתי בתוך כרם זיתים, שמתי לב לרגע שהמפה נעלמה לי (!!). המפה אהובה והשימושית ביותר עבורי של גליל תחתון, נפלה היכן שהוא בדרך ולא עזרו התיזוזים שלי הלוך ושוב לאורך השדות, כדי למוצאה. מצוברח עד עמקי נשמתי מהמקרה, המשכתי ללכת הלאה, ומעודד לפחות שהדרך שבחרתי פשוטה מאוד, כי צריך רק להתנקז עם הנחלים לעבר הכנרת (אשכרה להרגיש כמו טיפת מים). לבסוף, אחרי הרבה מאוד הליכה, הגעתי לירדנית (איפה שהנוצרים טובלים בירדן, ליד סכר דגניה). קבעתי להפגש שם עם המשפחה שלי, לפני הקמ' האחרון לכנרת. לאחר המתנה ממושכת, שעיקר עיסוקה הלך לשליפת קוצים, זרעים ועשבים מהנעליים, הם הגיעו ואיתם האוכל המיוחל. בליסת פקאנים כזאת כבר לא הייתה לי זמן רב, ותוך כדי אמא קשקשה שהיא רוצה ללכת לראות צליינים טובלים בירדן.
"זה כולה נוצרים רדיקלים שבאים עד לארץ, נכנסים לירדן ויוצאים. מה מיוחד בזה?" השבתי לה בהתרסה.
"אויש אחיעד, יש ממש טקס שלם, של הכומר שמברך אותם והם נכנסים עם בגדים לבנים.. זה מאוד יפה לראות!" היא אמרה בניסיון לסגור את הפינה לטובת הרעיון שלה.
( נו באמת אמא )
לבסוף סגרתי איתם שהם ילכו לראות את הנוצרים שמשכשכים במים ואני כבר אפגוש אותם בבית קברות כנרת (איפה שנעמי שמר ורחל המשוררת קבורות, על שפת מי הכנרת). יצאתי לדרך, עם חמישית מהמשקל שסחבתי בבוקר - כי ככה זה שאין מים - והלכתי חצי מסוחרר ומיובש בדרך עפר לבית קברות. כשהגעתי הם כבר היו שם, באווירת השלווה האופיינית שאופפת כל מבקר שמגיע לשם. נכנסתי פנימה, ובשביל לפצות את אמא שקצת נעלבה שהברזתי להם מהירדנית, החלטתי לתת להם הפתעה ולהשמיע להם את השיר "התשמע קולי" ליד קבר רחל (ככה זה שאתה מדריך, ויש לך תמיד רמקולים ניידים בתרמיל). הם התלהבו מאוד, ולי נותר לסיים רק עוד דבר אחד - להגיע למי הכנרת. הגעתי לקו המים, הורדתי סנדליים ונכנסתי עד לברכיים.
למרות שהכי רציתי פשוט לזנק למים עם בוקסר, זה לא משהו לעשות ליד בית קברות. בכל מקרה, הדרך ששאפתי לעשות זמן כה רב, השולמה - חציתי את הגליל התחתון המזרחי !! .
בשבת בערב חזרתי איתם למרכז, כי למחרת היה לי לאסוף קבוצה מאזור אשדוד. כבר תיכננתי להגיע עם רכבת, כשלפתע אני מקבל טלפון מהמנהל טיול (המדריך הבוגר אצלנו) שצריך להיות אצלם בשש וחצי בבוקר, ולכן שאני אבוא לישון אצלו ונצא עם המכונית שלו מוקדם. התארגנתי מהר, ותפסתי את הקו אליו, אבל ההפתעה האמיתית הייתה שישבנו בבית שלו עם הדף שיבוץ כיתות. אני זכיתי לכיתת אומץ ולבירכתו שאחזור בחתיכה אחת .. (זה חבר'ה שבניגוד למב"ר שיוצאים עם תעודת בגרות, אומרים להם שהעיקר שיצאו עם 12 שנות לימוד)
את היום הראשון איתם, נאלצתי בעיקר בלנסות לקבל את הכבוד שלהם. הלכנו 10 דקות, ונחנו חצי שעה. עשיתי להם קצת חידות, סיפרתי להם מעט על האר"י הקדוש מצפת, וחוץ מזה לא הצלחתי להעביר כלום. ביום השני, היה צריך להיות לשכבה פעילות לפני ארוחת בוקר, וכך בעוד שאר הכיתות הנורמליות (והיו שם גם כמה חבר'ה חמודים לאללה ) עשו פעילות נחמדה, לכיתה שלי זה לא התאים. ולכן מצאתי את עצמי רץ לאלונית במרחק 2 קמ' מאיפה שישנו ב-6 בבוקר, בשביל פחית קולה. עטפתי אותה בחולצה, ועשיתי להם חידה שמזכה בפחית וגם הבהרה שהיום הולך להיות עוד פחות הליכה בגלל העומס חום הצפוי, ושאנחנו הולכים לשרוף הרבה זמן בנחל כזיב. בהתחלה שירדנו למעיין עם הבריכות הראשונות, הייתה באמת אווירה טובה, ובסך הכל הם נהנו. בהמשך אני והכיתת אומץ השניה (שהייתה יותר גדולה בכמות, אבל גם קלה משלי) המשכנו ביחד לבריכה אחרת בנחל. עצרנו שם, וניסינו (אני והמדריך השני) לעשות להם הפעלה שלא באמת הצליחה איתם. עייף התישבתי ליד המאבטח ודיברתי איתו, עד שלפתע ראיתי את אחד הילדים מרים מקל ומכה במים. תוך שניה הבנתי מה הוא עושה, וזינקתי רותח מזעם לעברו. הוא היה ערס שהיה גדול מימני, וחיכה שחבר שלו יזרוק לחם ויגיעו דגים והוא היה מכה בהתקהלות שלהם, בשביל לראות אותם מתפצחים למוות. מסביב כולם צחקו, עד שעמדתי מולו. צעקתי עליו בעצבים שיעזוב את המקל מיד ובאיזה זכות הוא סתם הורג דגים (?!). הבנאדם פשוט השתתק, ועזב את המקל מיד (וחבר שלו אמר שככה עושים ב"הישרדות", שזה בכלל שרף לי ת'פיוז האחרון). המדריך השני הבין שזה הזמן לעזוב, ולקח את הקבוצה שלו הלאה.
עמדתי להישבר, כבר נמאסה עלי כל ההתעסקות הזאת של הביביסיטר שצריך להשגיח עליהם עד שעולים מהנחל. נותר רק עוד לעשות דבר אחד, לפני שאני מתקשר לרכז הדרכה שלי ואומר לו שאני עוזב את הטיול. ריכזתי אותם מולי, והתחלתי לדבר איתם (בקול הכי תקיף כנראה שהיה לי מעולם) על זה שאני והמורה שלהם יצאנו הכי למענם , כמו ששום מורה ומדריך שהיו להם לא עשו זאת קודם, ובתמורה אנחנו רק מקבלים חרא מהם. לבסוף סיימתי עם זה שאני מאוכזב מהם. פתחתי שעון, ואמרתי שתוך שתי דקות עפנו משם. הלכתי הצידה, העברתי תדריך למאבטח שינסה לזרז אותם מאחורה, ויצאנו לדרך.
אצל ערסים יש כזה קטע, שהם לא יוכלו לבוא לבקש סליחה, אבל הם כן ירגישו שהם יצאו לא בסדר וינסו לתקן את הרושם הזה. פתאום אף אחד לא עקף אותי, והם ניסו לספר לי בדיחות (ואפילו אחד שיחק לי בזקן  ). כשהגענו להתחלה של העליה הגדולה, אמרתי להם "זה מבצר מונפורט, כאן מולו זאת העליה של הפתיחת תחת. אף אחד שלא יחשוב אפילו על לנסות לעקוף אותי, למי שקשה שינוח בקצב שלו ליד המאבטח במאסף.". שילבתי ידיים והתחלתי לטוס את העליה הזאת. לקראת אמצע הדרך, עצרתי בשביל לבדוק קשר עין למאבטח, ואיך שהם ראו שעצרתי, החבר'ה שהיו לידי קרסו תוך רגע. פתחתי שוב שעון, ואמרתי שתוך שתי דקות עפנו מפה. בדרך שהמשכנו לעלות, שמעתי רחש בין השיחים ולפתע החליק קמטן (משהו בין לטאה לנחש - גוף דומה לנחש וראש לטאה) על הדרך, ביני לבניהם. החבר'ה שהיו מאחורי קפצו בפניקה 2 מטר באוויר, וברחו אחורה (ואילו אני הברחתי אותו לשיחים, שלא יפגעו בו). לאחר מכן, הם סיפרו לכולם שקוברה קפצה עליהם
זהו, שבוע הבא כל הצוות יוצא לרגילה (או שבוע חופש שינשיני). אני הולך לטייל בכל הימים, ואולי גם בדרך אספיק לקפוץ למאהל מחאה בתמנע.
סוף חוצה גליל תחתון מזרחי, שתי רגליים במים ..
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
