 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 4/2009
 לך תדע מה תמצא, לאורכה של הבקעה (?)
רחוק מעלייך אתה רואה את פסגת ההר, פסגה שאתה הכי רוצה בעולם כבר להיות עליה, להשקיף מלמעלה על ים המלח ולהגיד סאלמת ליום שישי שחלף לו עם השקיעה אל מעבר קו האופק. במקום זה, אתה עומד עם התרמיל ומולך תקוע פקח נפוח ומעצבן של הרט"ג (רשות הטבע והגנים) שמסתובב באזור ומתחיל לתחקר אותך עד צאת הנשמה - אתה באמת חשוב שתוכל להגיע לשם עד השקיעה? באיזה שעה אסור להסתובב בשמורות, אתה יודע? לאיפה אתה מתכנן להמשיך? (...) יאללה, קרציה. מחרתיים אני בן עשרים, טחנתי חתיכת דרך בשביל להגיע לפה, ואתה משחק אותה עכשיו בעל הבית. הרי לשנינו ברור שאני צריך לשחק ת'מפגר בשביל לא לקבל דו"ח ואתה צריך להשלים את המשחק של הפקח הנוזף-מסביר כדי שלא אסתובב לך בחצר האחורית שלקחת עלייה בעלות במדבר יהודה. בחיים לא הייתי כל כך עצבני על פקחים, לפחות האלה בגליל לא תחקרו אותנו לנשמה עם הסטייל של "שומרי הטבע הצודקים".
היה סופשבוע ארוך, מעייף ועם הרבה התקלות לא מהנות - הפקח הקרצייה, המצלמה שהייתה שותפה היקרה לדרך מאז השנת שירות נאבדה לפתע איפהשהוא בדרך, כל הנסיעות עד המוות, הדו"ח מהשוטר שנדחף בצומת ליד בית שאן... כל הבאסה. אך עם זאת, לא הצלחתי באמת לשקוע בתחושת החרא כמו שצפיתי שיקרה לי, כמו לפחות שתיארתי שארגיש.
בני אדם זה טיפוס מוזר בעולמנו הביולוגי - גם כאשר לכלב לא נותנים איזה סטייק עסיסי הוא יהיה בבאסה של החיים כמו שאני צריך להיות בבאסה של החיים מאיבוד המצלמה. פייר? פייר. משנינו נמנע משהו שהכי רצינו לשמור עליו, שיהיה שלנו או לפחות שימשיך להיות שלנו. לי ולצ'יוואה יש את אותה תפיסה חומרית שאנחנו רוצים משהו. מצד שני, בחיים לא הייתי בכזאת השלמה עם מצב כמו שהייתי בסופשבוע האחרון. לפתע, גם המצלמה ששברת עליה חסכונות והפכה להיות חלק מתיעוד החיים שלך ופרט חשוב שמלווה אותך לאורך הדרך (כמו התרמיל שהוא עולם שלם בפני עצמו, לצורך העניין), אובדנה לא ממית עליך חורבן. נכון, באסה לא קטנה בכלל, אבל רגע - יש לי משהו גדול יותר מימנה. רגע, מה גדול? ענקי! עצום! לא ניתן לתיאור. כן, זה מה שזה. משהו שבכלל לא ניתן לתיאור מול החלל שהוא תופס לעומת כל מצלמה או תרמיל שיהיו לי אי פעם... משהו שלא נגמר ברגע שאתה מצליח להשיג אותו, אלה תמיד ימשוך אותך הלאה בציפייה.
זה מסוג הדברים שאתה יכול להביט על כל העולם עם חיוך מבסוט ומעודד של "יש לי סוד ולעולם לא תגלה אותו!" - לא שמישהו אחר יביט עלייך ככה, אלא שהפעם אתה באמת זה שיכול להביט עליו. לפחות אני יכול להביט ככה אל העולם, כי אני מצאתי סוד גדול. סוד, שהוא לא כזה סודי, המון אומרים אותו וכמעט אף אחד לא מצליח באמת להבין אותו, כי תמיד יהיה משהו אחר שיכסה אותו באיזה צללית קטנה עד צל כבד. דאגה למשכנתא, דאגה לעבודה חשובה שצריך להגיש, דאגה לאיזה מכשיר בתיקון שאנערף מה יהיו עלויות התיקון... והנה, כל הבאסה בעולם נפלה עלי (מה נפלה? התרסקה!) במכה, ואני לא מצליח באמת להרגיש שאכפת לי. מאוד חסרה לי המצלמה, אבל אני לא מצליח להכנס לאווירת האבל שהיה מצופה שאכנס. אפילו אווירת האבל המינילית שהייתי מצפה מעצמי להכנס.
אז מה הסוד הגדול? הוא לא באמת כזה סוד, ויש אותו להרבה אנשים. באמת שחלק נכבד מאוכלוסית כדור הארץ לוקחת בו חלק, אבל אני חושב שלראשונה באמת הצלחתי להפנים משהו שבתקופה אחרת בחיים אין מצב שהייתי מצליח להפנים, אולי אפילו לא אפשרי - אבל כעת, לראשונה מצאתי מה אני באמת צריך בעולם הזה כדי שלא יחסר לי דבר. משהו שאי אפשר לקנות בכסף, אי אפשר לאסוף מהסחף שלאחר שיטפון גדול באיזה ואדי נידח ולא ניתן להשיגו בכל צורה חומרית אחרת שאפשר לתחום לקיבול כזה או אחר.
מצאתי לראשונה מישהי לטייל איתה.
זה הסוד הגדול 
(ומברוכ לעצמי על תחילת העשור השלישי!)
זנב סנונית המכבים שהסתובב בדרום הגלבוע מלפני כמה שבועות, עוד מעט ויעלמו משם.
| |
 כוכבים נופלים על מטרות מאגים מתכתיים
כל הגוף כבר מסריח בתוך הסרבל מכל החום, הזיעה, שמן המנוע של הטנק ומה לא. מסביב הכל עטוף בעלטה של לילה נקי ממקורות אור מלאכותיים, אבל האוויר רווי בקולות נפץ של פגזים ושאגת מנועי הטנקים. בתוך כל העיסה הזאת, אתה מת לישון. תופס את האלונקה ופותח אותה על הסלי צריח של הטנק, עליה זורק שק שינה ולאחר מכן דבר ראשון לחלוץ נעליים - הדבר היחיד שבא לך לעשות, רגע לפני שתפטר מסרבל הנומקס (בד שבמהלך שריפה מתפורר ולא נדבק לעור) הארור שכבר גרם לך להרגיש כמו נייר שיוף מהלך, מגרד ומציק כמו שרק סרבל מחורבן מהסוג הזול ביותר שניתן להציע לשיריונרים, יכול להרגיש.
האלונקה התגלתה כבר בתור רעיון גיאוני, בשבילנו מדובר ברמה של ממש, לפחות ספפת עמינח דלוקס ולא פחות מזה. תוך כדי פתיחת השרוכים אתה נותן לעצמך לשקוע לתוך השק"ש ולהמרח על האלונקה ברגעים שלפתע אתה יכול להרגיש שאשכרה נוח לך, ואין לך איזה ציפיה למלאך גואל שיקח את נשמתך מעולם הזה וחסל סדר בבלגן עטוי צבע זית שעטף את חייך. בשמיים, החזאים הבטיחו מטר כוכבים נופלים. דיברו על אירוע נדיר ומיוחד מסוגו, משהו ברמה שלא תבייש הרבה עריכות מחשב לסרטים, משהו מסוג ש... לא ממש התממש בסוף. האומנם לא מטר מטורף שיצבע את השמיים באורות פלורסנט זוהרים, אבל בהחלט משהו שאי אפשר להשאר אדיש מולו. טאח! טאח! טאח! הכוכבים נפלו. טאח! אולי לבקש משאלה? טאח! בעצם, מי צריך משאלה שכל כך יפה פה. אפילו הצבא ברגע כזה לא יכול להשביז. באמת.
לפתע נשמע מרחוק שיחרור פגז, ולאחריו צרור ארוך של מאג. נותבים אדומים (קליעים עם חומר זרחני לסימן כיוון הפגיעות) נורו מזרחה מימני על נקודות רחוקות שהיו מטרות משוריינים חלודים. מלמעלה כוכבים נופלים עלייך, מולך טסים כדורים זורחים באדום בוהק והכל שקוע בתוך סימפוניית מלחמה אחת גדולה שמתגוררת עמוק בדרום הארץ. דווקא ברגעים כאלו, שאתה לבדך מסתתר מתחת לשק"ש ומנסה למצוא שקט להרדם בתוך כל מהומת התרגילים מסביב, מכה בך המחשבה של איך הגעת לכאן בכלל? ואיך עוד שום פגז או צרור של מקלע, לא האידו אותך לאוויר כשרק שנייה לפני זה תרמו לשינוי צורתך למסננת.
השבועיים האחרונים זחלו לאט. טעות, לא לאט. גם לא לאאטט. אלא מאוד, אבל מאוד ל-א-א-א-א-א-ט!!. כן, הגיע גם תורי לגלות מהו לחץ בית אמיתי שחונק אותך בגעגוע למישהי. לחץ בית שגורם לשמירות לא לזוז, לזריחות לא לעלות, לשקיעות לא לרדת ולטבחי צה"ל הארורים להעמיס עלייך מטלות מטופשות בלי שום צורך והגיון שיצדיקו את הוצאתך מהקריאה בפעם החמישית בספר "אם יש גן עדן" שתמיד עוזר להעביר את המנחוס כאשר הוא תוקף בשיא כוחו.
חוץ מזה אתה חוזר להסתובב עם פק"ל קבוע של ספר ומחברת, וכותב. אוואוו, כמה שכותב.. בשושו, על המיטה בחדר משמר, באיזה פלוגה עזובה בבסיס. העיקר לכתוב, להוסיף הערות למכתבים ישנים ולהביא לעולם עוד כמה חדשים. חלק אתה ידוע שלעולם לא תראה למישהו, חלק ממש עומדים על קצה הנייר לפני שיברחו אל נמענם.
העיניים נסגרות, המנוע לוהט ואי אפשר לגעת בדופן התא בטנק בצורה שפוייה. בעצם, בכלל אי אפשר לשבת שם בצורה שפוייה כשבחוץ משתוללות רוחות חמות של 40 מעלות. המאגים יורים, אתה שוב עולה ויורד מעמדת התקפה, והכל משתולל בתוך מערכת הקשר ומוזרק עמוק לראש שלך. כתמים לבנים של שאריות מלח מהזעה מכסות את הסרבל, ולך רק נותר לחלום על להסתובב יחף עם חולצה קצרה ובוקסר.
| |
אני היא והירח שמעל הגלבוע
ייתכן וכל זה תוכנן מראש במקום לא ידוע, ברקיע לא נודע ואולי דווקא סתם יצא המקריות שבני ישראל החליטו לצאת באמצע החודש ממצרים ולסדר לי אחלה ירח לטיול בגלבוע... בעצם, ההגדרה של 'אחלה' יכולה קצת להוריד מערך הירח שזכיתי לו. הגדרה יותר רצינית כמו "חבל על הזמן!" או אפילו "מדהים שאין כמותו!" יותר יקלעו לחתיכת פרוז'קטור שהיה מונח בשמים בלי טיפת ענן ושהאיר על פני הארץ באור לבן וחיוור, ובכך זיכה אותי באחד מהטיולי לילה הטובים שידעתי.
לא אשקר ולא אתפלס - המסלול היה חירטוט אקראי של רגע, אולי אפילו די זריקה. לא תיכננתי לעבור באיזה ואדי בעקבות יללות תנים, לא תיכננתי לטפס מתחתית העמק עד כלות הנשימה ובטח שלא עלה בדעתי להתחיל לחפש באמצע הלילה אירוסים, כי בכל מקרה הם הרבה יותר יפים בבוקר גם ככה. אך עם זאת, תעזבו שטויות קטנות כמו אלו, בירח מלא שום דבר אינו יכול להיות סתמי. אפילו לא האורנים חסרי הקשר בראש הגלבוע שפרות מעוררות חשד שורצות בהמוניהן.
שם, למעלה מעל כולם ומתחת לירח, ידעתי לראשונה בוודעות שאני רוצה אותה בחיי. באמת.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
