 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 4/2010
 בוטניקה של מחסומים
היה חום אימים, ובתוך הקרמי פשוט נזלתי. כל החולצה כבר הפכה לדייסה מגעילה של זיעה דביקה, והנשק נדפק בברך כל פעם שהתכופפתי לסרוק מתחת לעגלות והמכוניות. בנוסף לזה, המ"צדיקית (שוטרת צבאית) רק חפרה בשכל שהיא לא מוכנה לעבוד ככה, וצריך ככה.. יאללה, סתמי כבר. נגמר לי הכוח למחסום, לערבים, לשוטרים הצבאיים שתופסים תחת על המחסום שנמצא תחת פיקודך. נמאס כבר מכל החיילים שמנסים לבחון את הגבולות שלך, לנהגי האמרים שעושים מה שמתאימים להם וצריך להתכווח איתם. נמאס לי פשוט לריב, די. חאלס, נגמר הכל. למה קיבנימט אנשים לא יכולים להסתדר בניהם וזהו? שהם יפסיקו לזרוק אבנים, ואלה לא יעקרו להם עצים, ונעיף את הגדר המחורבנת הזאת מהנוף וזהו. פשוט זהו.
אחד המחסומים עובר בצמוד לבית ספר של אחד הכפרים, ועליו מתנוסס בגדול דגל פלשתין. בדיוק מולו, לא יותר מחמישים מטר, יש בגדול דגל ישראל. אם מסתכלים שנייה מהצד, בלי לקחת חלק בשום צד, הדבר הזה נראה כמו שנים מחנות של ילדים במשחק מלחמה טיפשי. העיקר מי יקבל את המגרש כדורגל אחר הצהריים. (אנשים זה יצור מעייף ביותר.)
כבר למדתי להכיר כמה מהאנשים שעוברים במחסום. אחד מהם גר בכפר שהגדר מפרידה בינו לבין שטחי החממות והמשתלה שלו, כך שברגע שהשער נפתח, הוא עובר בו לפחות עשר פעם במהלך השעה שניתן לעבור (וזה אומר כל פעם להבדק מחדש ולרשום תעודות). בסוף מרוב שאתה בודק אותו, מתחילים גם לדבר מעבר ל"פתח תא כפפות", אפילו נעזרים בו שיש בלגן וצריך לתרגם מסביב. חוץ מזה, אני יכול מזה לבדוק לו את המכונית בשקט. לאנוס בבדיקה בכל תא, מתחת לכל גלגל ואפילו מכסה מנוע, אבל ברגע שאתה מתחיל לדבר איתו סתם על החיים הפרטיים שלו, הבדיקה נהפכת למשהו הרבה פחות מעיק עבורו (ולא פחות מזה, גם עבורך).
אתמול סתם שאלתי אותו על עצי ליצ'י - מה המחיר, לאיזה גודל זה מגיע, סתם שטויות. כמה דקות לפני שסגרתי את המחסום, עברה משאית עם עץ גדול ואבני סקוריה (האבנים השחורות הקטנות לגינה) בשביל תצוגה חקלאית גדולה שתיהיה בימים הקרובים בקלקיליה. לפתע אני מזהה את הטנדר שלו שוב, אבל במקום לעבור לבדיקה מסתבר שהוא בסך הכל בא להראות לי את העץ רגע לפני שהוא חוזר לעבוד. (לפעמים גם מחסומים יכולים להעשיר אותך בידע בוטני, לא פחות מספרים  )
סופשבוע, זמן קומונה. כמו פעם, עם המשפחה שתישאר איתי לנצח.
כּוֹס החורבות שעמד על הגשרון מעל מנזר סט ג'ורג' בואדי קלט. פשוט עמד ודיגמן.
| |
 סיור מקומט(ן)
לפתע התקבלה הודעה מהחמ"ל על נגיעה בגדר. דווקא. עכשיו. לפעמים נראה שהם מתזמנים את הזריקות אבנים שלהם בדיוק ברגעים הכי בעייתיים בלו"ז. לפני פתיחה של מעברים חקלאים וממש, אבל ממש, בדקה האחרונה של המשמרת לפני שאתה מתחלף. וזה מרגיז. טילים.
ואז זה הגיע, בדיוק שסגרנו מעבר אחד והיינו חייבים לטוס לפתוח אחר. לו"ז צפוף וכבר מרגישים את סוף המשמרת. זהו, אוטוטו יורדים, עוד קצת והיא, הסנופקינית, תקפוץ לבקר אותי סוף כל סוף. ואז, קבינימט. ההתרעה.
טסנו לשם, לפחות כמה שהאמר החנוק הזה עוד יכול לסחוב אותנו. עצבנים על הילד שהיה חייב לזרוק דווקא עכשיו את האבן, מכל שאר הזמן שעמד לרשותו.
פרקנו מהסיור, הגשש מוביל ואני הולך חצי רדום מאחוריו, מת מעייפות מההקפצה שהייתה לילה קודם. לפתע הוא מסמן לי להתבונן וצועק שזיהה נחש. התקדמתי עוד קצת, מבסוט שלפחות יצא מזה מצאי זאולוגי נוסף לרשימה בקו, ואז.. חבוב, קרוב אבל לא. קמטן ענק ויפהפה שנבהל מאיתנו ברח לתוך פתח ניקוז. (ואחר כך, לך תתווכח עם בדואי על כך שמדובר בלטאה ענקית בלי רגליים, ואין פה שום נחש ושום נעליים, ובטח שלא צריך לגזור את דינו למוות  )
וסתם שלא יצא לו שם רע, אז השם המוזר הזה מגיע בגלל שני קמטים ארוכים שנמתחים לאורך גופו. והכי גרוע, תקבלו מימנו ביס קטן וקצת תסריחו מהחומר שהוא מפריש, אבל שום דבר מעבר. באמת.
קמטן החורש ( Ophisaurus apodus) שתמונתו נלקחה מכאן
| |
החיים במדים כנגד היופי במחול החיזור של הפרפרים
זוג תוּרים (סוג של יונה, זאת בצבע כחלחל) ישב על הגג של האנגר וקרקר במשך כמה דקות ארוכות. בהתחלה עוד ניסיתי להתעלם והמשכתי בספר, לאחר מכן התחלתי להתעצבן מהקדיחה בראש ועם זאת התעצלתי מכדי ליזום מהלך כנגד המפגע, ולבסוף נישברתי. ירדתי מהטנק שנתן לי פינת ישיבה משופעת וקשה, לקחתי חופן אבנים וזרקתי בזעם על תקרת הפח של האנגר.
הזוג השתתק לכמעט דקותיים,
הזוג נעצר ועמד גם הלב,
יצאתי החוצה תפסתי רגליים וטפסתי שוב על הטנק הכואב.
נכון שיש כאן מידה של אפליה לא מבוטלת. אולי אפילו שמץ של גזענות כנגד מינים שאנחנו מתייחסים אליהם בשמות לא נעימים כמו "מתפרצים", "נחותים" ואפילו "מעצבנים", אבל ככה זה שאין סימפטה לאיזה יונה שמסתכלים עליה כבר בצורה בנאלית ומעוררת תסכול מעצם קיומה שנראה כמיותר וחסר כל חשיבות.
לפעמים אני מהרהר בכך שאיך היו נראים החיים שלי, אם לא הייתי שם לב לזה. איך היה נראה השירות שלי לולא הייתי לוקח את הכמה שניות האלה ביום בשביל להביט לשמים ולהתרגש מזה שרחם דוהה מעלי, שלישיית פרפרים של לבנין ירוק-פסים פצחה במחול חיזור סוער ליד הקולר של המשרדי תחזוקה או שאחד מהנגדי חימוש היותר ידועים לשמצה כמעט ודרך על זנב סנונית נאה בדרך לחדר אוכל. אין לי ספק שהדבר הזה נותן צבע לחיים האפרוריים, אבל מנגד לפעמים הדבר מהווה עול לא קטן כאשר אתה חפץ גם לשמור על כל הדברים האלה בזמן שהינך כבול למערכת כוחנית ומעוררת תסכול.
כל כך בא לי כבר להשתחרר.
אתמול בפעם הראשונה התחלתי לחשוש מעניין של החזרה להדרכה. הסתובבתי בלילה בהאנגר, ופתאום נפלה תחושת העייפות מעצם כל העניין של האחריות כמפקד. זאת לא תחושה חדשה, אבל לפעמים סתם ככה היא יכולה להתעצם מכלום. לאחר מכן, נזכרתי שהייתי מסיים הדרכות בתחושה של "הנה, עבר לו עוד טיול". מעטים הטיולים שאני באמת זוכר עד היום, וגרוע מזה, כאשר ברגילה האחרונה עברתי ליד טיול שנתי בנחל תבור הרגשתי לפתע שנגמר לי הכוח. אותה תחושה של מלחמה בלתי פוסקת בלהציב למודרכים שלך גבולות ולנסות לחבר אותם למשהו שנראה להם מגוחך ולא קשור, הכתה בי לפתע וגרמה לי להרהר מאיפה אביא שוב את הכוחות האלה אחרי הצבא. אולי אפילו זאת הדאגה הקטנה יותר לעומת השאלה, איך יהיה לחזור לבית ספר שדה אחרי שלוש שנים שחיים שלמים כבר השתנו בהם. הפחד הגדול מזה שאתה יודע שתחזור ואז איך יקבל אותך בחזרה המקום.
(ורגע, יש לי עוד שנה וחמש חודש לפחות עד המאורע. למה אני מהרהר בזה כבר עכשיו?)
הגברת (שעד כה לא קיבלה איזכור ברור ומעתה תכונה הסנופקינית, כמובן שלזכר פועלו של סנופקין עליו השלום. למי שעדיין לא הבין, אז המדוברת הינה חברתו לחיים של כותב שורות אלו.) התקשרה היום לאחר משמרת ארוכה למען ביטחון המדינה. משמע שהתפלספתי יותר מדי בשתי שורות ומשהו האחרונות, ובסף הכל רציתי להגיד שהיא התקשרה אלי. ועל הדרך גם הייתי מבסוט לאללה, אבל חלילה שזה ישמע חנפני מדי, לא?
בכל מקרה, דיברנו על יום הזיכרון אם אני עתיד לצאת או לא. במשך הכמה שנים האחרונות, וזאת השנה השביעית במספר, שאני כותב קטע לזכר אחיה של אמי שעל שמו אני נקרא. בכמה שנים האחרונות, ונפלתי מלהגיד כמה במדוייק, שאני כותב סוג של מכתב אליו. נכון שלא זכיתי להכיר אותו, אבל כנראה שרק מי שקרוי על קרוב שנפל במלחמה יוכל להבין את התחושה של החיים בצל הזה. סוג של ניסיון לחיות שני אנשים בתור אדם אחד, האחד אתה והשני את האדם שאתה מצפה להזכיר למי שהכיר אותו, וזה לא בגלל שמישהו אי פעם ביקש זאת ממך במפורש - יש דברים שהם פשוט ככה ואין מה לנסות להסביר.
לאחר שסיפרתי לה על כך, היא שאלה מדוע אני לא קושר את האחים שלי בעניין? נותן להם לקחת פינה בחלק שלי בנטל ההנצחה? שיכתבו גם משהו, הם גם חלק מהמשפחה השכולה. אבל אתה מנסה להסביר לה בקול כושל, ולא יודע איך. הרי היא צודקת, ובכל זאת גם לא מבינה. דברים כמו שהיה ברור לך בגן שתגדל ותיהיה שיריונר, ולא טייס ואפילו לא גולנצ'יק אמיץ. פשוט שיריונר, לא פחות ולא יותר.
וכרגע אני רק רוצה להיות שינשין, לא יותר ולא בטיח.
הלב שהיה ונשאר בערבה
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
