 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 5/2010
 עשן מתוק שמדגדג באף המשוטט
עברתי שלט גדול של "אין כניסה" בלי יותר מדי חרטה. אולי קצת חשש, בכל זאת לך תדע איך ינהג כלפייך בעל הבית, אבל בסדר. כולה רוצה לעבור, למה מה קרה? חייל בחופשה שהולך לטייל, גם את זה תמנע מימנו? יאללה, מה ישאר אחרת.. כמה פרות בהו בך, רומזות לך שבקרוב תקלל גדר חשמלית שתאלץ לזנק מעליה, ולא אכפת לאיש מזה שכבר איבדת את הגמישות באליפות הקפיצה מעל גדרות עם תרמיל. ככה המשכתי, מתחבר פחות ופחות לנוף של צפון רמת מנשה - מעל בקעת הנדיב. נוף חורש צפוף מדי, משביז כזה שמכריח אותך ללכת על דרכים סלולות בלי לברוח לצדדים.
התקדמתי דרך ואדי עמוס לעייפה בקוצים גבוהים כמו שחקני כדורסל, לעבר גבעה מכוסה בעוד חורש סבוך. שם, מעל כל החווה וכל הפרות וכל אותם אנשים החיים את חייהם נאמנה כאזרחים, הורדתי את התרמיל. התחלתי לאסוף ענפים שבורים ויבשים של אלון. ענפים יפים כאלה שמתעקלים בעגלגלות, בעלי גוון אפרפר עם כתמים צהבהבים-אדמדמים של חזזיות עליהם. לאחר מכן, בתוך גומה קטנה באדמה כל העסק הזה הצליח להדלק על הגפרור השני בלי שום נייר ורמאות, מצאתי את עצמי מבסוט מהיכולת שעוד לא נעלמה. האומנם גפרור שני, אבל לאור מצבי הצבאי והעגום זה הישג ממש יפה..
ואז זה הגיע. ריח מתוק של עשן שכבר לא הרחתי הרבה זמן. עשן מתוק מעץ לא מעובד, בלי סולר, בלי גועל אחר. פשוט עץ נקי מחולרע, כמו שעץ צריך להיות. כמו שאין כבר להשיג אצלי בצבא. התמסטלתי, נשטפתי בריח שכבר יותר מדי זמן לא הרחתי מרוב מנועים ופחיות סולר בוער שהכנתי בשירות. עשן מתוק שלא יוצא מקרשים מעובדים בלי סוף במשטחי עץ שיוצרים לך צריבה בגרון או מדפנות של ארגזי תחמושת שמוציאים עשן ששורף לך בעיניים.
יומיים קודם לכן נפרדו דרכנו. הייתי מוכן לזה, לפחות ככה חשבתי, כבר יותר מדי זמן הכנתי את עצמי לרגע הזה בשביל לא ללכת לאיבוד כשזה יגיע. לה היה כבר קשה מדי ואני ממש רציתי להשאר, אבל לא במחיר שתישא מעמסה שתכביד עליה מעבר לשתוכל. ככה זה שבאמת אוהבים מישהו, בסוף משחררים לא בגלל שרוצים, אלא מבינים שכנראה זה לטובת מי שאוהבים. למרות שקשה, למרות שהכי כואב ברגעים שאתה מעכל את זה.
בחלוף יומיים, הגעתי לאיפה שהסיפור נפתח, קצת מערבה, לרמת הנדיב.
לא רחוק מחלקת הברון הידועה, התקבצו כחמישים איש (ולא אתווכח על מניין של יותר או פחות), לכנס החמישי של האגודה. התאריך כבר שוריין שלושה חודשים מראש, גם במחיר של עריקות מהצבא במקרה הצורך. חייב להגיע, לשמוע משהו אחר, להתפתח עוד פעם כמו שרציתי ולא נכפה עלי.
מבואה קטנה וצפופה, אכסנה שולחן ארוך עם קפה וכיבוד שסביבו הצטופפו חובבים רבים מהסוג שקצת קשה למצוא במחוזות רבים. קהילה קטנה של חובבי עכבישנים, מהסוג שימצא עכביש הפוך בצד הדרך והדבר יפרוץ לויכוח של דקות ארוכות אם מדובר בכסופי דק-פס או שאולי בקרוב משפחתו העב-פס? (ובסוף אני נפלתי בטעות, ואטען להגנתי שראיתי אותו בזווית בעיתית משהו. באמת.)
כן, בכזה מקום אני רוצה להיות. כל כך מתגעגע להיות.
כך מצאתי את עצמי שוב משוטט לבד עם התרמיל, ולא בגלל שהאזור היה מעניין במיוחד
ולא בגלל שהנוף היה מרשים במיוחד
ואגלה שאפילו, המצאי הזאולוגי לא היה נדיר במיוחד
המשכתי ללכת, כי זה טבעו של אדם אחד מתוך אנשים רבים.
עד שלמחרת, הבת קומונה וחַבְרָה לחיים אספו אותי בכניסה למושב עמיקם, בדרך למעיין קטן עם צל קריר וארוחת בוקר שאינה וופלאות.
וכך אמשיך ללכת.
(ויאללה, מחר נוגעים בקיר! הופכים תקליט! שנה וחצי בצבא חלפו עברו!)
תְרִיסִית הקַמָה ומעליה סוקרת את המצב הנמנמן של הקומונה
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
