 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 6/2008
 היה חסר רק עוד מטען חבלה
חזרתי לסופשבוע רגוע בבית, ולהשלמת עוד כמה סידורים והכנות לקראת היציאה לירדן. לאחר דרך ארוכה בטרמפים ואוטובוסים, הגעתי לשביל עפר ההיקפי של הישוב, והתחלתי ללכת בחום והאבק של יוני (הזכורים לטובה) לעבר הבית, ושם חיכתה לי הפתעה ..
פתחתי את הדלת, ומצאתי את אח שלי עובד על מתימטיקה לפני הבגרות הקרובה שלו (בגרות? אני עוד מעט אשכח כבר לגמרי מה זה). לאחר עוד הסתכלות במקרר, הוא שלח אותי להציץ בקופסת פלסטיק שהייתה בחצר. הוא טען שמצא עקרב חום ליד השירותים, ושמר שאראה - ואילו אני יצאתי החוצה בדעה שמדובר בעוד איזה עביד שחום ולא מזיק.. אבל עוד לפני שבכלל הספקתי להסתכל על הזרועות שלו, הזנב הענקי לא הותיר שום ספקות שמדובר קטלן עב-זנב !! (אחד העקרבים המסוכנים בארץ).
עד היום יש לי תמונה של אירוניה רחוקה, שבה הדרכתי בשנה שעברה המון על עקרבים בסל"תים (סיור ללא תשלום) שהיו בגבעות מודיעין. בכל ההדרכות הזכרתי את העב-זנב בתור אחד שלא נפוץ באזורנו. כך זה שלמרות מאות האבנים שהפכתי באזור מעולם לא נתקלתי בו, אבל זאת כבר הפעם השנייה שאני נתקל בו בבית שלי. מתוך המפגש הזה יצאתי עם כיוון מחשבה שאשחרר אותו מאוחר יותר, והנחתי את הקופסה בחדר.
יצאתי לעבר החנות חומרי בניין שבמושב הסמוך, והספקתי לקנות גרזן לדירת שינשינים ואבן משחזת לסכין שלא עברה השחזה מהקיץ הקודם (וכעת אפשר לחזור להכין כפיות חדשות מעץ ). משם המשכתי לסגור את עניין הסנדליים המתפרקות וגם כובע נורמלי, אחרי שאחרון טבע לי שבוע שעבר בירדן הדרומי (השפך מדרום לכנרת, עד סכר אלומות).
חלפה השבת, ומלפני כמה שעות חזרתי לצפון. קיוויתי מאוד ללכת להופעה של סחרוף בקיבוץ לידנו, אבל העצלנות הדירתית השפיעה עלינו לרעה, ולא היה לנו כוח לחתוך בריצה היסטרית דרך הגבעות בלילה. (וחוץ מזה, 100 שקל כניסה ואי-אפשר להשיג הנחה .. ). מה שכן, מאוד בידרה אותי המחשבה שאני מוביל איתי באוטובוס את אחד העקרבים הכי מסוכנים בארץ, גרזן וסכין מושחזת. רק היה חסר לי איזה מטען חבלה בשביל להשלים את הרשימה, לא? .. הדבר היחיד שהיה מטריד באמת בעניין הזה, שבמהלך העליה מהצומת לכיוון הביס"ש, אני שומע אותו כל הזמן הולך בקופסה שהייתה ממוקמת בחלק העליון של התרמיל (בשביל לייצב אותו), ומשמע הדבר שזה ממש ליד האוזן שלי.
(ולגבי העקרב, החלטתי לנסות לפתוח מרכז פרוקי רגליים אצלנו בביס"ש, וצריך איזה פרט מרשים בתור התחלה  )
ביום רביעי הקרוב הקומונה שלנו יוצאת לירדן (המדינה). באופן אישי, בחיים לא הייתי בירדן ולא בשום מדינה שישראל גובלת איתה (ויוצא ככה שיהיה ממש מעניין לראות את הארץ, מהכיוון השני). אנחנו עושים טיול של שלושה ימים בנחל זרד (ואדי חסה), שזה נחל באמצע המדבר, בצד המזרחי של בקעת ים המלח, שזורם כל השנה במים (!!)
אני ממש מקווה שלא נצטרך להתעסק עם שטויות ביורוקרטיות - ובמקרה ו.. היה נעים להכיר אתכם 
קטלן עב-זנב, בתוך קופסת גלידה
| |
הדרכה בעלת משמעות
קמתי שבוז מעייפות, לקראת יומיים הדרכת טיול שנתי של חט"ב דתית מאזור השומרון - שלוש כיתות של בנים בלבד (כיתה ו' אחת שאני הדרכתי, ועוד שתי כיתות ז'), ושעלי הוטל כל העסק של ניהול הטיול מטעם המדריכים. לאחר כבר כמה ניסיונות של הדרכות דתיים, נשברה אצלי הסטיגמה שהם חבר'ה "איכותיים יותר להדרכה", כי ברוב הפעמים שהדרכתי ילדים דתיים היו להם רמות חוצפה וזילזול שלא היו כמעט לאף קבוצה חילונית שהדרכתי. ייתכן והם תפסו מימני איזה דמות "נחותה יותר", כי אני לא מגיע מהעולם ששם הרב מייצג את מה שיש להקשיב לו - אבל מצד שני, לרובם היה גם זילזול ברב שלהם.
אז לפני הכל, אני חייב לציין שבניגוד לטיולים של התקופה האחרונה, הצוות הוראה של הטיול הזה (שלושה מורים-רבנים ומורה לספורט) היה פשוט צוות פנטסטי לעבוד איתו. אנשים באמת טובים, לא מזלזלים בבטיחות הילדים בטיול ועם המון שאיפה לטיול ערכי ולא סתם לוותר לעצמם ושיהיה קל. אך (!!) עם זאת, הילדים פשוט היו אסון לא נורמלי. מדובר בילדים רגילים לחלוטין, ממשפחות בעלות אמצעים, אך אין להם גבולות בכלל והם כל היום רק עושים פוזות ומזלזלים עד עפר אחד בשני - ועם כל המצב הזה, יצאתי לדרך.
התחלנו את הטיול בנחל יגור שבכרמל. המורה האחראי (שהיה צמוד איתי בקבוצה), ביקש עוד לפני הטיול הדרכות קצרות וחוויתיות, ובאמת התחלתי עם הדרכה בנושא הסוואה שיחסית עברה בטוב. משם המשכנו ללכת בין הבולדרים (סלעי ענק שהדרדרו בואדי) למפלים היבשים. במהלך ההליכה הילדים כל הזמן ניסו לטפס לי לכל מיני מקומות, לעקוף אותי ולבדוק את הגבולות שלי. לא במקרה, הגעתי די מהר למצב שמהמדריך הנחמד והטוב הפכתי למדריך שמשליט טרור בקבוצה ע"י צעיקת פקודות עם תוספות פיקנטיות ("מי החתיכת אידיוט שעקף אותי?! תעוף עכשיו אחורה, ב-ר-ו-ר?!!!"). לרוב אני לא עושה את זה, אבל במקרים שיש מסלול מסוכן כמו כאן, אני מעדיף ילד שנעלב בגללי, ולא לקחת על המצפון ילד שנפגע מאיזה נפילה במפל.
הדבר הוביל לכך שדי שנאתי את רוב הילדים שם, אבל זה בקטנה כי הסיוט התחיל באמת כאשר בקבוצה השנייה אחד הילדים נפגע מאבן שהדרדרה עליו, ואני כמנהל טיול הייתי אחראי לכך שכל החילוץ שלו (נשלח כוח חילוץ רגלי מקיבוץ יגור) והטיפול באירוע מתנהלים כמו שצריך, ובמקביל גם לדאוג לקבוצה שלי.
לאחר הרבה (מאוד) כאב ראש, סיימנו את המסלול עם פצוע אחד שפונה לבית חולים בחיפה, עוד אחד מהכיתה המקבילה ששבר את האצבע (ולמחרת פונה לבית חולים בעפולה) והכיתה שלי נשארה בלי נפגעים - למרות שממש רציתי לזרוק אותם מהמפל.
מה שהפתיעה זה שלמרות הכל, המורים היו מרוצים בישיבת ערב - ושוב אכתוב לזכותם, שבאמת לא ראיתי הרבה מורים כמותם.
למחרת היה לנו מסלול בגלבוע - וכן, גם משהו קטלני עם לרדת מצוקים חלקים בטירוף. לפני הכל המורים אצלי סידרו את הכיתה בצורה ח' ונתנו להם נאום שטיפה בנושא החוסר אחראיות שלהם ועל מה שהולך לקרות אם מישהו הולך לזלזל שוב בנהלי בטיחות. לאחר מכן אני הייתי צריך לתת הוראות בטיחות לטיול, אך הפסקתי לרגע והתיישבתי על האדמה בשביל לדבר איתם בגבוה העיניים. התחלתי לדבר על משהו הרבה יותר בסיסי - כבוד אלי ואל הצוות, לא בתור מדריכים ומורים, אלא דבר ראשון בתור בני אדם, וואלה שבאמת דיברתי הכי מהלב. לאחר מכן נתתי הוראות בטיחות ויצאנו לדרך.
זה פשוט היה מדהים, איך יום קודם רק רציתי לזרוק אותם קבינימט, וביום השני לא רציתי לסיים את המסלול מרוב שנהנתי. חוץ מתחנות הדרכה הפורמלית, גם דיברתי איתם המון במהלך ההליכה, דבר שלא התאפשר יום קודם כי הייתי צריך לצעוק כל הזמן שלא ימותו לי.
לאחר שהורדתי את הכיתה שלי לסוף המסלול, עליתי למעלה לעזור לחבר שלי עם הקבוצה שלו שלא הצליח להשתלט עליה ושהם ירדו בצורה מאוד מסוכנת. אחת הסיבות העיקריות, זה שהרב-מורה שלהם הלך לבי"ח עם הילד ונאלצו לאחד שתי כיתות לקבוצה אחת גדולה של מעל 50 ילד (!!) - מול שני מדריכים ורב-מורה אחד.
איך שהתחלתי לרדת איתם, הם עשו פוזות וניסו לעקוף אותי. קפצתי על אחד הליצנים מאחור והזהרתי אותו שיסתום ת'פה, אך זה נהנה מהגב של החברים והמשיך בשלו, ובתגובה שלפתי את הקלף המנצח שהוא לא נכנס לבריכה הגדולה שמסיימים את המסלול - משהו שיחסית התחיל להרגיע את הרוחות.
לאחר שכל הצוות והתלמידים ירדו, העצבים אצלי התחילו להתקרר וצץ לי רעיון. הלכתי למורה שלו, וביקשתי לדבר עם הילד רק בארבע עיניים (בלי מורים וחברים), ורק עם אישור שלי אחרי השיחה לתת לו להכנס לבריכה. המורה הסכים מיד ומסרתי את ההודעה לילד הזה מול כל החברים שלו בשביל להבהיר את המסר.
כשהגענו לבריכה הגדולה (מעיין בעמק שמתנקז לתוך בריכה חצובה), לקחתי את הילד הצידה. הפעם הוא היה שקט לחלוטין, עם כל האוויר בחוץ ולגמרי חסר ביטחון שהיה שרוי בו ממקודם. הורדתי נעליים והצעתי לו שיחלוץ גם. לאחר מכן, בשיא הרוגע אמרתי לו שהפוזות שלו בהחלט לא הרשימו אותי ושילדים עלובים כמותו אני מדריך כבר שנה שלמה, בלי לראות אפילו גרוש אחד מכל הכאב ראש הזה. הסיבה היחידה שאני ממשיך לעשות את זה, מתוך האמונה אישית שלי במסר שאני רוצה להעביר, אבל כל זה לא שווה כלום עם כל הזילזול שהוא רוחש כלפי - לא בתור המדריך שלו, אלא בתור הבנאדם בדיוק כמותו שעומד מולו.
המשכתי עם עוד כמה דברים, עד שהוא נשבר והתחיל לבכות.
באמת שכאב לי לראות אותו בוכה, למרות כל הכעס שהיה לי מקודם. אך מתוך הנקודה הזאת, המשכתי הלאה לעבר מה שהיה חשוב לי לעשות, וזה (אולי) להצליח לגרום לו לחשוב בצורה קצת אחרת אחרי הטיול הזה. הסברתי לו שלמרות הכל, עדיין יש לי המון הערכה לחבר'ה כמותו שאוהבים לטייל ויש להם יכולות, ולכן אני רוצה גם שיכנס למים ויהנה.
סיימתי לדבר, וביקשתי שיגיב על מה שאמרתי. הוא מלמל כמה דברים, ונפרדתי מימנו בלחיצת יד וחיוך - באמת ששמחתי להכיר אותו, אחרי שהוריד את כיסוי הפוזה ממקודם.
מבחינתי הטיול הזה הוא אחת ההצלחות הכי אדירות שהיו לי השנה, ורק בשבילו (ובשביל אחד הטיולים שהיו לי פעם מבאר שבע) היה שווה את השנת שירות.
היה לי מוזר היום, איך שחתכתי מהשייט קאנו בירדן הדרומי (הכנה לקייטנות בקיץ) לעבר ת"א בשביל האזכרה של דוד שלי. כל שנה אנשים מתפלאים לראות אותי מחדש שם, אחרי שהם לא ראו אותי בערך מהברית מילה שעשו לי מלפני 19 שנה במושב.
וזהו בינתיים - טיול שנתי אחרון לשנה הזאת (בשעה טובה!!).
הלכתי לישון על הגג של המקלט, מרוב החום זיתים שהולך כאן 
| |
 שיטוט לילי
אוטוטו מסיימים, וכבר יש את הריח של הסוף שירות באוויר. אחד מהקומונה הולך לעזוב בתחילת אוגוסט, השנייה הולכת להתחייל (משהו מהסוג של להרשם לצבא, אבל עוד לא לעשות טירונות מדריכות-חיילות) ורק אני ועוד שני השינשינים הנותרים עתידים להתגייס בנובמבר (כל אחד לדרכו). העתיד לגבינו די לא ברור, ובמיוחד שבסוף החודש אנחנו רוצים עוד ללכת לטייל שבוע בירדן.
עדיין יש תחושה של ריחוק שנות אור ממיצוי השנת שירות, ואנחנו רק בתקופה האחרונה באמת מתחילים להבין את תפקידנו כאן, ולהיות עם רצונות ושאיפות יותר ממוקדות לגבי העשייה שלנו כאן. יש בזה משהו די מעניין שרק מלפני קצת פחות משנה, היינו קבוצה של עשרה חבר'ה אחרי תיכון שנזרקו ביחד, שינשינים ומדריכות-חיילות, ויצרנו לעצמנו את סוג מסויים של צוות. האומנם אני לא יכול להגיד שאנחנו איזה צוות מושלם שבאמת מקבלים בו לגמרי אחד את השני, ועוד יש הרבה חילוקי דעות וחוסר הבנה, אבל כן יש חיבור בין אנשים שבסיטואציה אחרת בחיים, כמעט ואין סיכוי שהיו הופכים להיות כאלה חברים טובים.
קשה לי המחשבה שאני עוד כחמישה חודשים הולך לעזוב את המקום, כאשר רק התחלתי באמת להבין אותו. יש כל כך הרבה דברים שאני מאוכזב מהשנה הזאת, והמון דברים שהייתי רוצה שיראו אחרת. בתקופה האחרונה גם כל הזמן הייתי בתחושה שאני נמצא יותר באיזה חברת טיולים מסחרית, מאשר בשנת שירות בחברה להגנת הטבע (חלה"ט). הרבה פעמים המטרה שלי זה שהמורה תיהיה מרוצה ותעזוב אותי בשקט, ולהפטר מהילדים - וכי איך אפשר אחרת, אחרי תקופה שפשוט טוחנים לך ת'צורה בלהדריך טיולים בלי סוף, ובלי רגע לנשום. בכל מקרה, אני לא רואה אפילו אגורה שחוקה אחת מהטיולים האלה, ונותר לי להתעודד מהידיעה שגם אם לא הצלחתי להעביר מסרים בטיול, אז לפחות עזרתי לממן עוד מאבק סביבתי של החלה"ט.
(מה שכן, זה גם די משחרר שאני יכול להגיע למצב של לזרוק ולהתחפשן בטיולים בלי לדאוג שיפטרו אותי או משהו אחר .. )
מקודם לקחתי את האופניים ועשיתי סיבוב בביס"ש. יש משהו מאוד משחרר בלהסתובב כאן בלילה, כאשר לא מתארחת אף קבוצה ויש לך את השקט "הביתי" הזה לעצמך. זה הזמן לנקות את הראש, ולנסות (בפעם המיליון ומשהו) להתחבט בשאלה של מה לעזאזל אתה הולך לעשות עם עצמך (??). בתור שינשין השאלה הזאת משנה פי כמה וכמה, כי זה לא כמו חיילת שיודעת שיש לזה עוד תקופה להדריך והיא יוצאת "לחיים הגדולים". מולי עומדות עוד שלוש שנים שלמות, ושבאמת אין לי מושג מה הולך להיות בהן - ואם בכלל אצליח לסיים את השנים האלה ביציאה לחיים אזרחיים או שמה אסיים בתוך ארון שקבור מתחת לאדמה. בכל מקרה, אעדיף להקבר על איזה גבעה עגלגלה בגליל התחתון ושלידי ישתלו פקעת של אירוס הגלבוע (כך שגם לאחר מותי, עדיין אשאיר איזה סימן של שמירת טבע, מעבר לסמל האירוס שציירתי על הקיר בחדר..  ).
במשך תקופה הארוכה די התאים לי הראש הזה של לחיות לבדי בלי לדאוג בלשמור על קשר עם מישהי. לא צריך לדפוק חשבון לאף אחת, ולא צריך לשרוף שעות של שיחות טלפון, יכול ללכת לטייל בסופי שבוע ובחגים לפי החלטה שלי נטו. אבל כעת, יש פתאום איזה תחושה אחרת שגורמת לי כן לתהות על החיפוש בעקבות קשר רציני - זה לא אומר שהעסק פשוט, ובמיוחד שאתה כל הזמן רק מתעסק בהדרכה ואין זמן לנשום כמעט - ועם זאת, אני כן רוצה למצוא מישהי לדבר איתה שעות בטלפון, מישהי שבגללה אצפה בכיליון עיניים לסופי שבוע בשביל לצאת לטייל דווקא איתה או לחזור הביתה בגללה.
יתכן והעסק יכלול בתוכו גם להתגלח בדרך קבע (ואפילו אוי-וי-זמיר, גם להתרחץ לפחות פעמיים בשבוע ולא פעם בחודש), אבל אני מרגיש כבר מוכן "לשלם" את המחיר הזה, בשביל למצוא את הפינה החמה והקטנה, שאוכל לחזור אליה כל פעם מחדש.
חוץ מזה, היה לי ממש מוזר שבאמצע טיול שהדרכתי לחבר'ה מכיתה ד', פתאום ראיתי את המחנכת שלי מהתיכון עם קבוצה של חמשושים (ט'ניקים) עוברים לידי.. כמה שרציתי לעזוב הכל ולהצטרף אליהם, לימים כאלה טובים שרק השנה למדתי להעריך באמת.
נו טוב, הריקבון חוגג.
( איכס, התחלתי להתבגר )
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
