 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 6/2010
 בעקבות בורות המים היבשים
לילה ליד גדר ההפרדה שבאזור מבוא חורון. לילה חם כזה, ולך כבר נמאס לגמרי לראות את הגדר הארורה הזאת גם באזרחות. כך עם החוסר חיבה הזאת אתה ממשיך ללכת דרך השדות לכיוון שביל עפר שאמור לקחת אותך דרומה למאגר מים גדול... ולבסוף הגעת לשביל המיוחל, אבל רגע. לא הגיוני ללכת עליו כבר 10 דקות בלי לחלוף על פני המאגר! מה קורה פה? המפה מפשלת או שאתה מתברבר?
חיפשנו בורות מים. לאחר שהרעיון לעשות טיולילה באזור הירדן ההררי ולסיים בטבילה בכנרת נפל מהפרק (כי נשבר כבר מנסיעות אחרי כזה יום שחצית פעמיים את הארץ עם הטיוטא של הצבא), הטיול הועתק למשהו אזורי יותר - ועם כזה לילה חם, אז שיהיה גם מים לטבול ולצנן קצת את הגוף הרותח מהיום שחלף על כוחותינו.
ככה המשכנו, עפוצים מכדי להתחיל לגשש אחר תבליט של שורת גבעות מדרום ואזימוטים בלילה ומקללים את השבילים שהשד נתן לנו כקללת האבודים מעצלנות על הדרך.
אבל לבסוף הגענו. באמת.
בור ראשון, חדר יפה עם קשתות עמד בחשכת הלילה נטול מים. חלקכם יכיר אותו בשם ביר אל-בירה, ולחלק שלא מכיר אל תנסו לחפש שם בשנה הקרובה מים. אולי קצת צל ופרי תאנה, אבל חוץ מזה, כאן נגמרת החיבה לאזור. לא יודע, הרבה פעמים האזור העליה לכיוון ירושלים פשוט יכול להיות כזה מאוס מרוב חירבות ושרידי חקלאות קדומה ושאר הדברים שארכאולוגים, חובבי ציון העתיקה ואנשי זכות השיבה יכולים להתלהב מהם. חאלס עם הזיתים, תשאירו גם כמה אלונים לתפוס תחתם צל. ובבקשה, בלי גדר. בחייאת, בלי.
הדרך המשיכה לעלות ואנחנו איתה לראש הגבעה, אל הבור מים השני שהיה מעופש ומצחין לא פחות (ר"ע ביר אל ג'בר שגם לא נחל הצלחה מרובה בחיפוש אחר מים צוננים). הגם את זה? אכן, גם את זה עברו בדרך למעלה לאחר מירמור מאכזב. ולבסוף, שם למעלה עם מדורה קטנה וחצי קילו אורז תחת עץ חרוב (גדול! עם צל! ובלי מחטי אורן שהקק"ל חונקים בכל מקום!) הלכנו לישון.
למחרת הבוקר נתן את אותותיו לשיפור, מה שלא עשו המים המקודשים יעשה הנוף - ובהחלט היה שווה, אפילו שפספסנו את הזריחה ונימפית יערה סוררת אחת חמקה בעקביות מעדשת המצלמה. חארם עליה.
(לא מזמן פגשתי מטיילים שהציגו את עצמם בתור "אנשי ארץ ישראל היפה". בחייאת, חבורת גנדרנים מתנשאת לכו תשתו קפה עם הורדוס ושירי רחל, אבל רק תעופו לי מהדרך  )
עביד שחום, גור בין בוגרים, שהשותפה לדרך מצאה.
| |
 מצוק מהחיים
(וחלפו כבר כמעט שנתיים - ואני עדיין מטייל עם אותם מכנסיים.)
| |
האקו-טרוריסט של החייל המתמרמר
זה היה מלפני כשלוש וחצי שנים. הייתי אז בסוף התיכון, שמיניסט חדור מוטיבציה לעשות שינוי. ללכת כמה שיותר רחוק, לקרוא קטעים של מדריכים על חינוך ולקחת את זה למקום של נטיעת ראיית עולם מוצקה בלב האנשים שהדרכתי במסגרת החוגי סיירות וההדרכות הקהילתיות. הימים היו לקראת סוף המאבק נגד הבניה במערב הרי ירושלים (המוכרת כתוכנית ספדי) והתחושה של לעמוד עם עוד שבע מאות מפגינים מול משרד הפנים, אחרי לילה גשום ורטוב שהעברת גם מולו, הייתה אדירה. בשלב הזה כבר לא היה כזה משנה מה הייתה נופלת ההחלטה, יוצאת לפועל או נופלת כמו שרצה הגורל לבסוף, העיקר שנכנסתי לתוך העשייה האקטיבית כנגד ציר הרשע של עסקני הנדל"ן, פקידים מושחתים שעושים גזל למען רווחתם ושאר אנשי הכלכלה החופשית שמטרת לקחת את משאבי הכלל לעצמה. הזעם שהיה אז נתן לי כוח עצום להעמיק בעשייה, ועמוק בפנים הודה בשקט שדווקא קיוויתי בסתר - שתוכנית ספדי כן תאושר ואוכל להתנסות בשלב הבא של פעיל סביבה אמיתי, ההליכה על הגבול הדק בינו לבין אקו-טרוריסט אמיתי.
עד כמה שלפעמים חשקתי בתואר בסתר ליבי הדל (ופעמים רבות גם לא כזה בסתר), לא נראה לי שאהיה מתישהו אקו-טרוריסט אמיתי. אחרי הכל, להיות חייל זה כנראה כבר סותר את רוב העסק, לא? מצד שני, ימים יגידו בבוא היום. (ואיזה מזל שכל רשויות החוק יכולות ברגע זה לקרוא את השורות הנ"ל ולשיים עלי עין. מצד שני, אני כולה חייל רודף פרוקי רגליים וזריחות, כמה נזק ת'כלס אני כבר יכול לעשות?)
ביציאה האחרונה הביתה, שהייתה מלפני שבועיים בספירות של 17 יום, באתי לשלם דו"ח סורר שפקד את ביתי. משהו על מהירות מעט מופרזת (כביש ריק לגמרי, שני נתיבים לכל כיוון ותמרור אנמי שמגביל אותך ל-90 בזמן שאיפהשהוא המחוג מראה על 110, אבל ניחא על הפרט השולי הזה). התור שהיה בדואר נראה נצחי, לקחתי את הפתקית וניצלתי לקנות למשפחה שלוש חלב ושתיים לחם. בדרך למטה, אל הדיסנילנד של החלווה והקפה במחיר מופקע, עברתי ליד דוכן ספרים מוזלים שמעליהם ניבט ספר אחד בודד שמשך את תשומת לידי. הכריכה עוטרה בתמונה של חוואי עם חיוך ממזרי בלב מדבר כאשר רובה צייד שעון על רגלו וטלביזיה קטנה עם מסך מנופץ מירי מונחת לידו. מעליו היה כתוב "כנופיית המקלות בגלגלים" והתקציר מאחורה דיבר על חבורה אקראית ומוזרה שהחליטה להחריב את הצעצועים של הקפיטליסטים העיוורים. משהו על הגבול בין הזוי לדימיוני, אבל נראה מבטיח. אחרי הכל, מקסימום הלכו קבינימט 20 שקל במבצע, מה יש להפסיד?
קניתי והתחלתי לקרוא, להישטף בתיאורים על מחוזות ברחבי אמריקה (חלקם המועט מוכר רק בשם, במקרה הטוב) והקול הזה חזר אלי שוב לראש. ההד כזה שנשאר טפטוף מימנו, עוד קורא לי. לברוח למדבר. לברוח מהמחסום, מהטנקים, מהריבים הבלתי פוסקים במערכת כל כך אטומה. לקחת הכל ולעוף מדרגת הסמל, מהאחריות על החיים של אנשים אחרים, מהטיפול הבלתי פוסק בטנק מהגריז והסולר שפיתחו אצלי ביד מחלת עור שהשד יודע מתי תעבור.
חוץ מזה, הדבר הזה הזכיר לי כמה שאני יכול לא לסבול הִיפִּים. תמיד שמתחיל להיות משהו רציני, גרגר של שינוי אמיתי כמו שהיה בכנס המיתולוגי של התנועה להתעוררות במושב חוגלה שכבר התחיל להתפתח לדיונים מעשיים ורצינים, הם תמיד צרכים להגיע עם הסמים ושאנטי שלהם ולדפוק את העסק עם ההרמוניה והשלום המסומם שנובע מאי עשיית כלום ולהיות מגניב עם תמונות של פיות וצמידים. בכל הפגנה שהם הגיעו, תמיד רציתי לכבות עליהם את הג'ויינטים שלהם
יום בודד של חופש במאגר בית זית. הו, היו ימים עם שמש ומים של אחר הצהריים.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
