 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 8/2007
 סוגרים קורס ארצי בדירת קומונה
הגענו לקיצם של שיטוטים בארץ, בחיפוש אחר זיקות שונות של אנשים שונים.
הגענו לקיצם של דיונים סוערים, בעקבות אידיולוגיות שונות בחברה להגנת הטבע ובכלל בארץ.
הגענו לקיצם של מפגשים ליליים, שנמשכו עד השעות הקטנות של הלילה בין השינשינים.
הגענו לקיצו של הקורס שינשינים ארצי - ומתחילים מעכשיו את הקורס שינשינים אזורי.
למרות הציפיה שלי, שנגיע כבר לקיצו את הקורס הזה, יש עכשיו איזה צביטה בלב שלא אראה כמעט הרבה מהאנשים שפגשתי שם. האומנם לא עם כולם התחברתי, אבל יש כמה שאני ממש אתגעגע אליהם - לשיחות, למשחקי טאקי בהפסקות ובשעות הקטנות של הלילה, לאווירה שהם עשו - עם זאת, בהחלט היו רגעים שפשוט לא מצאתי את עצמי ורק קיוויתי כבר לסיים את הקורס, אבל...
בלילה האחרון של הקורס, אני ושאר הקומונה הלכנו (להתחיל) לסדר את הדירה שלנו - ויחי לזה שהקורס היה באלון-תבור. הזזנו מיטות, הפרדנו בין כלי האוכל ובדקנו שאריות עיזבון מהדיירות הקודמות (מדי ב', חרמוניות ועוד קצת רכוש צה"ל שנשאר מהמורות-חיילות שסיימו את השירות שלהן). מעבר בחדרים ובדיקת המצב בעקבות מה אפשר להשאיר ומה נחוץ שיפוץ - בכללי, הכל בסדר, חדר האמבטיה שגידל בתקרה פיטריה ענקית, והשכבות הגיאולוגיות של המשחת שיניים בכיור שידרשו דלי חומץ בשביל להסיר אותן.
יש לנו אפילו טלביזיה במזווה, אבל אני די בספק אם נחבר אותה אי-פעם. (נחיה ונראה, עתידה כנראה טמון באפשרות שיעשו חידוש רציני לארץ-נהדרת או לא)
ומחר? אני אצטרך להתייצב בעשר וחצי בבוקר באלון-תבור, מוכן ומזומן לפתיחתו של הקורס האזורי המאיים, שיבלע אותי במשך שלושה חודשים. לימודים אינטנסיבים עד אין קץ, הגשת דוחות, סיכומים... אבל רגע! רק סיימתי תיכון מלפני כחודשיים, והנה כבר אני חוזר שוב למונחים כמו "סיכום"? בערך. האומנם לימודים, אבל כבר לא לימודים חסרי טעם כמו בתיכון - הפעם לימודי ארץ-ישראל.
כולם חוששים, ומי פחות ומי יותר. חשש מהחזרה המהירה למרוץ, והפעם למירוץ מטורף. ישנים 6 שעות, ובשאר היממה רק לומדים ומסיירים (כן, גם הכרת מסלולים זה לימודים לכל דבר, מעבר לעליה בסקלת האיוורור שמתאפשרת כאן לעומת הכיתה הסגורה). אין לי ספק שאני אהנה שם, רק טיפל'ה חושש מהלחץ ~
קצת יותר מחצי קומונה - מחזור שינשינים 2007/8 בביס"ש אלון-תבור
בתוך כל הקורס, מצאתי גם פנינת אור קטנה שממש התגעגעתי אליה - הרכז שלי מהחוגי סיירות, הגיע להעביר סדנה לקורס מדריכים בוגרים של סיירות, שהתקיים אצלנו בביס"ש. בערב אחד, שלל זכרונות וצחוקים עלו, ורטט של התרגשות שעדיין אכפת להם שם בחוגים מימני הקפיץ לי ת'מצברוח פלאים - וקיבלתי אפילו הזמנה להצטרף לטיולים שלהם - מנהלן, מדריך או אפילו סתם מלווה - לא משנה התווית שאקבל, העיקר להצטרף ולקחת חלק שם.
אני אשאר לעד, חלק ממשפחת חוגי הסיירות.
| |
בנעלי השינשין
לקום בחצות, לארוז תרמיל ולצאת - לאן? - לגבעת התחמושת.
"בשתיים, שתיים ושלושים " הגענו לגבעה. חבורת נערים ונערות, שפוכים מעייפות ורועדים מהקור של אמצע הלילה בגבעה אחרי כשעת שינה אחת בלבד (במקרה הטוב) . בעקבות השיר התקדמנו על הגבעה, רועדים ומסוקרנים. את המדריך פגשנו בחניה, כשעוד השם שלו צלצל לי מוכר, וכשהקבוצה נפגשה איתו, הזיהוי שלו הגיע לי בין רגע. שאלתי אותו אם הוא מכיר אותה, וכשרק הזכרתי את שמה, ישר הוא נדרך בעירנות מולי. סיפרתי לו על הקשר שלי אליה, והוא הנהן בחיוך מהול בעצב.
הוא הושיב אותנו מאחורי קיר גדול, והתחיל לספר לנו על כמה סיפורים אישיים שלו, שנשזרו לתוך עלילה אחת שהובילה אותנו הלאה בין התעלות והבונקרים בגבעה. הקבוצה מתקדמת איתו, וככל שהוא ממשיך בעלילה שמתפתלת בתוך בית אחר בית בשיר של "גבעת התחמושת", אתה רק מבין עד כמה האדמה התמימה שאתה עומד עליה כרגע, ספוגה בדם ובסיפורים אישים - תחושה דומה לזאת, חיוויתי בסיור במחנות ההשמדה בפולין.
הסיור בגבעת התחמושת, נחתם עם הסרט בבית ההנצחה שעל הגבעה. השעה כבר הייתה לקראת שלוש ומשהו לפנות בוקר, והמושבים הרכים מהריפוד, לצד החושך והחמימות ששררו בהיכל ההקרנה במהלך הסרט, קראו תיגר על הרצון ולהשאר ער ולראות. לפעמים החומרנות ניצחה והראש נישמט לאחור עם עיניים עצומות, ורגע לאחר מכן, הרוח הקשיחה והגוף הכריח את עצמו להצית מחדש את הכוח ולהאחז בסקרנות בשביל להישאר ער.
סיימנו את הסיור, והמשכנו הלאה. הפעם התחנה שלנו הייתה - פסגת הר הצופים.
חצינו בהליכה שקטה את השכונות הרדומות, כשמדי פעם רכב משטרה או איזה שליח על אופנוע דוהר ברחוב. החבר'ה הדתיים מהביס"שים בהרי-ירושלים שלחו בנו גיצי אושר וגאווה שבשנה הקרובה, הם אלו שהולכים להדריך את הסיפור המרתק של הגבעה הזאת. האמת, אני אוהב להקשיב להדרכות של מורשת קרב, אבל אני לא מצליח להתחבר טוב לזה מהצד של המדריך שתפקידו להעביר את ההדרכה בנושא. עם זאת, ככל שהתקרבנו לפסגת הר הצופים, והשמים התחילו להתבהר והר הבית התחיל לבצבץ מערבה לנו, זיק של קנאה צץ גם אצלי בזה שהם הולכים להדריך בעיר המדהימה הזאת - בירושלים יש יופי, שמעולם לא מצאתי בשום עיר אחרת.
הגענו לפסגת הר הצופים - בזריחה היפה ביותר שראיתי בכל ימי חיי.
אחד החבר'ה מביס"ש עופרה, מול הנוף המזרחי בהר הצופים
חלף שבוע ב" פז"ם " השינשיני שלי. חצי מהקורס הארצי כבר עבר, ולא הכל היה כפי שחשבתי שיהיה. מחלק מהדברים מאוד התפעלתי (ההתנגדות המסיבית שהייתה סביב נושא הכלים החד-פעמים בחדר אוכל) וחלק גם מאוד התאכזבתי (הקלות ראש שהרבה נוקטים בנושאי שמירת טבע וסביבה).
נשאר עוד שבוע לפרק הזה - ואז נכנס לשלב האמיתי של מגורים בביס"ש, השתלמויות ולימודים בקצב מטורף, והעיקר - להיות באמת אחד מהחלה"ט - כמובן שאז אני כבר אתחיל להתחרפן עד שנתחיל את השלב האמיתי של להדריך קבוצות, אבל עד אז...
ועוד רגע לפני הסיום - תודה לכל מי שחשב עלי, ושלח לי הודעת "דרך צלחה".
מצטער שלא עניתי, פשוט לא היה ממש זמן ודי הייתי מנותק מהסלולרי.
עוד קצת מהשבוע, תוכלו למצוא כאן.
| |
הופ על התרמיל - אתה מתחיל להיות שינשין בגליל!
סידרתי את החדר בקפידה מזורזת שכזאת, ומלפני כמה רגעים התחלתי גם לארוז את התרמיל, כאשר מלאי של שאלות "כדי להביא או לא?" מבצבצות מכל עבר. בדוגרי, אני חוזר הביתה בסוף השבוע (במידה ואני לא אבחר לתפוס חרופ באלון-תבור), אבל יש את השיקולים של איזה תרמיל להכין לקורס, כי רק עוד שבועיים אנחנו מקבלים את הדירה שלנו בביס"ש ועוד אין ממש דיבורים של מה להביא לקומונה.
העייפות עדיין ניכרת, אחרי שאתמול עבדתי בקטיף פסיפלורות במשך שש שעות (ב-6 עד 12), וקודם לכן הלכתי לישון בשתיים בלילה. אחרי הקטיף הזה, אתה לומד להעריך כל פסיפלורה ומיץ פסיפלורה שאתה רואה על המדף בחנות. עם זאת, לא באמת סבלתי כמו שזה נשמע, כי עבדתי עם חבר שלי (שהיה גם פעם המד"צ שלי, ושנה שעברה הייתי עוזר מדריך שלו - הוא הציע לי את העבודה ב- 12 בלילה [...]). סתם פשוט עבדנו ודיברנו, ושמעתי חויות שלו מהתקופה שהוא עוד היה בחוגי סיירות (לקחו אותם לטיול בסיני אפילו!). אחח... למרות שאני רואה אותו פעם בכמה חודשים, אני אתגעגע אליו.
חבר אחר שלי חוזר מחר - אבל לא סתם חוזר מחר! הוא טס ביום שאני חזרתי מהקדם-קורס שינשינים והוא חוזר ביום שאני יוצא לשנת שירות. נו, לפחות היו היה בסקוטלנד, לפי דבריו לפני הטיסה, יש מצב שאני אפילו אזכה לקבל מימנו חצאית סקוטית אמיתית! (חוזרים לשורשים או לא? ^^ ) - אבל עדיין! לא יצא לי להפרד מהחנטריש הזה שהבריז מהפרידה המרגשת שלי... (עם אפקטים של פופקורן על הגזייה)
המצלמה תיהיה גם איתי, אבל עידכון רציני של התמונות צפוי להיות יותר בפליקר, מאשר בבלוג החמים והירוק כאן - אכן, הקישקטע שלי בפליקר כאן.
בשבוע הקרוב אני לא אהיה כאן, ובהמשך אני גם לא אזכה להגיע יותר מדי למחשב בשביל לכתוב (הבלוג לא מת! רק פחות פעיל). אבל אחרי שאתמקם באלון-תבור, אני אשמח אם מישהו ירצה להיות איתי בקשר במכתבים (כן, זה עם הבולים...) ואפשר גם איימיל מדי פעם. בכל מקרה, הכתובת ושאר הירקות צפויים להתבהר עוד שבועיים.
במשך כבר חודשים תיכננתי איזה מחשבות והירהורים לארוז בפוסט הזה, אבל עכשיו - כולי שקוע במקום אחר של אריזה - אני אורז את הילדות שלי.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
