היום, ה- 31 באוגוסט, נגמרה לי רישמית השנת שירות - והנחמה היחידה שלי בתוך כל המשפט המפלצתי הזה, היא המילה "רישמית".

בשנה האחרונה ריחפו מעלי שתי המילים "שנת שירות", שתי מילים שנתנו לי כל כך הרבה האפשרות של חופש ורצון להמשיך הלאה. גם אם הדרכה הלכה על הפנים, אז יאללה ניחא. אף אחד לא יפטר אותי ואין לי משפחה להאכיל. אפילו האפשרות של פתאום באיזה יום חופשי בשבוע לארוז תרמיל ולצאת, כבר הפכה לאפשרות מובנת מאליה למרות שהיא בכלל לא אמורה להיות כזאת, ובטח לא ברגע שיוצאים מ"הבועה" של השנת שירות. הכל טוב בשנה הזאת, ואפילו לחרא שאתה אוכל (ויש לא מעט), בסופו של דבר הוא בצבע וורוד.

הקומונה התפרקה, כאשר אחד מהחבר'ה חטף גידול, השני יצא לגרעין נח"ל והשלישית יצא לחופש לפני הטירונות שלה למדריכות-חיילות (והיא תשאר בביס"ש, אבל בתור מדריכה-חיילת וגם לה תמה השנת שירות). הצלע הרביעית עברה הסבה לחונך בקורס החדש, ואני נשארתי תקוע לבדי. אין הדרכות (שזה בהחלט מפלט טוב, אחרי שנה שלמה שטחנו לנו ת'חיים...), ומצד שני אני גם נאלץ להתרחק מהחבר'ה הצעירים של הקורס, כדי לא לפגוע להם "בגיבוש החברתי" בתור גורם זר (??) בקבוצה שצריכה לעבור יתוך לביס"ש.

יש את ההתמכרות הזאת של ללכת לטייל לבד, החופש לקבל החלטות. בעצם, מרוב שטיילתי לבד השנה (וזה בעיקר התחיל מכך שהקומונה הייתה עצלנית), אני כבר לא זוכר איך זה לטייל עם עוד מישהו. כאשר אתה צריך לקבל החלטה, אין לך עם מי להתייעץ ובכך כל תחושת האושר במציאת מעיין או תחושת הפחד בלברוח מחזירי בר, מקבלת התעצמות אדירה שאתה עובר את זה לבדך.

כמו כל יום שעובר, התחושה של לקום מאוחר יוצרת אצלי אנטי כלפי הביזבוז של הזמן היקר הזה בשינה. את התרמיל ארזתי בזריזות, מכניס פנימה מים, עוגיות, מצלמה ואסור לשכוח - מפה של האזור. עם טרמפ ואוטובוס הגעתי לצומת, ומימנה התחלתי לטפס בעליה הארוכה לעבר ראש הרכס. הרגליים כאבו, הגב נטף זיעה, אבל כל זה היה שווה בשביל להגיע לפסגה ולשכוח מכל העולם.

רציתי להגיע הכי רחוק שאפשר מהאנשים סביבי, ועם זאת עדיין להיות קרוב לבית בגליל שהיה עבורי הרבה מעבר למה שחשבתי שיהיה. קשה לי עם הצביעות ששמתי לב אליה לקראת סוף השנה. איך יום אחד מישהו יהיה החבר הכי טוב שלך, ושתחזור לדירה בערב אחרי יום ארוך בשטח, הוא יהפך לחתיכת מנייאק שבכלל לא תרצה לראות.

חציתי את הרכס, ממזרח למערב, והגעתי לפסגה הכי מערבית ברכס. קשה לתאר את הנוף שהיה שם, שמתעצם פי כמה וכמה, כאשר אתה לומד להבין המשמעויות שיש מאחוריו. אבל יותר מהנוף, במהלך הירידה התלולה, נפלה בחלקי הזכות להביט לתוך עיניו של שועל שפשוט עצר, הסתכל עלי וכעבור כמה שניות ברח לדרכו. אני נותרתי בעיקר עם התרגשות מהרגע, שתורגמה ישר לכתיבת דו"ח תצפית עבור הרשימת תצפיות שלנו

קשה לי להסתכל על המקום הזה, ולהבין שעוד חודשיים אאלץ לעזוב.

כחליל החומעה, נח לפני בעופו בבקעת יבניאל