 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ספטמבר 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 9/2007
 בבניין ירוק קטן, במחוז גוש דן
אתמול, כשחזרתי מהקורס מע"רים (מגיש עזרה ראשונה), שמתי לב שיש לי הודעה קולית חדשה במשיבון הסלולרי. התקשרתי לתא, ופתאום איזה קול מוזר של סבתא פולנייה בוכה לי שאני לא בא לבקר אותה, וכל הגפילטפיש נשפך לה לתוך התה, ועניינים (...) . בהתחלה חשבתי שאיזה אידיוט שמנסה להסתלבט עלי, אבל אז פתאום ירד לי האסימון מהקול המוזר.
התקשרתי לרכז שלי בחוגי סיירות, ופתאום שוב (!) ענתה לי הסבתל'ה הזאת בטלפון, בוכה לי שמאז שיצאתי לשנת שירות אני לא מתקשר בחגים, לא קופץ לבקר - פשוט משהו מהסרטים מה שהיא בכתה לי שם.
"מה נצ'מע שחר?" השבתי לו, משתדל לא להקרע מצחוק ליד הנרקומנים בתחנה המרכזית השינה.
קבעתי לפגוש אותו באבו-כביר, בבי"ס לטבע (איפה שממוקמים המשרדים של החוגים, ליד הגן הבוטני-אקולוגי). לקחתי את הקו בבוקר לתל-אביב, וכך במקום לעבוד על הדוחות מסלול שתקועים כמו עצם בגרון, הלכתי לקפוץ לבקר את הרכז השואיסט שלי (הכלל הוא שככל שאתה מתעסק יותר בלמידת השואה, ככה אתה ניהיה יותר שואיסט בהומור שלך - מודגם אצלו בצורה הטובה מיכולן). כשהגעתי כבר לתחנה המרכזית, צלצלתי לברר ליתר ביטחון, והוא אמר לי לקפוץ למשרדים של החלה"ט, ושנחזור יותר מאוחר למשרדים של סיירות באבו-כביר. נו ניחא, נלך לשם ברצף שלושה ימים...
הגעתי לשם, לבניין החיוור עם שלט האירוס הענקי שמתוח עליו בגאון. נכנסתי פנימה, ובילתי זמן מה בהתרוצצות בחדר מדרגות, בניסיון למצוא את הקומה של המשרדי סיירות. נכנסתי פנימה, ומצאתי אותו בדרך לאכול את הסושי שלו (גם כן אניין טעם גדול, שכולה מחפש איכות במחיר של חור בכיס). חיבוקים, צחוקים, ואני מספר לו חוויות בזמן שהוא טובע בתוך הטפסים לקראת מחנה סוכות שהולך להיות שבוע הבא. בתוך כל הבליל טפסים האלה, מצאתי שמות של אנשים שעברתי איתם טיולים וחבר'ה שהייתי איתם בצוות הדרכה.
געגוע אחד גדול ~
הוא כמו תמיד, צחק על זה שאני הולך לביס"ש במקום לשנת שירות בקומונה של החוגים - וכן, יש בזה משהו. כל הרעש והאגדה שהיו פעם סביב הביס"ש, זה כבר לא באמת תקף עליהם כיום. המורות-חיילות, נחמדות ככל שיהיו, בסך הכל באות לחפש איזה שירות מאגניב, ולאו דווקא עם איזה מסר להעביר, או מתוך עניין אמיתי בנושא. לגבי השינשינים, גם אצל רובם לא ממש ראיתי את מה שכ"כ קיוויתי לראות.
הבניין של החברה להגנת הטבע, רחוב הנגב 2 בת"א - בניין לבן פינתי, שמשדר לי תקווה ברחוב, כיוצא לעבור שם. בלובי, יושבת מזכירה, ועל הדלפק מסודרים בשורה העלונים של "ירוק" (ירחון לפירסום פעילויות החברה). מאחוריה, יש מעבר לחנות הקטנה שלהם, שעיקר התעסקותה זה מכירת מפות, ורצוי מאוד שלא לבוא עם ציפיות מעבר לזה. משהו נוסף? כנראה אכזבה.
"בניין של פקידים", הוא קרא ככה למקום הזה בזמן שדיברתי איתו, כדקה לאחר ששאלתי אותו בפליאה, למה גם אותו לא מעבירים לכאן. "טפו!", אם יעבירו אותו לכאן, כנראה שיעדיף להשרף מאשר לוותר על חלקת המשרד השקטה, שיש לו ליד הגן הבוטני בבי"ס לטבע.
לאחר שסיים את הסידורים שם, קפצנו למשרד שלו. כבר כמה חודשים שלא הייתי כאן, ואיך שנכנסתי בשער שם, ניהיה לי טוב - הגעתי הביתה. שנה שעברה (לפחות בתחילתה), לא היה שבוע שלא הייתי מגיע לשם. האווירה, שהייתה שם בעיקר כשעוד המזכירה המיתולוגית ישבה שם (לפני שהעבירו אותה למשרדי החברה), פשוט נתנה לי משב אנרגיה, בתוך הבלגן של יב' לצד אהבה ישנה שלא רצתה אותי עוד. שם גם פגשתי לראשונה את זאת שהדרכתי איתה את הקבוצה, ושבלעדיה לעולם לא הייתי שורד בהחזקת החוג בישוב.
נכנסו למשרד, והזיכרון מהצחוקים שהיו לנו בתדרוך טיול האחרון קפץ אלי כמו סרט שהופעל - איפה ישבתי עם רגליים למעלה, ובחנתי את המפה. כל אחד ואחת המד"צים היה, וזרק את הערותיו לאוויר, באופי שיש רק בחוגי סיירות.
הוא רוצה שאני אלך לגרעין שינשינים של החלה"ט, בתור חוויה מתקנת על זה שבגדתי בחוגים והלכתי לביס"ש. שיריון? מבחינתו ירדתי לגמרי מהפסים! אני הרי שייך לאנשים שעובדים בקומונה. עם זאת, הכל עוד פתוח, ואין לי מושג מה יהיה שבוע הבא, אז מה שנה הבאה? טיפל'ה גדול עלי.
עדיין מבדר אותי השיר שאתניקס, כתבו על הקומונה.
חסרה לי השהייה בשטח, בלי המחברת שמתקתקת דפים בריצה לצורך הדוחות המעצבנים האלה. אני מרגיש בנוח כאשר אפשר לראות חיוויאים עפים מעל הראש, ולא גורדי שחקים וענני עשן. פירות? תודה, אבל אני מעדיף למצוא אותם על עץ ליד מעיין, ולא ארוזים בתוך עטיפות ניילון במקררי ענק או לצד הדרך, כשמכוניות פולטות את כל הג'יפה מתוך הקישקע המכני שלהן.
מצטער, אבל אני לא רומנטיקן שמחפש את "החזרה אל הטבע". עד כמה שזה באופנה, אני רואה יותר מדי בעיתיות בגישה הזאת, שמלכתחילה מציבה את העולם בשתי גדות נגדיות של "האדם" מול "הטבע". חוץ מזה, "הטבע" זה ממש לא (!) רק שקיעות רכות, ועלי שלכת אדומים - ומי שמחפש איזה מעיין לטבול בו את רגליו, אבל רוצה להרוג את הנמלים שהולכות לו בסלון - כנראה לא יכול להגיד שהוא מבין את היופי, ש"בטבע". אצלי לא תמצאו "טבע", מנקודת מבטי תראו "סביבה".
אני מרגיש הרבה יותר נוח בשטח, מוקף בסביבה המשוחררת מדורסנות האדם. שם פשוט קל לי להיות אותו אדם שאני חופץ להיות. אחד שחש בנוח עם הסובב אותו, ולא אותו נער שלא מרגיש בנוח בשיחה עם אדם אחר, הוא במהלך הליכה לנקודה הבאה. זה חיים בעייתים וגישה קשה לא פחות. אתה לומד לאהוב את הבועה הזאת, במקום לנסות להשתלב במקומות אחרים.
קל לי להתפעל מיופי חיפושית, אבל לעולם לא אצליח להבין את היופי שיש בפסל במוזיאון.
זחל של זנב-סנונית, בעליה מנחל עמוד לעבר תחנת המשטרה הבריטית
| |
 מגיש עזרה ראשונה בבית
מלפני כשנה, במסגרת קורס מד"צים של חוגי סיירות, חוייבנו לעבור הכשרת מע"ר (מגיש עזרה ראשונה), לתקן של 44 שעות, כפי שמחייב משרד החינוך את מדריכי הטיולים. ככה למדנו במשך ארבע ימים, עם המון צחוק וסבבה, איך לשיים חוסם עורקים, איפה צריך לבדוק הכרה אצל הפצוע ואיזה סימנים צריך לחפש, בשביל לבדוק התייבשות (ועוד כמה דברים, על גבי דברים). בסופו של הקורס הנכסף, קיבלתי תעודת מע"ר שליוותה אותי צמוד, עד יום חמישי שעבר.
תעודת המדריך שלי, בתור שינשין ובכלל, מקבלת למעשה תוקף לפי תאריך התפוגה של התעודת מע"ר - בצורה כללית, אפשר פשוט להגיד שכל מדריך טיולים (מוסמך לפחות) הוא מע"ר, אבל לא כל מע"ר הוא מדריך טיולים , ובחזרה לעניינו - בסוף הקורס שינשינים ארצי, ביקשתי להירשם לקורס מע"רים המלא, במקום לקורס ריענון, כי בקושי זכרתי משהו מאותו קורס רחוק שעשיתי מלפני כשנה. חלפו עוד כשבועיים-שלוש, וכשהבנתי עד כמה הקורס האזורי שלנו אינטנסיבי, פתאום היומיים חופש של החבר'ה שעושים ריענון, די קרצו לי, ויחד עם חבר נוסף מהקומונה (גם בוגר חוגי סיירות, אבל אצל הקק"ל) החלטנו שחארם על השחיטה, הולכים לעשות ביחד את הריענון. כך נאמר, ומסרנו בחדווה את תעודותינו לרכזת קורס.
* אה, וד"א, גם לא קיבלנו אותן בחזרה. *
ערב. מוזר לי להיות בבית, כאשר שאר המשפוחה שקועה בעניינים של עבודה ובי"ס, ואני פתאום מרגיש כזה מנותק. חוזר הביתה בשביל קורס אחר, עוד מעט חג סוכות, ובשישי לחזור שוב לשגרת הכאסח של הקורס האזורי. (תזהרו! אני עוד אדקלם לכם את הסדר מצפון לדרום של בקעות ורכסי הגליל התחתון).
הבנתי עד כמה אנחנו כרגע חיים בתוך כזאת בועה בקורס, כאשר הלכתי היום למשרדים בת"א של החברה להגנת הטבע - ירדתי בתחנה המרכזית החדשה, והתחלתי ללכת לעבר המשרדים, כאשר בדרך צריך לעבור דך התחנה הישנה (כן, מפחידה והידוע לשימצה). בעוד אני עובר שם, כנופיה של איזה 4-5 פיליפינים (או איזה עובדים זרים אחרים), התגודדה סביב איזה פיליפיני אחר, ופשוט תקפה אותו בבוקר, באמצע הרחוב! עוד לא ראיתי ממש מכות, אבל הם דחקו אותו לקיר והתחילו לשלוף אליו ידיים באיומים, והיו כבר התחיל לבכות ולמלמל משהו. כל זה קרה, כאשר המון אנשים עוברים לידם, שולחים מבט, וממשיכים מהר לדרכם. באמת שרציתי לעזור לו, אבל גם אני כמו שאר האנשים סתם קיפלתי זנב והמשכתי.
אני תמיד מדבר נגד העיר הזאת, אבל האירוע הזה פשוט גרם לנתק מהבועה שהייתי בא עד כה - איך אני יכול להתלונן על השביזות של הצוות שלי בביס"ש, כאשר דבר כזה קורה לי מול העיניים? תמיד "אני" במרכז, ונוח לי לדבר על הבאסה מהצוות, אבל זה באמת כ"כ פרוטות שלא שוות דבר, מול דברים כמו האירוע הזה.
אנחנו עכשיו נמצאים בשלב ה"קַמְפּוּסִים", או בתרגום פשוט, שלב הכרת אזורים ומסלולים. נפל בחלקנו, ומרכז הדרכה גליל, זכה להיות האזור הדרכה הגדול ביותר בארץ, לאחר השינויים בחברה וסגירת מרכזי ההדרכה השונים בביס"ש(ים). עקב זאת, אנחנו כרגע בתהליכי השלמה ולמידה - קמפוס גליל עליון (כרגע), לאחר מכאן קמפוס גליל מערבי, אז מדריכים חודש ומקנחים לבסוף בקמפוס גליל תחתון (והמצחיק הוא, שדווקא האזור שאנחנו גרים בו, נלמד אותו לעומק אחרון). באמצע יש גם קמפוס גלבוע, אבל אני לא ממש זוכר איך הסדר הזה הולך, וכל עוד אני יודע מה הלו"ז לשבוע הקרוב, גם לא ממש אכפת לי. כעת אנחנו באמצע הכרת הגליל העליון - משמע הדבר, ואנחנו לומדים (בשאיפה), כל ואדי וחרק בגוש הרי מירון, והעוד כמה גבעות הרריות מסביב.
במהלך תהליכי "התייעלות" בחברה (שאף אחד לא ממש מבין אותם עד עכשיו) ביס"ש הר-מירון ואכזיב הפכו להיות רק אכסניות של החברה, וצוות המדריכים והספרייה עברו לביס"ש אלון-תבור. כל אחד מדריך ותיק שתשאול אותו לגבי זה, יגיד שזה היה אחד מרגעי השפל והמשבר בחברה, אבל אם יש יתרון מכך - זה שאנחנו לא טוחנים אותם מסלולים בלי סוף.
כאשר הגענו שבוע שעבר לישון בביס"ש הר-מירון (שנמצא די קרוב לפסגה עם ה"קרמבואים"), שיכנו אותנו בחדרי האכסניה, היות וכבר אין חדרים לצוות המדריכים. זה דבר מאוד שולי, ובאמת שלאף אחד לא אכפת מזה, והחדרים באמת אחלה, אבל... פשוט ח-ם. זה כנראה משהו דפוק אצלי, כי כל השאר טוענים שהלילות שם קפואים, אבל אני הרבה יותר מעדיף לבחור באופציה של לישון בתוך חורש מאשר בין ארבע קירות, עם עוד שלושה שינשינים שנוחרים כמו אתר בנייה. כך היה המקרה ויצאתי כמו כל ערב (גם כשהיינו בדירת שינשינים שלנו באלון-תבור) לישון בחוץ. השעה הייתה כבר חצות, ואני הייתי עייף ושחוט, לאחר יום גדוש כתיבה ותיזוזים. בעודי מנמנם, פתאום אני שומע שמישהו פשוט מ-ש-ת-י-ן כמעט עלי!
"מי לעזאזל משתין כאן?!" צעקתי מנומנם, הולך עוד רגע לשחרר קללות עסיסיות על כל העולם ואחותו... פקחתי עיניים, ופתאום אני רואה את חבר שלי משתין עוד רגע עלי, ממש מרחק של פחות מחצי מטר מהראש שלי. לאחר שצעקתי בעצבים מנומנמים עליו (הוא בכלל לא ראה שאני שם, וסתם יצא להשתין בחוץ), הוא חזר לחדר, ואני נאלצתי לנטוש את נקודת הלינה המעולה שמצאתי, כי הרגשתי שאני ישן במשתנה מרוב סירחון. (ארג!) טוב, משלימים עם המצב, ונדדתי כחמש מטר משם והלכתי לישון, ובתקווה לזכות ללילה שפוי עם ניצול מירבי של הכמה שעות בודדות של חסד שקט. אך, חולפות רק כשעה-שעתיים, ופתאום "גררררררררר חרררררר גררר".
"רעבק! למה לעזאזל משאית זבל מסתובבת כאן בשתיים לפנות בוקר?!" התעצבנתי ממש על מחלקת התברואה של המועצה אזורית. הרמתי שוב את הראש בתקווה לראות את נהג המשאית נמק מכאבים ויסורים בתוך התא נהג שלו, לא נהג ולא נעליים - אלא פשוט משפחת חזירי בר!
האמא, אין תיאור מתאים יותר מאשר מיני-טנק (היא הייתה ענקית!), הלכה לפח אשפה שהיה כשנים-שלושה מטר מימני, ועם החוטם שלה, העיפה אותו גבוה באוויר, ולאחר מכן התקבצו ארבעת גוריה השמנמנים לקנח מהזבל. לאחר מכן, היא עברה לפח השני שהיה על השביל, וזה פשוט מדהים איזה כוח אדיר יש לה, ואיך היא מעיפה את הפח גבוה באוויר! ושוב, גוריה באים לזלול את השאריות, והיא לקחה איזה שקית קרועה עם שירי מזון ונכנסה לבין העצים. בעוד והיא מתקרבת אלי, ועוד רגע דורסת אותי בלי לשיים לב (מתי נהייתי כזה שקוף?) קמתי מעט, ופתאום היא נעצרת. מבטה ננעץ לעבר אותו גוש צל שהתרומם והופ! תוך רגע היא תפסה ריצת אמוק במורד החורש, וארבעת גוריה רצים אחריה.
"סבבה, עכשיו יהיה שקט." מילמלתי לעצמי, אך לא עוברת דקה והיא שוב מתקרבת לעבר הפח. התעצבנתי עליה, והתחלתי לנבוח עליה "הוו!! קישטע הוו!!! הב הב!!" , והיא שהבינה את הרמז הדק ברחה שוב. אך למה שיהיה לי שקט? לא עוברת דקה נוספת והיא חוזרת שוב! התעצבנתי, וזרקתי אבן לכיוונה (לידיה, לא בשביל לפגוע בה) - תנו ניחוש - האם יהיה לשינשין מסכן שקט או לא?
יפה, איך ניחשתם!
ברור שלא (!!) חולפים עוד כמה רגעים וחירחורים מתחילים להקיף אותי מסביב, ולי נותר בחוסר ברירה רק להכנע וללכת לישון בלובי שבין הדירות - שבוע הבא, אני פשוט אביא ערסל ואיזה תפילה קטנה ללילה שקט.
בשישי הקרוב אנחנו חוזרים וסוגרים שבת, ולא יודע מה יהיה עם שאר הצוות - אבל אני וחבר שלי, כבר בונים על ערב תצפיות (נו, חו"סניקים)
היום כשחזרתי הביתה, ישבתי באוטובוס לבד בספסל והשענתי את הראש על לחלון. נתתי למחשבות ולעייפות לנדוד מול הדרך המתפתלת ופשוט לא רציתי שהנסיעה תיגמר. פתאום, בין כל הקביעות "שאני לא רוצה להיות כעת בקשר", צצה תחושה חדשה בין הקליפות, שרק הודחקה בשקט - כי גם אני בין כל הטיולים והחוויות, בסך הכל רוצה כמו כל אחד אחר - מישהי לחזור אליה.
נו, גם כן שינשין - במהלך התעקשותי למצוא את הנביעה הדלוחה של עין שערה (מעיין) - יום ניווטים
| |
פתאום לחזור להיות ילד
היום השלישי שלי בבית, ואני בתחושת אי-נוחות שכזאת. מצד אחד, השנת שירות שנבלעתי בתוכה ודרשה מימני את שיא הרצינות מאז שהתחלתי אותה (בחודש ומשהו האחרונים), ומצד שני האפשרות של סתם פתאום להיות בבית, בלי להיות לחוץ בלוחות זמנים ולתקתק דוחות סיור לכל צעד שלי. לפתע, אפילו "לישון" כבר לא נשמע מונח גס כל-כך, ואשכרה התעוררתי היום בעשר בבוקר, בלי יותר מדי רגשות אשמה. איכשהו, בית הורייך (ילדותך) מחזיר אותך בין רגע, להיות שוב ילד קטן של בית, שבסך הכל רוצה את השקט בחדר שלו, ולנגב טחינה לבד בחצר, בלי עוד 12 איש מסביב שבולסים את הארוחה שלהם בטירוף מסביב.
אני אוהב חיים שיתופיים, יש בזה משהו ממלא שנותן איזהשהיא משמעות מיוחדת לחיים של אכפתיות מהאחר. זה לא להיות "חבר של מישהו", שהולכים ביחד לבי"ס ובאים אחד לשני בשביל לראות סרט מדי פעם, ובכלל סתם מכייפים ביחד (זה לא שאני מזלזל בחברות רגילה, ממש לא (!), אבל זה ממש שונה כאשר אתה ממש חי איתו). כאשר אתה עובר למצב של "חיים שיתופיים", למעשה השיתוף פעולה שלכם חייב להתבצע באופן כמה שיותר מוחלט, בשביל שתוכלו לתפקד בחיים בסיסים יחסית - לבשל, לנקות, ובכלל לעזור. אין כאן הכרח לחיים של מעיין קומונה כמו שיש בשנת שירות (אצלנו פחות, אבל אצל החבר'ה של הקהילתי זה ממש קומונה לכל דבר), ואפשר אפילו סתם להתייחס לטיולים למצב של "חיים שיתופיים". למשל, בחוגי סיירות ממש אהבתי את הטיולים, כי הייתה את האווירה המשפחתית הזאת של הקרבה והאכפתיות. מצד שני, כנראה שאם אתה נכנס למערכת הזאת יחסית בגיל צעיר, אז אתה לוקח את זה בהמשך בתור מובן מאליו.
בקורס אנחנו במצב של "חיים שיתופיים". בהתחלה כל אחד נתן 200 שח', (ובהמשך עוד מאה), בשביל שהחונכת קורס תוכל לקנות לנו את האוכל. כל שבוע, יש לנו זוג אקונומים שאחראים על תיכנון האוכל, מה אוכלים, מתי ובאיזה כמות. לאחר שהם מתכננים את הכל על דף, הם מביאים את זה לחונכת, שעושה את הקניות ואז בכל ארוחה, האקונומים נותנים את המצרכים וכל האנשים בקורס מכינים את האוכל ביחד. יש אצלנו מורה-חיילת שעשתה שנה קודם לכן מכינה, עוד שינשין אחד בוגר חוגי סיירות של הקק"ל (אני של החלה"ט), ועוד כמה אנשים יוצאי תנועות נוער. לרובנו, יש איזהשהוא מושג לגבי "חיים שיתופיים", אבל בפועל זה ממש לא מרגיש ככה, לפחות לא בצורה החיובית שלו - האגואיזם, הפרזיטיות והגישה של "אני במרכז", נוגחים מדי יום, לפעמים בצורה מובהקת ובוטה, ולפעמים בשקט באין מפריע.
באמת שקשה לי עם זה, וממש לא סתם בשביל להתבכיין. קשה לי לראות איך אנשים יכולים לקחת עוד כף סלט, למרות שהם יודעים שיש כאלה שבקושי קיבלו מימנו, ושבקושי נותר משהו. קשה לי עם זה, שאם הכלים קצת מסריחים ומגעיל בכיור, אז הם ישטפו שתי צלחות וישר לאחר-מכן הם יצהירו בראש חוצות שהם "עשו מספיק, ועכשיו שאחרים ימשיכו אותם".
באמת שלא אכפת לי ללכת לישון אחרי כולם בשביל לנקות את הכיור, ובאמת שלא אכפת לי לוותר על חלק מהאוכל שלי, בשביל אלו שעדיין קצת רעבים, כי נגמר האורז. באמת שלא אכפת - אני מוכן לוותר על דברים בשבילי, בשביל שלאחרים בקבוצה יהיה טוב, ויהיה לנו אכפת באמת ובתמים אחד מהשני בתוך הקבוצה. אבל, קשה לי לראות את החוסר אכפתיות והבוז שלפעמים חברי הקורס מפגינים בצורה בוטה אחד כלפי השני.
אני לא רוצה שזה ישמע שרע לנו בקורס - יש שם אנשים שממש כיף לי איתם, ובכלל אחרי השבוע שהייתי אקונום, אני ממש מעריץ את השותפה שלי על כל ההשקעה שלה בתפקיד - לא היה בקורס עד כה, אקונום טוב מימנה ומשקיען כמותה. אבל יש רגעים קטנים שגורמים תחושת עצב וכעס בפנים - וברגעים האלו, אני כל כך מתגעגע לחוגי הסיירות. לאנשים שהיה אכפת להם אחד מהשני, והם תמיד חיפשו במה אפשר לעזור מתוך כוונה כנה והאמיתית. חבר'ה שבאמת אהבו לטייל וללמוד, ולא בשביל לדפוק פז"מ בצבא, או בשביל לעשות רושם על הבנות.
חוץ מזה, נותר לי עוד לסיים שלושה (ארבע?) דוחות מעיקים מהסיור של פתיחת קומפוס גליל עליון, ולסיים להכין הדרכה על סלמנדרה. הראש מרוקן מרעיונות - למישהו יש הצעות על רעיון למטודה מגניבה?
חג שמח, ושבת שלום ~
גמל שלמה קשתי, מהשתלמות גיאולוגיה בהר הגעש (הכבוי) בקרני-חיטין
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
