ולראשונה זה קשה, כל כך קשה - להביט ולהבין שמנגינת הנדודים קוראת לך לארוז תרמיל וללכת למדבר, וכמו ילד טוב הכל כבר מוכן. המפה, הדרך, התרמיל. הכל ידוע, הדרך לשם קצת פחות ועם זאת אין דאגה. בסופו של דבר תמיד מגיעים, איכשהו, אבל מגיעים. 

ולראשונה זה קשה, כל כך קשה - הזדמנות נדירה להגשים את הטיפוס להר כרכום, ההר שהבטחת לטפס אליו שוב מאז סוף התיכון. כשרק חגגת שמונה עשרה אביבים והרגשת הכי חי בעולם.

ולראשונה, פשוט לראשונה אחרי הרבה מאוד זמן, אתה מוותר על לגעת בחופש שהיה היקר לך מכל, יקר בחרדת קודש כמעט. בוחר לשיים אותו בצד לרגע, לזמן מה וללכת להכיר מישהי שלא נמדדת בתרמיל שלה או ביכולת כישורי הכרת הצומח. מישהי שקצת טיילת איתה היום, ופשוט באמת שהיה לך כיף איתה. טיול פשוט כזה, קצת גבעות עם מעט נוף, והרבה לדבר. (ולפתע אפילו הזנב סנונית שעופף בסביבה, נשאר בתור עוד משהו בסביבה ולא מעבר.)

יכולתי עכשיו כבר להיות עם תרמיל מוכן ליומיים וחצי בדרום הר הנגב, להסתובב לבד ולהרגיש הכי חי בעולם. לגעת בחופש המוחלט בפסגת הר כרכום, ולראות אל מעבר מדבר סיני אל תוך מצרים.

ות'כלס, זה מרתיע אותך המצב שאתה מוותר על החופש המוחלט בשביל מישהי. באמת שכל כך מרתיע. 

אבל, באמת שזה גם מרגיש בכיוון הנכון למרות ההיכרות המועטה.  (ויותר מזה, אין לי מושג מה דעתה על העניין. גוועלד.)

בכל מקרה, היה פעם בדואי שגידל אותי בתור שינשין סורר נהג לומר כשהעיתון היה מלא במצב ביש - "נו מה אני אגיד לך? אינשללה יהיה טוב." 

חכיתי שיסיימו לספור את החיילים, לבדוק שאף אחד לא יצא שוק ונרדם בשירותים, ועליתי על האוטובוס שנסע צפונה לעבר תל אביב. לאחר שיצא מהבסיס ולקח ימינה, נדבקתי לשמשה. בחוץ עדיין היה אמצע הלילה וחששתי לפספס בטעות נקודת הירידה שצריכה להיות ממש אוטוטו, כמה דקות אחרי שיצאנו. לפתע כמה אורות ישוב הבהיקו והאוטובוס עצר כמה מטרים אחר כך, בגבעה של המאגר מים. (וקשה למדי לקרוא למקום הזה "ישוב", לכמה אוהלים ובתי-אוטובוס חלודים שמארחים פסטיבלי טרנס רוחניים בזמן שטנקים משחררים פגזים לידם...)

הסתובבתי אחורה ואספתי את התרמיל, הודתי לנהג על הג'סטה ובירכתי בשבת שלום את החיילים המנומנמים שהתגייסו מלפני פחות מחודש. יצאתי זריז, משתדל לברוח מהכביש לפני שאחד מהאוטובוסים שיצאו בשיירות מבסיסי הדרום הרחוק ידרוס אותי בטעות. המשכתי בהליכה קצרה ובטיפוס חצי מנומנם לעבר הגבעה של המאגר מים ושם, עם מדים ונשק, נרדמתי על התרמיל עם הפנים מזרחה - לעבר הזריחה שעתידה לעלות בשעתיים הקרובות.

התעוררתי ממשהו שנכנס לי חזק לעיניים, מצמתי טיפה וקרן שמש ראשונה הבליחה בעוצמה מעל הרי ירדן. אכן, דרך מרנינה להתעורר בלי שעון שיצווח מהטלפון 

אספתי את עצמי, מגלה שבהתארגנות החפוזה לא ארזתי חולצה וישנם רק מכנסיים קצרים וסנדליים. לבשתי מה שיכולתי, בדיעבד מבסוט על התגלית שלטייל עם חולצת ב' דווקא יכול להיות מאוד שימושי ונוח. שאר הנעליים ומכנסי ב', יחד עם הנשק שפורק לשתי חתיכות קופקטיות יותר, נארזו לתוך התרמיל. 

בגבעה ממול, מסביב לשיטים (ע"ע הישוב המדובר), הביטה עלי עין ענקית שעשוייה מהרבה אבנים קטנות. אני חייב להודות שבהתחלה קצת נבהלתי מימנה, כי זה פשוט נראה כמו איזה חלק מטקס פולחני לא ידידותי למשוטט. לאחר כמה שניות של לחץ, שאותה עין המשיכה להסתכל עלי זה דווקא נראה לפתע די מגניב, כמו גננות של סלעים במקום שתילים במדבר. 

עברתי את העין, מגלה שעוד כמה כאלו "עיניים" מציצות עלי מגבעות סמוכות. נתתי מבט אחרון אחורה, לעבר איש אחד שהלך בסביבה והמשכתי לדרכי. 

הדרך נפתחה בהליכה במישור עצום לעבר תחילת שרשרת הרים שהמתינו לי כשעה ומשהו משם. אהבתי ללכת באזור, אפילו שהנוף נשאר די חדגוני ועמוס בכתמי צמרות של עצי שיטה. מדי פעם איזה עכביש חשף רשת שניצנצה מבין הענפים והאוויר שעוד היה קריר רק עשה טוב להיותי מבסוט אחרי שבוע מלא עצבים תוצרת צה"ל. 

מתחת לרכס מצוקי קטן שנמתח בעיקול כמו פרסה של קיר סלע, המשכתי בשביל שהתחיל לטפס לתוך האזור ההררי שתמיד נשקף אלי מאז תקופת המסל ול. הרגשתי שאני סוגר מעגל כזה, יש! המטרה הושגה אחרי ימי שביזות ארוכים שרק בהייתי באותו נוף מבלי להגיע אליו. 

מתחתי נפתח לפתע נוף של כפר, ממש באמצע שום מקום. בתי עץ מאולתרים עם ציורי כבשים נתן את התזכורת לשטח אש במתווה אימונים של לחימה באזור כפרי והררי. מרחוק, זה דווקא נראה אמין למדי התפאורה שצצה משום מקום. טיפסתי על הר סמוך בשביל להנות מהרוח, בריזה איכותית של תחילת יום, והוצאתי מים. בין הלגימות, שמתי לב לשני טנדרים אזרחיים שדהרו לכיווני מרחוק. ההתלבטות אם מדובר בגנבי מתכות נגוזה די מהר, אחרי שהם חתכו באחד השבילים הסמוכים אלי והמשיכו אל המישור שחלפתי בו שעות אחדות קודם לכן. 

הרוח הטובה והמים שעוד היו קרירים מנעו מימני תחילה לשים לשב לעניין חמור שצץ לפתע - אחד מהסנדלים התחיל להיקרע! ניסיון די כושל ועם מעט תקווה לחזק בעזרת שני אזיקונים נתנו את סימנם ושלחו אותי הלאה, מלווה בחשש ובזהירות יתר לגבי המשך התקדמותי. 

לילה קודם לכן, חבר שכרגע טמון עמוק בקורס קצינים הציע להפגש בערב אחרי שיותר מדי זמן עבר מבלי שממש דיברנו. עלינו על אחד מהגגות בבסיס עם פקל קפה וכמה וופלאות והתחלנו להתעדכן. חברה שלו צריכה לחזור בכמה שבועות הקרובים אחרי שליחות בחו"ל ואז יעלם החלון זמן שהתאפשר לו לצאת לחופש מהצבא מבלי לחזור הביתה, וכך כל הסיפור שיצאתי לטייל ממש קרץ לו עם היציאה שהזדמנה לו. איפהשהו די נקרעתי, כי מצד אחד ממש דווקא התאים לי לטייל איתו, שותף באותו ראש.  מצד שני, יותר מדי דברים ישבו עלי וידעתי שאני חייב לצאת לבד לטיול הזה. לבסוף שכנעתי אותו שיחזור הביתה, ונצא לטייל כבר בהזדמנות אחרת. 

משהו לפתע לא הסתדר לי במפה, איזה נחל סורר לא היה צריך להיות במקום שבו הוא סומן. עליתי שנייה להתאפס על ראש גבעה סמוכה, והדברים התחילו להתבהר. מה שיותר מזה, גבעה סמוכה אליה וגבוהה יותר נראתה לפתע קורצת למדי. המשכתי לטפס עליה, מגיע לרמה קטנה וכהה שמשקיפה על נתח גדול מהאזור. הורדתי את התרמיל בצד והתחלתי להסתובב בה, כשלפתע זה תקף. געגוע, שצף ועלה. מאיים לחנוק, ותחושת בדידות גדולה מאין כמותה נפלה עלי. ניסיתי להמשיך הלאה, להתנתק מימנה, אבל כמו אז ממרום המכתש זה צף שוב. השארתי את הרגע בכתובת אבנים קטנה, והמשכתי מבלי להביט לאחור.

מרחוק כבר ראיתי את קיבוץ יהל, לא רחוק מכביש 90. חתכתי לעברו, מחפש לא להתקרב יותר מדי ומנצל את ההזדמנות לצורך מילוי מים בבית עלמין שלהם. החלטתי לא לוותר לעצלנות, ולנצל את ההזדמנות  למילוי מחודש - ניחא לסחוב עוד, העיקר שיהיו עוד  מים אם כבר נתקלתי באפשרות. לאחר שהקפתי את הקיבוץ, הדרך נמשכה במורד נחל יעלון שדווקא התפתל ודי קרץ לי ללכת בו. (וכמו שאר הטיול, שחוץ מכמה נקודות ראשיות שתיכננתי לעבור בהן, כל הדרך נוצרה תוך כדי הליכה)

נרדמתי במורד ערוץ של ואדי רחב, בין כמה סלעי בולבוסים וליד מדורה דועכת שהמשיכה לבשל את הקפה אל תוך הלילה מבלי שמישהו ישתה מימנו. 

תיכננתי למחרת לקום מוקדם, אבל מה שהשעון לא הצליח לעשות - הצליחה הזריחה. התארגנתי לאט, מורח את הזמן ומשם ממשיך בדרכי לעבר הר שעלב הסמוך. הטיפוס לקח זמן ושבילי העיזים העתיקים היו מפותלים ועקלקלים למדי, אבל לבסוף הגעתי. למעלה, ממש בפסגה, נחו במנוחת עולמים חבית ובתוכה מוט ברזל ארוך (ממתינים מימי סימון שעוד טנקים שעטו בסיני). נשענתי אחורה עם התרמיל, ובאמת שהיה לי יפה. הרגע הכי יפה בטיול. הוצאתי בקבוק נסטי ופתחתי שקית וופלאות של לואקר. לאחר שהגוף קיבל את ארוחת הבוקר הדלה שלו, הוצאתי סיפרון שירים קטן שמלווה אותי מאז שחבר הביא לי אותו בסוף הקורס מפקדים שלנו. שם למעלה, עם חולצה פתוחה ורוח מלטפת שרתי לה את שלמה ארצי מול הערבה הזהובה, והמשכתי (בתחושה קצת יותר קלה) הלאה.  

בזמן כלשהוא, כשהשמש כבר הייתה ברום השמיים והציפורים הפסיקו לעוף מסביב מצאתי לעצמי עץ נמוך וצל איכותי מתחתיו. עוד כמה דקות ואספתי כמה גבעולים של כוכב ריחני, חפרתי גומה למדורה קטנה והרתחתי מים לתה. אפילו הרוח הייתה בכיוון הנכון והלהבה בערה כמו שצריך ולא חטפתי מערבולת עשן בפרצוף. סיימתי שם את שארית הלואקר יחד עם התה, ועוד כמה שירים מהספרון שעזרו לי לנקות את הראש. ולבסוף, כשכבר התחיל לדעוך החום מסביב אספתי את הדברים, כיסיתי את המדורה בעפר והמשכתי הלאה לראש ההר האחרון (שלא אנקוב בשמו, ולמעוניין בסיבה אספר בצד). 

הדרך למעלה הכי הדאיגה אותי שכן הרגשתי שכל צעד יהיה כנראה האחרון בחייו של הסנדל הסורר, וממש לא חשקתי לנעול את הנעלי צבא. אבל כמו נס, הגעתי לפסגה, וידעתי את נקודת השלווה האחרונה לפני שאחזור לבסיס בצאת השבת. באמת שהיה יפה מלמעלה,  הרבה מעבר למה שחשבתי

ירדתי למטה, לפונדק של קיבוץ נאות סמדר. לא היה לי נעים לכנס כמו סמרטוט בחולצת ב' ומכנס קצר אז שמתי על עצמי גם את המכנס ב' (בדיעבד, לא יודע למה הרגשתי ככה). הייתי ממש צמא, וכבר רציתי רק מים קרים. כאלה שצוננו עם כמה קוביות קרח ויש להם טעם מתוק שמחליק בגרון ומרווה אותך - ולא כאלה עם טעם קשה של פלסטיק להשקיה כמו שמילאתי בקיבוץ יהל. 

קצת מהסס עמדתי בכניסה לרגע, ונכנסתי פנימה. ממולי בדלפק עמדו כמה אנשים מהקיבוץ ודיברו בניהם, כשלפתע כולם השתתקו ונעצו בי מבט. השבתי למבטם המהורהר ב"אהלן" ביישני, ואחת מבוגרת שאלה "אתה מגיע מפעילות מבצעית?" (שכן הגעתי בשבת, והיה מוזר לראות חייל במדים.) הסברתי שסתם יצאתי לטייל באזור במקום לחזור הביתה ושאלתי אם אפשר לשתות.

"לשתות?" צחק אחד המבוגרים מבניהם, "נראה לי שצריך להשקות אותך בגלונים" וישר מילא לי שני קנקנים צוננים, בדיוק כמו שפינטזתי עליהם. כאלה שרואים את טיפות המים שהתעבו גולשות על הזכוכית בדפנות. הייתי מבסוט, ואפילו הציעו לי להתקלח במלקחת שלהם בחוץ. רק שטפתי ידיים והזמנתי טוסט עם בירה שחורה. זהו, יכולתי לסיים את הטיול.

יצאתי החוצה והמשכתי עוד כמה קילומטרים אחרונים על שביל ישראל, בחזרה לבסיס.

המ"פ שלי בחור טוב, אבל בהתחלה לא רצה שאלך לטייל לבד. עומסי חום, נחשים ועקרבים לא באו לו בטוב עם מפקד סורר שנמצא תחת אחריותו ושהחליט להסתובב לפתע בשטחי אש. יכולתי גם לא לספר לו, אבל אחרי הטיול הקודם, הוא ביקש שאגיד לפני שאלך לטייל - מתוך התעניינות ולא כדי להיות למכשול. לבסוף סיכמנו שאחזור במוצ"ש במקום בבוקר של ראשון. העיקר שיהיה רגוע מהעניין. 

אחרי הרבה זמן, יכולתי לפתע שוב לחזור להיות עצמי בראש נקי. להסתובב לבד, בקצב של מה שסובב אותך ולא בקצב של מערכת לחוצה ודורסנית - וכמו שכבר אמרתי, פשוט הייתי מבסוט, אחרי הרבה זמן שלא יצא לי להיות כזה.

מהלך בפסגת הר שעלב, רגע של ליקוט מחשבות (ומזל שהייתה חבית יציבה באזור..)

(ורק לאחרונה, בלילות וסתם באמצע היום, התמונות מהמחסום חוזרות. גורמות לכעס שחלף לבעבע, להפוך לתסכול ששייך ממקום אחר למשהו שקיים כאן. וכמו סרט שחלף, אני שוב עומד עם רימון הלם וניצרה שעומדת להשלף מול אותה חבורת פלשתינאים שמתפרעים במחסום ובניהם פזורים כמה ילדים קטנים - וזאת תחושה מסריחה כל כך. ממש מסריחה.)