מדהים אותי כל פעם מחדש, איך האנשים הכי שמחים בעולם המאושרים בעולם יש בהם כל כך הרבה עצב, כל כך הרבה בכי מאחורי החיוך הכובש.

האנשים עם הצחוק המתגלגל, בלילה לפני ששוכבים לישון, מרטיבים את הכרית עם דמעות מלוחות.

הכרתי פעם מישהו, בן אדם מקסים, חיוך שנצרב בזכרון. הייתי אפילו דלוקה עליו במשך שנה וחצי בגלל כל היופי שבשמחת חיים שלו. אבל במשך השנה וחצי הזאת הוא פשוט נעלם ל3 חודשים, אף אחד לא ידע איפה הוא.

חברה טובה, היא שכנה שלו, מרחק בין דלת לדלת, היא מספרת לי כל פעם ששומעים אותו מהחלון מנגן בפול ווליום בגיטרה החשמלית שלו, או מתופף בתופים. אבל במשך ה3 חודשים האלה לא נשמע שום קול מיתר או תיפוף.

גם ללימודים הוא לא הגיע, זה מה שלפחות אני יודעת, הוא למד בתיכון השני.

אפשר להגיד שהיינו מכרים, לא ידידים.. למרות שהייתי חושבת עליו תמיד.

 שנה אחריי, חידשנו קשר, נהיינו ידידים. מוזר לי, בחור כזה מקובל, כל כך שמח לראות בחורה כמוני (הרבה פעמים שנפגשנו הוא הדגיש את זה), ולא שאני ממעיטה בערכי, אבל אני בחורה פשוטה והוא בחור מגניב.

בכל מקרה, נהיינו ידידים, שיחות נפש היו. הוא סיפר לי על התקופה ההיא. ה3 חודשיים הנוראיים האלה שנראו לו כמו נצח.  הוא היה שמן פעם, ורזה.. כל התקופה ההיא, הוא פחד לחזור למה שהיה פעם, ופשוט הפך לבולמי.

מדהים, שוב זה מדהים אותי, בן אדם עם השמחת החיים שכל כך קינאתי, הוא הבן אדם עם העצב שלא מאחלת לאף אדם.

הסיבה שאני כותבת את כל זה, מכיוון שבדיוק הרגע סיימתי לראות את סרטו של אסי עזר- 'אמא אבא, יש לי משהו לספר לכם', סרט שמספר על חייהם של הומואים ולסביות את כל השנים שהם שמרו את סודם בבטן עד הרגע שהם יצאו מהארון והתמודדותם של ההורים.

נדהמתי שוב לגלות, אסי עזר, בתור מעריצה שלו, ושוב מהסיבה הפשוטה- השמחת חיים המדהימה שלו. הופתעתי לגלות כמה תקופות רעות הוא עבר בחייו, וכנראה עדיין עובר היום (בלי שום קשר להיותו הומו) ועדיין בן אדם שמח עם חיוך מקסים שמסתיר הכל.

הלוואי ולי היה את כל הסיבולת הזאת לחוות תקופות קשות, ולעבור אותן למרות כל הקושי ועדיין להפיץ החוצה לעולם את האושר והשמחה.

אומרים לי תמיד, אם כואב אז להוציא, לבכות, כמו תינוקת אפילו.

 אבל אז אני בוכה, כמו תינוקת, מוציאה הכל ונרדמת . ואז כשאני מתעוררת אני מתעוררת לאותה מציאות, הבכי לא עזר.

אז אומרים לי לבוא ולדבר על זה, אני מדברת, משתפת. אבל הבעיה עדיין ישנה.

אז אומרים לי לבוא ולדבר עם הבעיה עצמה, לשם אני לא מתקרבת!

יש לי פחד, אם פוגעים בי אני לא אגיד למי שפגע בי, פחד מתגובות, פחד להתעמת עם הבעיה.

יש לי פחד  לדבר עם עצמי- אם הבעיה היא אצלי.

זה בדיוק במה שאני מקנאה בכל האנשים המאושרים באמת, אני חושבת, שהם אומנם מפחדים מהקושי ומעצב ומהבעיות אבל הם עדיין פותרים אותם. בדרך כלשהי.

או שאולי אני טועה.

אני מאושרת, באמת. יש לי משפחה נהדרת, חברים מקסימים, חיים נהדרים. אבל עדין קיימת בי מן קנאה כזאת, אולי זה בכלל לא קשור לשמחה או לעצב, אולי זה באופיו של בן אדם. אולי הייתי רוצה אופי כמו אותו בחור שהייתי דלוקה עליו, או כמו של אסי עזר. לא יודעת.

אבל אני חושבת שקנאה תמיד הייתה.

אני פשוט צריכה לדעת להעריך את עצמי יותר.

לחשוב על זה שיש לי כל כך הרבה מה להגיד ולכתוב, אבל כשאני באה לכתוב את זה, לא יוצאות המילים!

בתקווה שאני אשוב בקרוב לכתוב, כי המוזה עדיין נמצאת.

דרך אגב, עיצוב חדש.. לדעתי מזעזע, יש מקום לשיפור, בעיקר הכותרת.

יום אהבה שמח לכולם!

כולנו מציבים מטרות בחיינו. מטרות לעתיד הרחוק, לעתיד הקרוב.

מה שמיוחד, כל אחד מגיע למטרה שלו בדרך שלו.

אני, לדוגמא, כמו כל בחורה טיפוסית בארץ, בעולם, מתעקשת בצורה נואשת להסיר מעליי 17 קילו. אנטי-דיאטות שכמותי, מי ציפה שהוריד 4 קילו? זה בדיוק האבסורד פה, יש לי את הדרך שלי להוריד את ה17 האלה בלי דיאטה.. (לכל המעוניינות, שם המשחק אצלי זה ספורט)

והנה מתחיל הסיפור שלי, פתחתי בלוג, לכתוב על החיים הנפלאים שיש לי (שעמום ,אה?) בצפייה שאולי יהיה כמה קוראים וותקים (טוב לא כמה, אולי הרבה כמה.. נדוש, אה?).

כל היופי פה, שאני לא צריכה לפתוח בלוג, תמונות, סיפרים, עיצובים וכד' בתקווה להצליח בישראבלוג... היופי פה שזה רק אני, עצמי.. (לא, אני לא פרחה- יואוו אני מושי מושלמת החיים שלי ורודים) אם לא הבנתם את הפואנטה, זה רק אני..(או אתם- לכל בעלי הבלוגרים שכותבים על חייהם האישים) אני על הבמה- והבמה שלי זה הבלוג... רק אני.. אני ומי שבוחר לקרוא.

טוב, נחזור להתחלה, מה הקשר להצבת מטרות?

אחת המטרות שלי, לפני פתיחת הבלוג היה ללמוד לכתוב, לתרגל כתיבה.

אבל זה לא קשור עכשיו, אל תשאלו אותי איך הגעתי מהצבת מטרות על פתיחת הבלוג ועל כתיבה בכללי.

רציתי בעצם לכתוב על הצבת מטרות,שאתה מתחיל ליישם ולעבוד על המטרה שלך, פתאום יש מן תחושת ביטחון נפלאה כזאת..

כמה שהיא נפלאה- היא שטנית ביותר.. אתה תמיד תלך כמה צעדים אחורה ושוב תצטרך לעבוד על עצמך כדיי להתקדם שוב.. זה הכוונה של הביטחון!

כמה שאתה בטוח בעצמך ככה אתה תתחיל לזלזל (במקרה שלי, לזלול) ולחזור אחורה. עד כמה אחורה?? עד שתשים לב ..

זה יכול להיות אחורה עוד לפני נקודת ההתחלה, או אפילו הרבה אחריי נקודת ההתחלה.

אני באמת שלא רוצה להיות מהבחורות הנואשות האלה שכל היום מדברות על כמה נורא זה שהן עלו בחצי קילו והן חייבות דיאטה, אני כל כך לא בסגנון הבחורות האלה.. אבל איכשהו אני תמיד נגררת לשם!

כנראה כבר ניחשתם, כמו שאמרתי המטרה שלי זה לרדת 17 קילו, 4 קילו מאחוריי.. עוד 13.. זה נפלא לא??

כן, אז כנראה אני באמת כמו כל הבחורות הנואשות האלה שמתבכיינות בבלוגים על כמה שהן שמנות..

ולאא..אני לא שמנה.. אף פעם לא הרגשתי שמנה..

זה סתם מן ג'וק מטומטם שנכנס לראש שלי, שאם אני ארד 17 קילו ואני אהיה בBMI הנכון שלי אני אראה טוב.. וכמובן גם הביטחון..

אז מה הדבר הדבילי שגרם לי לכתוב את הפוסט הדבילי הזה??

עלייה של חצי קילו!!

וואוו.. העולם נכחד...חצי קילו.. מי ישמע??

חח זה כנראה מה שאתם אומרים. כן גם אני אומרת לעצמי- איזה מטומטמת!

אבל זה לא הקטע..הקטע.. בכל תחום בחיים.. אתה מציב אתגר/מטרה איך שלא תקראו לזה,  בהתחלה אתה כל כך מאמין בעצמך, שתעשה הכל כדיי להגיע ליעד.. ואז אתה מגיע לנקודה מסויימת שאתה מוכיח לעצמך שאתה יכול ואז... את השאר אתם יודעים...

בלי שום קשר (או שזה כן קשור), תמיד בנקודת משבר מסויימת תמיד יהיה איזה ניצוץ שייחזק אותך.. "הניצוץ" שלי, הוא משפט ששמעתי.

"החיים הם אתגר!"

מטורף כמה שמשפט פשוט הדהים אותי, שמעתי אותו כמובן בעבר, אבל הוא אף פעם לא היווה משעמות.

איך אפשר לתאר במילים משעמות??

מכירים את זה שיש לכם משהו שבאמת מהווה משעמות עבורכם בחיים, משהו יקר... זאת התחושה שלי..

בגלל משפט פשוט, בעל 3 מילים פשוטות.. היווה עבורי משעמות גדולה.. מטורףף!! (מטורף כמה שאני חפרנית!)

שאלה למחשבה (התשובה פשוטה..)- אם הייתם משחקים משחק שכל הזמן הייתם מנצחים בו.. הייתם רוצים להמשיך לשחק בו?

 התשובה מובנת (לפחות מבחינתי), כמובן שלא, אחרת זה היה משעמם.. הייתי בוחרת משחק אחר- משהו שיאתגר!

י-א-ת-ג-ר.. החיים היו משעממים אם היינו מצליחים בכל מטרה שהיינו מציבים לנו.. הדרך שאנו עושים למטרה הוא האתגר, הוא החלק הכיף והמעניין שבקטע..

עוד דוגמא, כשאתם יוצאים לטיול בטבע, איזה טיול תעדיפו- טיול במישור או בהרים ובגבעות??

לפי דעתי הרוב יחליטו בהרים ובגבעות,

במישור- לא משנה כמה שתלך  אתה תמיד תראה את הנוף שיש לך מרחוק.. אז אתה כבר לא מצפה לדבר.

בהרים ובגבעות- כל פעם שתטפס תגלה משהו חדש, נוף חדש.. דברים חדשים.. ככה כל פעם שתטפס על הר חדש.. לא נשכח גם את המורדות- שדיי מגבילות אותך לנוף החדש.. אבל שוב זה היופי.. זאת הדרך.. תגלה דברים חדשים גם למטה (ואם לא מדברים על מטאפורות.. במקרים האלה תגלה דברים חדשים על עצמך)... ומשם תצבור גם כוח לטפס להר הבא!

כמובן שיש קושי בטיפוס (בכל דבר טוב יש את הרע).. אבל זה האתגר :]

שאיפה עמוקה נשיפה ארוכה... החיים יפים :]

(לפעמים נדמה שיש לי פיצול אישיות!)