Tell Me Why My Little Mona Lisa Told A Lie?

שש בבוקר, יום שבת,
בן תשע-עשרה מאתמול.
לקחתי לי סיבוב בפארק
והתיישבתי על החול.
זה לא שלא מצאתי לי
מקום היכן לשבת
פשוט פיניתי את הספסל שלי לאיש ולגברת.

מצייר לי חצי לב בחול
עד שלפתע עיני תופסת
ספסל שלם פנוי
מתחת עץ בזמן שלכת.
ישבתי על חצי ספסל
חולם ומהורהר,
כי לתפוס לבד ספסל שלם זה לא אותו דבר.

האמת שגם בבית, היה לי שם מקום,
אך הייתי צריך קצת זמן לעצמי, וגם לנשום.
בביתי היה חצי ספסל פנוי, וחצי לא
עד שקמתי לי לרגע,
והיא נתנה הוא לו.

בעודי יושב שותק, מתופף עם הרגליים
עלה צהוב נופל לאט, נופל אל הידיים.
ובעוד הוא מסב את מבטי משם לכאן
ראיתי אותה בחול מציירת, בלב די מרוקן.

באותה שניה ממש את ראשה גם היא הרימה
כמעין הרגישה מבטי שלי עמוק בליבה פנימה.
חיוך אחד נפרש שם, אולי כי חייכתי אני?
קמה באה והתיישבה בחצי הספסל השני.

לקחנו לנו סיבוב בפארק ועברנו על-יד החול.
ראיתי שם ציור באצבע; לב כזה, גדול.
חצי הלב שלי היה שם אך הוא לא היה לבד.
חצי לב שני היה שם, משלים הוא לאחד.