הוא נרדם לידי. עכשיו כשאני חוזרת רק פעם בכמה זמן, כל רגע איתו יקר. כל נשימה. איכשהו המרחק מהמשפחה הוא בסדר, כשאני חוזרת אני מרגישה קצת ניכור בהתחלה, אבל לאט לאט זה חוזר למקום. אבל איתו.. הגעגוע מכביד עליי. ולחזור אליו, לא משנה כמה זמן עבר, מרגיש כל כך טבעי.
כמו חתיכת פאזל שנכנסה בדיוק במקום. זה מרגיש שלם. הוא מסתכל עליי בעיניים החומות העמוקות והאינסופיות שלו, ואני לא רוצה להוריד ממנו את המבט.
והוא יפה כל כך מבלי לדעת. וכשהוא מתקרב אליי יש מן חשמל באוויר. ואני מהופנטת למגע הזה, מכורה אליו. ולרגע הכל לא משנה, הכל במקום, הכל בסדר. כי הוא איתי. ורק לזה אני מצפה, מהרגע שאני יוצאת מהבית. רק לחזור שוב לחיבוק שלו.
הוא נרדם לידי, הפנים היפייפיות שלו מונחות על הכרית, והוא נושם בשקט. אני מלטפת לו את הראש, את העיניים, העפעפיים, הצוואר, השפתיים והאף. ולא מצליחה להפסיק. ולא רוצה להפסיק. ואני חושבת שזה כל מה שרציתי, כל מה שהייתי צריכה. כמה טוב לי עכשיו. כשהוא פה. כשהוא איתי.
ולרגעים הפחד מתגנב. ופתאום אני מקנאה שהוא מדבר עם אחרות, והרגש הזה לא מוכר לי. פתאום אני מפחדת פחד נורא שאאבד אותו. ומנסה להזכיר לעצמי ששנינו עדיין כאן. שאף אחד לא מוותר. אני אוהבת אותך.
ואם נסתכל על השנה שחלפה, היא הייתה מלאה בהרס, בהתנסויות חדשות. בהרבה ללכת על הקצה וביותר מידי ליפול ממנו. אז עכשיו התחלה חדשה.
ההרסנות שבי התחילה לדעוך כשנפגשנו, ומאז.. כמעט שנעלמה. אז לשנה החדשה.. הייתי רוצה לאחל צמיחה, הבנה, למידה. שנה של התחדשות, של השלת ההרגלים הישנים שעיכבו אותנו מאחור, וגידול עור חדש. חזק יותר, טוב יותר. שנה שבה יהיה לנו את האומץ להסתכל לאמת בעיניים ולהפטר מכל מה שעושה לנו רע. שנה של אהבה, התפתחות, וקבלה גם של מה ששונה מאיתנו.
ולנו, אהוב שלי, אני רוצה לאחל עוד המון רגעים קטנים של קסם.
שנה טובה אנשים אהובים
כינוי:
אפוקליפסה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
