I don't know what to feel.
רגע אחד הוא עושה אותי לבחורה הכי מאושרת ומחייכת שיכולה להיות בעולם,
ורגע שני הוא יכול לגרום לי לצעוק ולבכות מעצבים.
ככה זה אמור להיות אחרי שנתיים ביחד ? ריבים, בכי, כעס, שמחה, צחוק, אהבה ?
הוא נהפך להרגל, הרגל שאני מאוהבת בו,
הרגל שאני לא יכולה לשרוד יום בלעדיו.
אנחנו מתעצבנים משטויות, רבים על הדברים הקטנים עד לגדולים ביותר,
ויום למחרת אנחנו שמחים וצוחקים ורק כיף ביחד.
אני מרגישה מבולבלת, האם זה מה שצריך להיות אחרי שנתיים ? :\
למען האמת אין לי מושג למה אני רושמת את כל זה כאן..
כי לדבר איתו ? יוביל לעוד מריבה חסרת טעם. עם חברות ? איזה חברות, איבדת קשר כמעט עם כולן.
השנה הזאת עשתה לי רע בכל מובן אפשרי, ואם לא הבגרויות האלה הייתי עוזבת את הטכני.
אני לא יודעת מה אני רוצה, מעצמי, מאיתנו.. נמאס לחשוב על זה.
נמאס לפגוע ולהיפגע, בל מצד שני אני לא יכולה בלי האהבה שלו, המילים והחיבוקים.
אני זוכרת מישהו שאמר לי שאני הבחורה הכי מתוסבכת שהוא אי פעם הכיר.
רק עכשיו אני מבינה כמה הוא צדק בזה :\
עבר המון מאז הפעם האחרונה שרשמתי, שהיה חשק לפרוק..
כל כך הרבה שאת האמת אין לי רצון אפילו להיזכר בהכול ולרשום.
תמונה אחת (בערך) ועוד הרבה בפוסט הבא, אם יתחשק לי לעוד אחד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
