אני רוצה לעבוד כל הזמן. כל יום. כל שעה. כל הזמן.
להיות בעבודה זה כמו להיות בבועה בשבילי. בעבודה אני שוכחת מכל הדברים הלא נעימים שקורים בחיים האמיתיים, ובעבודה...בעבודה אני שוכחת.
בעבודה אני נמצאת עם אנשים בלי כל הדרמה. בעבודה הכל טוב. נכון, יש לחץ. וקשה. ולפעמים בא לי להעיף מכות ללקוחות, אבל כל עוד אני שוכחת למספר שעות את הכל - אני מרוצה.
אני בת 17. נשרתי ממערכת החינוך הפורמאלית. אני עובדת, וטוב לי. רוב הזמן...
בהתחלה ביליתי את רוב הזמן שלי בבית, יצאתי רק כשהייתי צריכה ללכת ללמוד, וזה היה נחמד. אבל זה התחיל להימאס, והייתי צריכה תעסוקה, אז התחלתי לעבוד. ואני פשוט אוהבת את זה. אוהבת את זה בצורה מחליאה כבר. אני כל הזמן רוצה לעבוד, לראות אותו שם, לבלות עם האנשים שבתוך ימים בודדים למדתי לאהוב אותם כמו החברים שיש לי כבר שנים. זה מרגיש כמו טירוף.
אני מרגישה שהעבודה נהפכה לסוג של התמכרות. אובססיה. משהו שאני חייבת כל הזמן.
כשיגיע כבר החופש הגדול. אני מתכננת לעבוד כל יום. בתקווה שיתנו לי.
אני גם רוצה לראות אותו שם כל הזמן. לא שיש לנו סיכוי, אבל עדיין. עדיף לא להשלות את עצמי ולהיות פתטית, נכון?
אז הוא בן 25. אז יש לו חברה כבר שלוש שנים. אז יש לו דת אחרת. א ז מ ה ? השלמתי עם העובדה ששום דבר לא יקרה. למרות שאני קולטת את הצורה המוזרה שהוא מסתכל עליי. זה נראה כאילו כל מילה שיוצאת לי מהפה מדהימה אותו (לאו דווקא במובן הטוב). כולם כבר יודעים שיש לי משהו אליו. תודה לאל שהוא לא. אבל המשיכה הזו שיש לי אליו...אי אפשר להסביר את זה.
כשראיתי אותו בפעם הראשונה... הדבר הראשון שחשבתי (ואני מגחכת כי זה נשמע מפגר) היה "מי זה המלאך הזה?" בחיים שלא לא ראיתי בחור כ"כ....יפה. אני לא יכולה להסביר את היופי שלו. לא מסוגלת. אני פשוט רואה בו משהו שמדהים אותי, שגורם ללב שלי לפעום כמו משוגע כל פעם שאני רואה אותו. אבל זאת סתם הדלקות מטופשת. זה יעבור. זה יעבור אפילו יותר מהר אם אני אפסיק לרשום משמרות מתי שהוא עובד. דיי, זה פתטי כבר. אבל הוא הדבר היחיד שמשמח אותי במשמרת. לא השאר, רק הוא. ולחשוב על העובדה שהשבוע אני לא אראה אותו בכלל.... זה כואב.
טוב נו, צריך להישאר אופטימיים. אני לא אתן לבחור שאני מכירה חודש לדכאות אותי.
לחיי האופטימיות 
על מי אני עובדת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
wakely.
