טוב. זהו. נגמר.

מעתה והלאה אני אופטימית. אני לא אתן לאנשים חסרי מוח או למקרים מטופשים לדכא אותי. למה לי? להתעצבן זה להעניש את עצמך על הטמטום של אחרים. מספיק יש לי מזג חם, לא חבל על הבריאות?

אז עכשיו אני אהיה חיובית. אחייך יותר. ואקיף את עצמי באנשים שהכי איכפת לי מהם.

הבנתי שאם אני אמשיך לחשוב שלילי, שומדבר לא יצא לי מזה. so i might as well just think positive.

-

אתמול היה יום כיף! היה לנו (בעבודה) דוכן במצעד הגאווה (בת"א) והיה מאוד נחמד. חוץ מהעובדה שכאב לי הגב כמו לא יודעת מה אבל לא נורא. 

אמא נסעה לישון אצל ההורים שלה מה שאומר שיש לי בית ריק. בהתחלה תיכננתי לבלות את הסופ"ש לבד אבל אז הבנתי כמה שזה יהיה פתטי.

הזמנתי חברה, הזמנתי דומינוס, ראינו סרטים... כ"כ הייתי צריכה בילוי בנות כזה!

הייתי צריכה להזכיר לעצמי שיש בי עוד משהו. שאני לא סתם בנאדם עצוב ועלוב. 

:)

למרות הגישה האופטימית החדשה אני מפחדת שהאופטימיות תגרור איתה חבר יקר שנקרא להדחיק. 

אני שונאת להדחיק. אני עושה את זה על בסיס יומי, אבל שונאת את זה. בסופו של דבר יש טריגר שמעורר את כל החרא שהדחקת ואז הכל יוצא כמו קיא רגשות נוראי. אז למה? אני באמת רוצה לחשוב אופטימי, אבל... אם יקרה משהו אני באמת אמורה להעלים עין ולתת לזה לשהות באוויר?

נחשוב על זה אחר כך.

דיכאון...אתה יכול לנשק לי את הת'חת. זרקתי אותך מהחלון.

שיהיה לכולנו שבוע אופטימי, שמח, ומלא אהבה מאנשים קרובים.