(הכותרת מזכירה לי משימות של יום עבודה)
אחרי שעופר הכריח אותי להתעמת עם כל זה- לחטוף זבנג של כמה דקות נטולות הדחקה/ לומר את השם בקול מצאתי את עצמי רואה דברים שלפני כמה ימים הייתי מסרבת (בפאניקה גמורה) להכיר בכלל בקיומם.
בהתחלה הרגשתי רע. ואז ראיתי שוב את הצד שלי, אחרי שזה היה עצוב ומטלטל זה בעיקר הפנים את התובנה- הסבל היה ועודנו עצום, לא יודעת איך נשארתי בחיים בשנה של השיקום, אני בכל רגע מחכה להתעורר חזרה בחיים נורמליים ולא רק שזה לא קורה; כנראה שהמושג הזה נכחד מבחינתי.
הייתם צריכים להילחם עליי. כולכם. הרבה יותר ממה שנלחמתם.
גם אם הייתי חופרת, גם אם זה היה כבד, גם אם הגזמתי והצפתי, גם אם מלא דברים: לא הייתם צריכים לוותר עליי.
פעם עניין אותי נורא מה הייתם חושבים- היום הבנתי פתאום שזה בכלל לא משנה. את מה שכן בסדר, את מה שלא מכלה את כל מה שמסביבו ומהשצריך היה להילחם עליו - את זה אתם בכלל לא רואים. אז מה זה משנה מה תחשבו..? חצי תמונה טסה לכם מתחת לרדאר.
החיילים הם כמו ילדים- הדאגה האינסופית, הפער התפיסתי, ההבנה שאני יכולה לשנוא אותם ועדיין להילחם להפוך את העולם
לחסדי מה ומה אני משאירה אותם? אלוהים יודע.
(ואלוהים, יש האומרים, גדול)
נעלם הקסם- האופי, הכישרון, היכולות.
נותרו כמה נמשים. ומשקל עודף מהשיקום.
ועדיין, בכל יום נתון, הייתי נלחמת על עצמי- כי הקליפה הזו שמסתירה את כל המדמם והפצוע והפגוע עד עמקי נשמתו; הקליפה הזו נשמעת על פניה כמו משהו שנלחמים עליו לפחוץ.נדמה לי.
אמביוולנטיות חוגגת. בסדר, זה לא שהחיים מסודרים- לרגע אני מוערכת, בשני אוכלת חרא ומטורטרת...
הגהנום הוא מנת חלקי באופן קצוב מידי יום. כל יום הוא רק נראה ומרגיש אחרת.
זה לא לשכנע את עצמי באופי ועוצמת הרגשות.
זה לא לחשוב על כלום ולראות איך לרגע קיוויתי שההודעה תהיה ממנה.
זה לדעת שבחיים לא יילחמו עליי כמו שנלחמו עליי (לפחות בהתחלה)
ויגרמו לי להילחם על עצמי- באופן שנתן לי את הכלים להילחם אח"כ מול כל צונאמי החרא הזה.
מתנצלת מצד אחד. באמת, מעומק הלב.
מצד שני, כוסאומו לא נלחמת. ולזה אין תירוץ, ברמה האנושית.
הייתי מתה להיות נאהבת. לדעת שמישהו תוהה מה איתי. לדעת שילחמו עליי עד כדי כך. שיעברו איתי עד לגהנום ובחזרה. לדעת שאני שווה את זה.
אני לא, לא באמת. ובכל מקרה ככה או ככה זה לא יקרה בחייים.
למות לבד עם כלב.
הלוואי והיה לי עירוי וודקה קרנברי.
שיציף עד הלב ויאלחש את כל הרקמות שכואבות לי ככ.
לא יכולה לנשום, לא יכולה לאגור כוחות כבר- אפיסה טוטאלית וחסרת אונים.
מתישהו זה יתמוטט לגמרי, ולא תהיה דרך לתקן.
ועד אז, נתקלח בכפכפים באמצע הלילה וננסה לחשוב רק על הפרוייקט הגדול ההוא שאני חייבת לסיים לפני השחרור, החותם שיישאר אחריי: מורשת הקרב וגאוות היחידה.
לפחות חזון קטן נשאר לי.
כל השאר (בעיקר כל כישרון, יכולת להקסים, או סיכוי לחיים נורמליים ומאושרים) דיי חלף עם הרוח.
ומחר, מחר יום חדש.
שחר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
