"כל פעם שהיא מתבאסת אז היא מכווצת את הגבות כמו הבן של אחותי ומעלה את השפה העליונה כלפי מעלה.הצחיק אותי איך מצד אחד היא כל כך בוגרת וחכמה,אבל מצד שני היא עדיין הילדה הקטנה שאם היא לא מקבלת בדיוק את מה שציפתה לקבל,היא מתבאסת לגמרי.

אני ממרומי גילי כבר אכלתי חרא בחיים,כל כך הרבה אכזבות,שעוד אכזבה אחת זה כבר לא מזיז כלום ימינה או שמאלה.בואו נגיד שכיום אני הרבה יותר מופתע אם אני לא מתאכזב ממשהו מאשר אם אני מתאכזב ממנו.הדבר היחיד שמאכזב אותי זה שאני כבר לא מתאכזב מכלום,שבמילים אחרות זה אומר שכבר אין לי ציפיות משום דבר,שבמילים אחרות זה אומר שהחיים ניצחו אותי.

אבל אני לא מוכן לקבל את זה.לא מוכן.לא מוכן לקבל את זה שאני כבר לא מתאכזב,כי לא להתאכזב זה אומר גם לא להיות מופתע לטובה,לחיות סתם,בלי תקווה ובלי ייאוש.אני בריא והשמש זורחת והמשפחה בריאה,וזה מספיק כדי לחייך.כולנו יודעים את זה אבל אף אחד לא מחייך,וכשאני אומר מחייך אני מתכוון לשמחה אמיתית שבאה מהלב,לא שמחה תלוית נסיעה לחופשה בחו"ל,קניית בגד,מחמאה שקיבלנו,עסקה שנסגרה או חצי בקבוק ויסקי.הרי נצטרך לחזור מחו"ל,ושמחת קניית הבגד חולפת מיד אחרי שהוא נלבש בפעם הראשונה ,והעסקה חולפת והסוטול עובר.

אני רוצה שמחה אמיתית,שמחה של אהבה מתמדת,של הסתפקות במה שיש,של הכרת תודה.

איך מגיעים לזה קיבינימאט?"