נושא הבדידות מדיר שינה מעיניי כבר תקופה ארוכה. רוב בני האדם הם יצורים חברתיים מטבעם אך יש כמובן חריגים שחיים בשלום ובשלווה ולעיתים אף מנהלים יחסי רעות עם הבדידות שלהם, אך אני לא קורצתי מן החומרים האלו. אני זקוק לאינטראקציות חברתיות כמו אוויר לנשימה, ולכן לכאורה היו אמורים להיות לי חברים רבים, ויש לי את כל הנתונים להיות מסוגל לרכוש לי חברים/ות ידידים/דות בקלות.

א. יש בי מידה רבה של פתיחות.

ב. אני בנאדם אינטיליגנטי ומשכיל מאוד.

ג. אני מתעניין בתחומים רבים ומגוונים.

ד. אני מאוד קשוב לאחרים.

ה. אני רגיש מאוד לשפת גוף. הסנסורים שלי מפותחים מאוד.

ו. יש בי אינטיליגנציה ריגשית גבוהה

ז. אני יפה תואר.

ח. אני מוכן לעשות כמעט הכל על מנת לעזור לחבר בצרה.

ט. אני יודע לפרגן ולכבד את האחר.

י. יש לי יכולת גבוהה בהבעה בע"פ.

אז איך זה שאין לי אף חבר או חברה אמיתיים בעולם הזה?

זו ממש לא חוכמה להחזיק במלאי המוני "ידידים" שכל הקשר איתם מסתכם ב-מה עיניינים ומה קורה, ושנה טובה וחג שמח ותהיה בריא. ברגע שמדובר בקשר שאין בו אינטימיות, הוא יכול להיות נחמד, אבל תמיד יהיה עקר.

יצחק רבין אמר פעם שאין לו הרבה חברים ואפשר לספור אותם על כף יד אחת  ועוד ישארו לו אצבעות לסיגרייה.