לפי דעתי מוסד הנישואים במתכונתו הקונבנציונאלית בחברה המודרנית לוקה בכשלים מערכתיים קשים ואפשר לומר שהוא בפירוש פשט את הרגל, והוא זועק לרפורמה מהפכנית.

להל"ן תמליל שיח קצר בנושא שקיימתי לאחרונה עם אחת הבלוגריות כאן בישראבלוג.

 אני

לחתונות אני הולך רק אם אני ממש מחוייב. ואם כבר מדברים על מחוייבות בין בני זוג מתחת לחופה, אז זה לא קצת מוגזם ויומרני להכריז על קשר של - מעתה ועד עולם? מסגרת נישואין במתכונת הקונבנציונאלית המקובלת, חד משמעית נוגדת את טבע האדם. אולי היה צריך לחשוב על אופצייה של תחנות יציאה מוסכמות. בדומה לתחנות יציאה מתוכניות חיסכון או פקמ"ים למינהם. :) אם מחליטים למשל על תחנת יציאה כעבור עשר שנים והקשר מסתבר כמוצלח אז תהיה אופציה להארכה.

"

וואי, זה סטארט אפ, מה שאתה מציע כאן. זה גם מוסיף למוטיבציה לגרום לזה להצליח וגם מאפשר לא להיאבק על משהו שלא עובד. אבל מבחינתי, אם וכאשר כבר אמצא מישהו להתחתן איתו אני ארצה גם לעשות איתו ילדים זה מסבך מאוד את נקודות היציאה...

יאלה בואי נפתח Startup

מה שהצעתי כאן זה רק חלק מתאוריה שלמה ומובנת שיש לי בנושא. אל דאגה. זה בכלל לא מסבך, מכיוון שאפשר כבר מראש למצוא יותר מפתרון אחד קביל לחזקה ואחריות על ילדים משותפים שיחול על המסגרת הזו.

לדעתי, מוסד הנישואין בחברה המודרנית במתכונתו הנוכחית מזמן פשט את הרגל והוא חי ונושם בזכות המסורת ומכוח האנרציה.

בני זוג נשואים לא אמורים לשרת את המסגרת בה הם חיים אלא המסגרת אמורה להתאים להם ולשרת אותם.

זו לא החזקה על הילדים שמטרידה אותי, אלא בריאות נפשם. ואת זה שום "מסגרת" או "הסכם" לא יכולים לפתור. אז עכשיו ברצינות: זה יפה ונחמד להתייחס ככה למסגרת כשמדובר בזוג לבדו, אבל לא כשנכנסים שם הילדים. ובעיניי מסגרת הנישואים, שמתחילה בחשיבות של להחזיק את הזוגיות, ממשיכה עם החשיבות העצומה של להחזיק את המשפחה. אז אפשר להתלוצץ על מוסד הנישואים הזה או האחר, ואפשר לירוק על המילה מחוייבות, אבל בסופו של יום אני אעשה הכל כדי להבטיח מסגרת יציבה ומתמשכת לילדיי ובמובן הזה להגיד שמוסד הנישואים פשט את הרגל זה סוג של קלישאה שהמציאו רווקי תל-אביב המבוהלים שחוו בעצמם נטישות וחוסר יציבות בחיים...

Hold your horses

אפשר למצוא פתרונות גם למסגרות דינמיות שחל בהן גידול במספר הנפשות הפועלות. בדיוק כמו חברה שגדלה ומרחיבה את מספר השותפים בה.

ליחס את הקלישאה לרווקי ת"א זו פשוט קרתנות או לחילופין ראיית הביצה המקומית כמרכז היקום.

אני מציע כאן קונספט אוניברסלי שייתן מענה לפגמים המאפיינים את מוסד הנישואין בחברה המודרנית באשר היא. מבין היטב את הדאגה שלך לנפשם של ילדייך העתידיים שיחושו מפוצלים במקרה של פרידת הוריהם בתחנת יציאה מוסכמת מראש. אל תשכחי שאם הזוגיות תוכיח את עצמה הלכידות המשפחתית תוותר על כנה ואפשר יהיה להמשיך לתחנה הבאה או במקרים קיצוניים עד שהמוות יפריד. גירושין של המסגרת הקיימת עלולה להיות הרבה הרבה יותר הרסנית לילדים.

"יחושו מפוצלים". פחחח. דיברת פעם לעומק עם ילדים שהוריהם התגרשו? פיצול זו הבעיה הקטנה בכל העסק. למה שלא תוסיף לזה תחושת נטישה קשה, רגשי אשם כבדים, הרגשה שהם לא מספיק מוצלחים כדי להחזיק את המשפחה שלהם ביחד, כעס בלתי נשלט על העולם על כך שהוא כאוטי ולא מכיל ועוד כהנה וכהנה בעיות נפשיות מזיקות. אני לא אומרת שצריך להישאר ביחד בכל מחיר, אבל נקודות היציאה האלה יכולות להיות מאוד מפתות ולפגוע באלה שהכי לא מגיע להם להיפגע.

לפי דעתי קיימת קורלציה ישירה בין הערכה או/ו מידת קירבה לבין הפוטנציאל להעלבות.

ככל שאנו חשים קירבה למישהו ומעריכים אותו, מידת הרגישות שלנו לעלבונות תלך ותגדל.

ברבות השנים למדתי לסגל לעצמי מנגנוני הגנה שיש בהם כדי להקהות קמעה את מידת תחושת הפגיעות 

כשזו מתרחשת על רקע של קצרים בתקשורת מול אנשים קרובים ומוערכים. הבעיה שלצד מנגנוני ההגנה האלו

ישנם גם תופעות לוואי בלתי רצויות כמו - פיתוח "עור של פיל" מחוספס וקשיח שמחליש את רמת הרגישות החברתית בדיוק כמו תופעות לוואי על רקע של נטילת תרופה שאמורה להחליש במכוון את המערכת החיסונית במחלות אוטואימוניות.

צריך למצוא את האיזון הנכון שמיחד, יתן מענה לבעיה ומאידך, לא יגרום לתופעות לוואי קשות מידי.

חשוב לזכור כי בכל העלבות יש גם עדות לאלמנט חיובי בקשר. זה מעיד על כך שקיימת שם ברקע קירבה או/ו הערכה.

נושא הבדידות מדיר שינה מעיניי כבר תקופה ארוכה. רוב בני האדם הם יצורים חברתיים מטבעם אך יש כמובן חריגים שחיים בשלום ובשלווה ולעיתים אף מנהלים יחסי רעות עם הבדידות שלהם, אך אני לא קורצתי מן החומרים האלו. אני זקוק לאינטראקציות חברתיות כמו אוויר לנשימה, ולכן לכאורה היו אמורים להיות לי חברים רבים, ויש לי את כל הנתונים להיות מסוגל לרכוש לי חברים/ות ידידים/דות בקלות.

א. יש בי מידה רבה של פתיחות.

ב. אני בנאדם אינטיליגנטי ומשכיל מאוד.

ג. אני מתעניין בתחומים רבים ומגוונים.

ד. אני מאוד קשוב לאחרים.

ה. אני רגיש מאוד לשפת גוף. הסנסורים שלי מפותחים מאוד.

ו. יש בי אינטיליגנציה ריגשית גבוהה

ז. אני יפה תואר.

ח. אני מוכן לעשות כמעט הכל על מנת לעזור לחבר בצרה.

ט. אני יודע לפרגן ולכבד את האחר.

י. יש לי יכולת גבוהה בהבעה בע"פ.

אז איך זה שאין לי אף חבר או חברה אמיתיים בעולם הזה?

זו ממש לא חוכמה להחזיק במלאי המוני "ידידים" שכל הקשר איתם מסתכם ב-מה עיניינים ומה קורה, ושנה טובה וחג שמח ותהיה בריא. ברגע שמדובר בקשר שאין בו אינטימיות, הוא יכול להיות נחמד, אבל תמיד יהיה עקר.

יצחק רבין אמר פעם שאין לו הרבה חברים ואפשר לספור אותם על כף יד אחת  ועוד ישארו לו אצבעות לסיגרייה.