הסרט התעודי "הילדות מברזיל" של נילי טל ששודר אתמול בערוץ 10 היה מרתק, מרגש והופך את הבטן. ארבע בנות שנולדו בברזיל ואומצו בשנות ה-80 על ידי הורים מאמצים ישראלים, יוצאות לחפש את אמהותיהן הביולוגיות באזורים הנידחים של דרום ברזיל, על מנת לחפש את זהותן, לסגור מעגל ולספק את יצר הסקרנות המעיק שאינו נותן מנוח. עד שלא מגיעים לגשר אפשר לדמיין, אך קשה לחזות מראש איך יתרחש המפגש ואילו תחושות, ותגובות יעלו ויצופו.  האימהות מסתבר ברובן קשות יום שהרו בגיל צעיר, ננטשו על ידי בני זוגן ונטשו את ילדיהם מכיוון שחיו בעוני מרוד והיו עסוקות במלחמת הישרדות שהקשתה עליהן מאוד להמשיך ולהחזיק בהם. קשה מאוד לדעתי לשפוט את האמהות האלו שנהגו אז כזוחלות והתכחשו לפרי בטנן.  לא משנה מה הביא את האם הביולוגית לוותר על ילדיה, היא בסופו של דבר תמיד מתאבלת על האובדן, כואבת את הניתוק, מתגעגעת ומייחלת שיבוא יום ותפגוש את הילדה המאומצת, וברגע המפגש האם מתפקעת מהתרגשות.                

 בתום המסע המטלטל הבנות שבות שלמות יותר ומחוברות באהבה רבה אל הארץ ואל המשפחות המאמצות.

לפי דעתי קיימת קורלציה ישירה בין הערכה או/ו מידת קירבה לבין הפוטנציאל להעלבות.

ככל שאנו חשים קירבה למישהו ומעריכים אותו, מידת הרגישות שלנו לעלבונות תלך ותגדל.

ברבות השנים למדתי לסגל לעצמי מנגנוני הגנה שיש בהם כדי להקהות קמעה את מידת תחושת הפגיעות 

כשזו מתרחשת על רקע של קצרים בתקשורת מול אנשים קרובים ומוערכים. הבעיה שלצד מנגנוני ההגנה האלו

ישנם גם תופעות לוואי בלתי רצויות כמו - פיתוח "עור של פיל" מחוספס וקשיח שמחליש את רמת הרגישות החברתית בדיוק כמו תופעות לוואי על רקע של נטילת תרופה שאמורה להחליש במכוון את המערכת החיסונית במחלות אוטואימוניות.

צריך למצוא את האיזון הנכון שמיחד, יתן מענה לבעיה ומאידך, לא יגרום לתופעות לוואי קשות מידי.

חשוב לזכור כי בכל העלבות יש גם עדות לאלמנט חיובי בקשר. זה מעיד על כך שקיימת שם ברקע קירבה או/ו הערכה.