הסרט התעודי "הילדות מברזיל" של נילי טל ששודר אתמול בערוץ 10 היה מרתק, מרגש והופך את הבטן. ארבע בנות שנולדו בברזיל ואומצו בשנות ה-80 על ידי הורים מאמצים ישראלים, יוצאות לחפש את אמהותיהן הביולוגיות באזורים הנידחים של דרום ברזיל, על מנת לחפש את זהותן, לסגור מעגל ולספק את יצר הסקרנות המעיק שאינו נותן מנוח. עד שלא מגיעים לגשר אפשר לדמיין, אך קשה לחזות מראש איך יתרחש המפגש ואילו תחושות, ותגובות יעלו ויצופו.  האימהות מסתבר ברובן קשות יום שהרו בגיל צעיר, ננטשו על ידי בני זוגן ונטשו את ילדיהם מכיוון שחיו בעוני מרוד והיו עסוקות במלחמת הישרדות שהקשתה עליהן מאוד להמשיך ולהחזיק בהם. קשה מאוד לדעתי לשפוט את האמהות האלו שנהגו אז כזוחלות והתכחשו לפרי בטנן.  לא משנה מה הביא את האם הביולוגית לוותר על ילדיה, היא בסופו של דבר תמיד מתאבלת על האובדן, כואבת את הניתוק, מתגעגעת ומייחלת שיבוא יום ותפגוש את הילדה המאומצת, וברגע המפגש האם מתפקעת מהתרגשות.                

 בתום המסע המטלטל הבנות שבות שלמות יותר ומחוברות באהבה רבה אל הארץ ואל המשפחות המאמצות.

טעות לחשוב שהכירות מרובת שנים וחיים בזוגיות אינטימית ויציבה באמת חושפים בפנינו נכוחה את אישיות שותפנו לחיים.

אני קורא ראיון עם עמוס אלוני שאישתו מיכל חנקה למוות את שתי בנותיה, ומתקשה להאמין איך קורה שאדם משוכנע שהוא מכיר את האישה שאיתו על כל רזי אישיותה והתהגותה,  ומסתבר שבעצם הוא חי כסומא והוא מנוכר לה עד אין קץ. הוא לא היה מעז להעלות על דעתו או אפילו לחלום חלום בלהות שאישתו עלולה לבצע מעשה מחריד של רצח בנותיה. המציאות לפעמים עולה על כל דימיון.

אדם מאמין בכל מאודו שאישתו היא נופת צופים מקסימה ומתוקה ומסתבר שהיא מצליחה להסתיר  אישיות של רוצחת פסיכופאטית.

 איני יכול שלא להיזכר בסרט הראשון שראיתי עם חגית באותו ערב שנגעתי בה בפעם הראשונה ועוד לפני שביקשתי את ידה באופן רשמי. היה זה עיבוד קולנועי למחזה "המלט" מאת שיקספיר. אני זוכר שלאורך יותר ממחצית הסרט הייתי עסוק בתכנונים אופרטיביים כיצד ובאיזה עיתוי אצמיד אותה אלי ואחבקה, ובכך אכריז בעצם על כוונותיי הרציניות כלפיה.

המחשבה על האפשרות שידי החובקת תיתפס כחצופה, תיהדף בהפגנתיות ואתבזה, הטרידה את מנוחתי והסיחה את דעתי לחלוטין ממהלך הסרט.

לקראת סיום הסרט, אזרתי אומץ ושלחתי את ידי המהוססת והמצהירה את כוונותיי הברורות לעבר כתפיה החשופות. למרות שהופתעה קלות מידי הפולשנית כשהיא מפנה אלי חצי מבט, היא שמרה על קור רוח ונותרה לפחות לכאורה מרוכזת בסרט.

 את המחיר המביך שילמתי ביציאה,  כשהתקשיתי במידה מסוימת לנהל עם חגית שיחה רצינית ומעמיקה על הסרט שרק בהיתי בו כזומבי ושהיה עבורי לא יותר מאשר תירוץ לפרוץ קדימה את מחסום הידידות ולעבור לשלב החברות.

כעת אני מעסיק את עצמי בשאלה האם גם לך יש עכשיו ולו כמה רגעים של הסחות קלות במהלך הצפייה בסרט שבהם את נזכרת בי לפתע פתאום, או שמא את עסוקה בשאלה מה אני הייתי אומר על סצנה  כזו או אחרת, או מה דעתי על רמת המשחק. ואולי גם את בסיום הסרט תגלי קושי מסוים לנהל שיחה רצינית ומעמיקה עם יובל אודות הסרט שזה עתה צפיתם בו.