וואו, כמה זמן לא כתבתי פה.. דאמ.
בכל מקרה - השלמת פערים?
עדיין בבית הספר המזעזע - הרצוג, עדיין סובלת שם.
מה שמביא אותי למשימה שאליה התייחסתי בכותרת -
אני כבר הרבה זמן רוצה לעבור בית-ספר, ורק אחרי שדיברתי על זה עם הפסיכולוגית, שדיברה על זה עם אמא, שדיברה על זה איתי הוחלט שאני אלך לאקסטרני או משהו דומה.
במהלך חיפושיי הייתה לי שיחה עם בן-דודי מדרגה שנייה, עומרי - שלמד בבית הספר אנקורי בראשל"צ.
עומרי סיפר לי מעט על בית-הספר ומייד קסם לי הרעיון, עשרים ומשהו ילדים בכיתה, מורים מדהימים שמשקיעים בלי סוף, וכן - גם משמעת ברזל שאני מאוד צריכה.
הבעיה היחידה עם בית הספר היא שהוא פרטי, כלומר - מאוד יקר. בסביבות ה-1,500 לחודש אם אני לא טועה.
ולמרות שאמא כן הבינה שזה בית ספר מצויין שבו "יקרעו לי את התחת כמו שצריך" היא, כמו תמיד, לא מסכימה לעשות לי את החיים קלים בכלל.
לכן, לפני שהיא נסעה לסופ"ש בצפון היום(שאליו לא הצטרפי מכורח הניסיבות - כלומר, היותי מרותקת) היא דרשה ממני לכתוב והגיש לה עד מחר בערב מכתב בעל שני חלקים - אובייקטיבי וסובייקטיבי, מדוע לדעתי היא צריכה לתת לי ללמוד באנקורי ולא בכול בית ספר אחר זול יותר שנמצא בחולון.
עד פה בעיניין המשימה לסופ"ש.
לגבי הנושא החם -
"כי האדם עץ השדה"
ובדיוק כמו העץ, אדם שנעקר ממקומו יותר מידי פעמים מתקשה להיקלט באדמה חדשה.
בפעמים הראשונות השורשים עוד רכים וגמישים - אין להם בעיה להיאחז בקרקע.
אבל ככל שהזמן עובר - ככל שמתרבות ההעיקרויות, כך העץ לאט גווע.
עברתי הרבה בחיים - מרחקים פיזיים וחוויות נפשיות כאחד.
ודווקא במעבר האחרון, לא נקלטתי.
אני מקווה שהמעבר לאנקורי יהיה האחרון בתקופת התיכון שלי - והוא זה שיחזיר אותי למוטב.
(למקום שאני לא אתנגד בשום אופן לעבור החוצה - מהבית של סבתא)
עד לפעם הבאה
EFM
3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
