אני כותבת עכשיו, תוך כדי שהדמעות מתייבשות לי על הפרצוף, אני מקנחת את האף והשיניים רועדות לי - ככה אני אחרי התקף בכי היסטרי.
אין לי אבא. זאת אומרת, יש לי - אבל הוא לא אבא אמיתי.
הוא ואמא שלי היו זוג, אבל הם נפרדו לפני שנולדתי.
אני מה שנקרא "ילדה בהפתעה", לא הייתי אמורה להיוולד בכלל - אמא רצתה לשמור אותי, אבל אבא לא היה מוכן לזה, והיא הבינה.
היא וויתרה לו על מזונות - במחשבה שהיא לא רוצה שהוא ישנא אותי רק בגלל שהוא חייב לשלוח לי כסף כל חודש, למרות שבכלל הוא לא התכוון שתיוולד לו ילדה.
היום אבא שלי, ששמו דני ד"א(מדימיטרי) חי עם ונסה, בת זוגו מאז שאני זוכרת את עצמי - הם לא נשואים, אבל יש להם שני ילדים ג'ינג'ים מקסימים.
אבא שלי מקסים ונחמד ואפילו נראה לא רע, אבל הוא מה שנקרא "נכה רגשית". זאת אומרת שהוא לא מסוגל להביע רגשות כמו רוב האנשים.
חסר לי אבא, לווא דווקא דני כץ - הבן אדם שחצי מהגנים שלי שייכים לו, אלא ממש אבא. דמות אב.
אחד שרואה כדורגל, ושותה בירה, ויוצא לעבודה ואומר "תשאלי את אמא".
שנוהג קצת מהר מידי, ששומע שלמה ארצי ולד זפלין ושמאיים על כל בחור שאני יוצאת איתו.
חסר לי אבא, ואולי זה קצת מסביר למה תמיד משהו חסר לי - למרות שאני אוהבת את אמא שלי, המון, אני מרגישה שחסר לי חצי.
החצי עם הבוץ, עם האופניים, עם שקמח - החלק האבהי.
הפסיכולוגית שלי אמרה לי שכנראה יש לי חרדת נטישה, וכנראה בגלל זה נוח לי לעבור ממקום למקום כל הזמן.
ואולי גם בגלל זה אני תמיד נפרדת מהבני זוג שלי, גם כשטוב - אפילו ממש טוב.
וגם בגלל זה אני תמיד מחפשת בחורים בוגרים, אפילו מבוגרים לפעמים.
אני לא יודעת, משהו חסר לי - ועוד לא הצלחתי למלא את החוסר הזה.
עד הפעם הבאה,
אוהבת תמיד
עדן
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
