יומן מסך

מידי יום אני נכנסת ליוזר שלך בפייסבוק, מסתכלת על התמונה שלך ושואלת לשלומך, מספרת לך איך עבר עליי היום ואיזה שטויות פיצי הספיק לעשות, מבקשת ממך שתיהיה ילד טוב ולא תסתכל בינתיים על אחרות כי בסופו של דבר שנינו יודעים שנחזור ואני לא אגע בך אם שמת יד על מישהי אחרת.

נותנת נשיקה למסך ומודה לבורא עולם שהוא מלמד אותי בדרך הכי קשה שיש לחצות את הגשר המתפורר הזה.

עד לפני שבועיים וחצי חשבתי שהעולם שלי חרב והתמוטט ואז בערב אחד שחזרתי מהטיפול הבנתי שיש הרבה הנאה שהחמצתי בזוגיות שאפשר לעשות אותה רק לבד.

גיליתי כמה כיף לצאת לבלות עם חברות,לישון ב6 בבוקר, להנות מחוץ לבית ולאובססיה שבזמנו נקראה "אבי", חדר כושר, שופינג ועבודה בלי סוף, בלי שום מחויבות ובלי שום לחזור בזמן ובכלל בלי לדפוק חשבון לאף אחד.

אבל בסופו של יום אחרי כל הכיף הזה חיכיתי לכפית החמה שכל כך אהבתי ולשתף מישהו שרק הוא יבין אותי, לנשיקות וחיבוקים וחום אמיתי כזה של בית שהרגשתי אותו רק עם בן אדם אחד בחיים שלי. אותו בן אדם שבבועה שלי חשבתי שיהיה תמיד האחד שלי לנצח, החצי השני שלי ואפילו האבא של הילדים שלי.

וכשנגמר כל הפאן עם החברות, העבודה והשיחות עם המטפלת הצלחתי לברוח לפינה השקטה שלי, להתייסר ולשאול את בורא עולם "למה?"

והתחלתי לחשוב עליך ועדיין לא הבנתי איך בתוך כל הבלבול הזה שלך לא השארת לי מקום.

למרות שהייתה לנו חצי שנה אחרונה ארורה ומלאה בריבים ותסכול ולא הצלחנו להבין אחד את השני, לא לתקשר ובקושי לאהוב, איפה כל הזמן שקדם לזה?נמחק?לא היה?התפוגג ברוח?

ואז אמרתי לעצמי שאני מחכה חודש עד שאתקשר אליך, ולא היה לי אומץ לשמוע שוב ברפיט  שאני צריכה להמשיך הלאה ואתה ממשיך  הלאה וטוב לך לבד וגם לי יהיה טוב, כי מהיום הראשון ידעת שיותר מבגידה, שקרים, חוסר אמון, הכי תעצבן אותי האדישות.  והאדישות שלך בחצי שנה האחרונה הייתה משהו בלתי נסבל. היום אני רק יכולה להבין שזה נבע מהמון דברים שבכלל לא קשורים אליי- חוסר מיצויי עצמי, אבטלה, שיגרה, שיעמום ותסכול מלעמוד במקום בלי לזוז. ואם תאמר שלא, אדע שאתה משקר.

גם אני לא תרמתי לעסק והתיישבתי כמו עלוקה כי התרגלתי ולא ידעתי משהו אחר.

וויתרתי על החופש שלי, על העצמאות שלי, על ההנאה של לצאת לבד ולהתפרק רק עם חברות כי פחדתי להפסיד אותך ורק הרחקתי וידעתי איפשהו בפנים שזה יבוא וכל ההתנהגות הזאת היא זו שתרחיק.

לא רציתי שתטוס לבד כי חשבתי שתאהב את הלבד שלך אחרי שחיכת לו כל כך הרבה זמן , מעולם לא חשבתי שתבגוד, חשבתי שבנות ינסו להתחיל איתך וזה יפריע לי, אפילו לנשק אותך וזה יהרוג אותי. אבל הכי הרבה פחדתי שכל כך תהנה מהחופש שלך עד שתתקשר אליי ביום בהיר אחרי חודש ותאמר לי "שמעי, לא מתאים לי שתבואי" שתסביר שאתה מבולבל, שתסביר שזה לא הזמן שלנו עכשיו כי כל מה שאתה רוצה כרגע זה לעשות כסף ואז אני אשאר בלי אוויר.

לא ידעתי שכל מה שחשבתי יתממש רק לפני שתטוס ולא בזמן שתשהה שם.

לא ידעתי שמרחק יכול לגרום גם לגעגועים כל כך עזים שהבטן מתפרקת, מתהפכת בלי הפסקה.

אז זרקת אותי (כי אין מילה יפה יותר לקרוא לזה כשזה נעשה בגוף שלישי), בעטת בי והמשכת הלאה.

ואני שחיכתי חודש למילה ,אסמס ,טלפון , רוח חיים, משהו!! לא מצליחה להתאושש ולהבין איך מפרקים קשר של כמעט שנתיים שלי היה נראה הדבר הכי אמיתי בעולם בלי לסגור אותו אפילו כמו שצריך. בלי לגרום לי להבין...

ואני מסתובבת נון סטופ עם תחושת מועקה בבטן ולא מצליחה לעכל איך זורקים שנתיים לפח בלי למצמץ, בלי לומר משהו מסכם, בלי להתגעגע.

פשוט להעלם.

להמשיך הלאה כאילו זה היה סתם סטוץ מתמשך ולתת לי להרגיש שהייתי בובה שישבה בארגז הצעצועים למשך תקופת זמן כל כך ארוכה ועכשיו הגיע הזמן לזרוק אותה לפח.

ואני יודעת שהראש שלך "בפנמה", אבל איפה אני?

אתה זוכר?זאת שהייתה אמורה לטוס איתך!זאת שהבטחת לה שאתה טס בשביל לבנות לשניכם את החיים!

זה נעלם?או אולי הייתי רק טריגר כדי להגיע לשם, כדי לעזור לך למצוא עבודה.

כי איפשהו למרות ששמת אותי בעדיפות רחוקה מפנמה, כשהבוס שלך התקשר מלא בלבטים והחליט שהוא לא בטוח לגביך ( כי הסיבה שאתה טס מבחינתו הייתה כדי לעזור לי, לשנינו) אני הבן אדם היחיד שעמד להגנתך ובקשתי למסור לו שאסור לפגוע לבן אדם בפרנסה, שהוא חייב לקחת אותך.

ושאני יודעת שאחרי חודש-חודשיים שם תחזור בך ותרצה שאצטרף.

ועכשיו  אחרי חודש אני כבר לא יודעת, אפילו לא יודעת מי אתה ומרגישה כאילו חייתי עם זר.

אני אפילו מתחרטת שביקשתי שיתן לך לטוס אף ע"פ שנפרדנו. אני לא בטוחה שמגיעה לך לטוס למטרה שבסופה הייתי כלולה אני בעצמי.

ואני יודעת שאתה אמור לטוס בימים הקרובים ובגלל זה, זה הזמן האולטימטיבי בשבילי לפרוק הכל.

ואני לא מצפה לכלום, אני לא מצפה שנחזור, לא מצפה יותר לרחמים שלך שבמילא אין לך כאלה וגם לא לאדישות המאוסה שלך.

אני רק רוצה לשתף את החבר הכי טוב שלי, האהוב שלי שהיה שם לצידי בשנתיים האחרונות שידע ושיהיה לו מעט על המצפון שאני לא בטוחה שקיים לו.

אני חייבת להוציא הכל כדי להתנקות ולחזור להיות הבן אדם המאושר שהייתי עד לפני שבועיים.

ואין לי ברירה לשתף אותך כי אתה חסר לי כל כך, כאילו חתכו לי חלק עצבני מהנפש.

 ואני כועסת עליך ויותר מזה מתגעגעת ואוהבת אותך יותר מכל דבר בעולם הזה.